בתי בת ה־4 מתעלמת מאבא שלה כבר כמה חודשים. היא לא מתייחסת אליו מהרגע שהוא נכנס הביתה מהעבודה עד לרגע שבו היא הולכת לישון. ניסיתי לדובב אותה, אבל ללא הצלחה, ולצערי הוא ממש נעלב ממנה. למרות שהוא מבין שהיא רק ילדה, עדיין חסרה לו תשומת הלב שלה. מה דעתך?
“זה לא להאמין כמה אנחנו, ההורים, שנמצאים בשנות ה־30 וה־40 לחיינו, עדיין מרגישים כמו ילדים קטנים, וכל כך חשוב לנו האישור של מי שאנחנו אוהבים, קל וחומר כשמדובר בילדים שלנו. התנהגויות מפריעות של ילדים ממשיכות כי משהו שם מספק להם את אחד משני הצרכים הפסיכולוגיים הכי חשובים עבורם: תשומת לב או תחושת ערך. ייתכן שהילדה גילתה יום אחד שאם היא לא תענה לאבא שלה, היא תקבל תשומת לב. היא מבינה באופן לא מודע שהפסיביות הזו משתלמת לה. אנחנו רוצים לייצר משהו אחר, משהו חדש, ובשביל זה חשוב שתזכרו שאתם המפתח. צריך לשנות את התגובה האוטומטית שלכם, וככה המצב עצמו ישתנה. הרי אתם כבר ניסיתם וראיתם שאתם לא יכולים לשנות את ההתנהגות שלה, נכון? תבואי לילדה בצורה נעימה ועם חיוך גדול ותגידי לה שאת רואה שהיא כבר כמה חודשים לא אומרת לאבא שלה שלום כשהוא שב הביתה, ושאתם החלטתם שהיא ילדה חכמה ומבינה שאבא שלה מאוד אוהב אותה, אבל עד שהיא תחליט להגיד לו שלום, אתם לא תדברו על זה יותר. זה שהודעת לה שלא תדברו על זה איתה יותר לא ישנה את ההתנהגות שלה. להפך, היא תמשיך לבדוק אתכם, אבל אם היא תמשיך לא להגיד שלום אבל לא תרוויח מזה שום דבר, היא תבין שזה לא משתלם לה”.
בני בן ה־3 עדיין לא הצליח להיגמל מחיתולים. ניסינו לגמול אותו פעמיים, בפעם השנייה הצלחנו, אבל מהר מאוד הייתה לו רגרסיה, והגננת דרשה שנחזיר לו את החיתולים. אמרו לנו להיות יותר נוקשים איתו, אבל אני לא מאמינה שזה מה שיעזור לו. מה עליי לעשות כדי לסייע לו להתמודד עם המצב?
“ילדים הם מאוד הוליסטיים, ולפעמים הם יכולים לא ללכת לשירותים רק בגלל שמישהו הפחיד אותם. הילד שלך יודע שמצפים ממנו להיגמל מהחיתול, וכל הגוף שלו ננעל כתוצאה מזה. אני נגד הקו שטוען שיש להיות קשוחים מול הילד ולגלות נוקשות איתו - הרי זה לא מה שיחזיר לו את תחושת השליטה על גופו. הדבר הכי נכון לעשות הוא לשוחח עם הילד ולהגיד לו שגם אמא ואבא עושים טעויות. תגידו לו שאתם מצטערים שהחזרתם לו את החיתול, ושאתם יודעים שהוא יכול לסמוך על עצמו”.