בכל פעם שבתי בת ה־4 מתנגשת במשהו או מקבלת מכה קטנה, היא בוכה בכי תמרורים. היא לא עושה את זה רק בשביל לקבל תשומת לב, היא באמת מאמינה שכואב לה. בשבוע שעבר היינו בחגיגת יום הולדת של חברה, שקית הממתקים שלה נפלה, והיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המצב ולא הפסיקה לבכות ולהשתולל. אני חוששת שהתנהגות זו נובעת מחוסר ביטחון. מה דעתך?
“הילדה מכניסה את עצמה באופן לא מודע לעמדה הקורבנית. יכול להיות שבהתחלה זה עזר לה - היא קיבלה תשומת לב והתייחסות - אבל היום, כשאת מבינה שהיחס שהיא קיבלה ליבה את המשך ההתנהגות שלה, את תשני את התמונה ותצליחי באמת לסייע לה. את לא יכולה להתעלם מהדברים שהיא אומרת לך, פשוט תגידי לה לא בהכרח את מה שהיא רוצה לשמוע. אם היא באה אלייך ומספרת שקיבלה מכה, תגידי לה שאת לא רואה שום סימן, וכנראה מדובר בכאב פנימי. תחבקי אותה ותמשיכי בעיסוקייך. אם היא באה שוב וטוענת שעדיין כואב לה, תגידי לה שאת מאמינה בכוחות שלה, ויודעת שהיא תצליח להתגבר לבד”.
אני אמא לילדה בת 12 שבחודשים האחרונים סובלת משיעולים במהלך היומיום. כשהיא ישנה היא בכלל לא משתעלת. כששלחתי אותה לבדיקה מקיפה אצל רופא הוא טען שמדובר בעניין פסיכוסומטי, ושזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה את זה מאז החלה התפשטות נגיף קורונה בישראל. בנוסף, הילדה נמנעת מלצאת מהבית והתנתקה מהחברות שלה. גם עכשיו, כשאין סגר, היא מסרבת לפגוש חברה או לצאת החוצה לטייל. איך לסייע לה?
"כשהמצב היה מפחיד, הילדה אספה כוחות כדי להתמודד איתו. דווקא עכשיו כשהמצב נרגע, היא מרשה לעצמה להתפרק. זו תופעה מאוד מוכרת וידועה, והשאלה היא איך מתמודדים איתה באופן הנכון. היא בת 12, ולמרות שהיא החלה את גיל ההתבגרות היא עוד חצי ילדה. לכן ההמלצה שלי היא לפנות לקבלת טיפול, ויפה שעה אחת קודם. מעבר לקושי ההתנהגותי, עושה רושם שיש פה קושי רגשי עמוק מאוד.
אני הייתי ממליצה על טיפול מערכתי - סיוע גם לכם, ההורים, וגם לילדה. אם את מחליטה לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי, חשוב שתיפגשי עם הפסיכולוגית לפני כן ותגדירו יחד ציפיות: מתי בדיוק הפסיכולוגית שלה תעדכן אותך על המצב. הילדה הזו חייבת לצאת מהבית כי היא הולכת ומסתגרת בעולמה. כל יום שהיא נשארת בבית מקשה על היציאה שלה החוצה במאות אחוזים. טוב מאוד שפנית אליי, אל תחכו, תנו לילדה הזו את העזרה שהיא באמת זקוקה לה”.
יש לי שני ילדים בני 10 ו־8. מאז החלה הקורונה הם נצמדים למסך ללא הפסקה. לצערי, בגלל שאני ורעייתי עובדים חיוניים, לא ממש הצלחנו להיות איתם בשנה הקשה הזו, ויש לי הרבה רגשות אשם. אני כל כך רוצה שהם יחזרו לשגרה, אבל פוחד שיהיה להם קשה לעשות את זה וניפול למריבות. איך מחזירים אותם לשגרה בנועם?
“עניין רגשות האשם לא היה קיים עד לפני 30 שנה. הורים עבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה, הילדים הסתובבו ברחוב ועשו שיעורים על הרצפה. הורים לא הרגישו רגשות אשם, הם ידעו שהם עושים הכל כדי להיטיב עם חייהם של הילדים. צאו מנקודת הנחה שהכל אפשר לתקן.
אין טעם להרגיש רגשות אשם על מה שקרה השנה. אתה ורעייתך עשיתם בחירה שנכונה לכם ולילדים שלכם. השלב הבא הוא לבחור את המלחמות שלכם בחוכמה. התפקיד שלך יהיה להחליט מראש על מה אתה מוותר. ויתור הוא לא כניעה. כניעה זה לריב עם הילדים: ‘סדר את הילקוט’ או ‘למה אתה לא מתלבש’, ואז או שיש מריבות או שאתה מוצא את עצמך עושה את מה שביקשת מהם. אני רוצה שאתה תחליט על איזו מריבה אתה מוותר בתקופה הקרובה.
אתה חייב לזכור שהילדים אחרי שנת קורונה, המשמעת הפנימית שלהם השתנתה, ואתה תהיה חייב לגלות סבלנות עד שדברים ישובו לסדרם. כשאנחנו מורידים מעצמנו כמה מריבות, אז נכנסים במקום דברים טובים. יש יותר קשר, יותר קשב, יותר יחס, ופחות כעסים. לצורך העניין, כל יום תגיד להם ‘בואו נסדר ילקוט’, ובלי לריב איתם - תלך ותסדר. אחרי שבועיים הם כנראה יצטרפו אליך, ואחרי עוד איזה חודש הם גם יעשו את זה לבד”.