גיל שנתיים האיום טומן בחובו אתגרים רבים, ביניהם, בחינת גבולות בלתי פוסקת שעשויה לתסכל הורים רבים. מיכל דליות עונה לשאלות המאזינים בתכניתה ב-103FM בנוגע להצבת גבולות בגיל הרך, ומעניקה מספר טיפים שימושיים להתמודדות עם בעיות נפוצות נוספות: איך נלמד את עצמנו לעמוד בגבורה בבכי של הפעוטות לפני השינה בעזרת פתרונות יצירתיים, ומהי דרך ההתמודדות הבריאה והנכונה ביותר עם ילד "עפיפון"?


בני בן השנתיים וחצי מרבה לזרוק אוכל על הרצפה בבית וגם בגן. עושה רושם שהוא נהנה מהבלגן, ואנחנו חוששים להשאיר אותו רגע אחד לבדו כי הוא מסוגל לטפס למקומות גבוהים או לקפוץ לכביש. איך נוכל להציב לו גבולות?

"ילדים בגיל הזה לא מבינים מה מסוכן ומה לא. הם יכולים לרצות לקפוץ מהשולחן, מבלי להבין את ההשלכות של זה. הם עלולים לקפוץ לכביש, מבלי לפחד שתפגע בהם מכונית. סכנה היא משהו מופשט בשבילם. כשילד רץ לכביש, אמא צריכה להרים צעקה של בהלה וישר לשים אותו בעגלה בלי לשחרר אותו. ילד צריך ללמוד לא מדיבור אלא מדרך הפעולה שלך.

הדברים שהוא עושה תואמים לגילו, אבל כדאי שאת בתור אמא שלו תציבי לו גבולות, ובכדי לעשות את זה נכון אני ממליצה שבתור התחלה תצמצמו את השיח איתו ותעברו למעשים: אם הילד מטפס למקום גבוה, מיד תורידי אותו ותגידי לו שאת לא מתכוונת לדבר על זה שוב, ולכן אם הוא יטפס שוב אתם מיד תיאלצו להוריד אותו.

הילד כמובן ינסה למתוח את הגבול, אבל אתם כהורים תהיו מחויבים להמשיך באותה הגישה. אחרי כמה פעמים הוא יבין שאין לו שום רווח פסיכולוגי מזה, ויפסיק. אם קשה לך שהילד זורק אוכל על הרצפה תתחילי להאכיל אותו בכיסא נמוך יותר ולא מסביב לשולחן, ואם צריך - תעברו לאכול על הרצפה. דעי לך שגם אם הילד לא מדבר הוא מבין הכל, ויבין שקורה משהו לא בסדר. ילדים בגיל הזה חכמים מאוד, וההתנהגות שלו מעידה על כך”.

 

אני אמא לילד בן 6 שעלה השנה לכיתה א’ ומתנהג כמו עפיפון. הילד מפוזר מאוד, מאבד דברים, ומדי בוקר שוכח לקחת את בקבוק המים שלו, העיפרון, המחק ועוד כל מיני דברים חשובים שעליו להביא איתו לכיתה. אנחנו בודקים אם מדובר בבעיית קשב וריכוז. בינתיים, האם עליי להעניש אותו?
“מדברייך נשמע שזה אכן יכול להיות קשור להפרעות קשב וריכוז, ואנחנו, אנשי המקצוע, מכנים תופעה זו כקושי בהתארגנות. אני מפצירה בך באופן חד־משמעי לא להעניש את הילד. כן, את חייבת להגיב להתנהגותו, אבל אין כל סיבה להעניש אותו.

עונש מונע מהילד איזושהי זכות או משאב, ורק משפיל אותו. ילד לא שוכח ומאבד דברים בכוונה. הוא עושה זאת כי הוא מפוזר, לחוץ, סובל מבעיית קשב או כי פשוט לא אכפת לו והוא יודע שתמיד יקנו לו חדש. במידה שאתם נותנים לילד דמי כיס כל חודש ושמים אותם בקופה, תוכלי להחליט שאם הוא מאבד את העיפרון, אתם קונים חדש מהכסף שנמצא בקופה שלו. תוכלי לומר לו שהאבידות הללו הופכות לעול כלכלי עליכם ואם הוא ייאבד את הבקבוק, אתם תצטרכו לקנות חדש מהכסף שלו. זה לא נשמע כמו עונש ואם הקופה תהיה חשובה לו – אולי זה יעבוד”.

הילדה שלי בת שנה ושמונה חודשים ומתקשה לישון במיטתה. אנחנו מרדימים אותה בעגלה, ברכב או במיטה שלנו. בעלי סבור שצריך לשים אותה במיטה שלה, גם אם היא בוכה וצורחת, ולא לוותר עד שהיא נרדמת. לי קשה לראות אותה בוכה כשלעתים היא מקיאה מרוב בכי. אגב, בגן היא נרדמת בלי שום בעיה. מה עלינו לעשות?

“עד לפני 30 שנה הורים היו שמים את הילדה שלהם במיטה, אומרים לה ללכת לישון, היא הייתה בוכה שעתיים ונרדמת. למחרת היו אומרים לה ‘לילה טוב’, היא הייתה בוכה שעה וחצי ונרדמת, עד שהיא הייתה מתרגלת. היום אנחנו כבר לא שם ומודעים לרגש ולמצוקות של הילדים. אנחנו לא משאירים ילד לבכות לבד במשך שעתיים כי אנחנו מבינים שזו חוויה שיכולה להיחרת בו לעולמים.

בתך ילדה חזקה והיא נמצאת בגיל שבו היא רוצה להראות לכם שיש לה אמירה. זכרי שפעם כל הבית היה חדר אחד גדול, אז מי קבע שילד צריך לישון בחדר לבד? לדעתי כדאי שאתם תחליטו ביניכם אם זה מתאים לכם או לא. אם אתם מחליטים שהילדה צריכה לישון במיטה שלה, תקבעי מדי ערב לצאת להליכה, בזמן שבעלך מרדים את הילדה. התנאי הוא שעליו להישאר עם הילדה בחדר עד שהיא נרדמת ושהוא לא מביע שום כעס כלפיה. זכרי שהיא בסך הכל גוזל בן 20 חודשים”.