בני בן 3 וחצי, ובזמן האחרון הוא תוקפני כלפינו ההורים, כמו גם כלפי סבא וסבתא שלו, ופעמים רבות הוא מנסה להרביץ לנו. נדמה שבכל פעם שאנו אומרים לו להפסיק להרביץ, ההתנהגות האלימה שלו רק הופכת שכיחה יותר. מה אנו יכולים לעשות כדי לגרום לו לחדול מההתנהגות הזאת?
“בתור התחלה, חשוב לי להביע חמלה כלפי הילד. הוא חי רק שלוש שנים, ומתוך תקופת החיים הזאת זמן כה רב הוא חי בתוך תקופת הקורונה. חשוב לשים לב לזה ולהשפעות שעלולות להיות לתקופה כזאת, אפילו בלי להיכנס בעובי הקורה. אין ספק שילד כה קטן עבר לא מעט טלטלות רגשיות, חששות, חרדות והסתגלויות, לאורך תקופת חייו הקצרה. לצד זאת, את ההתנהגות האלימה כמובן שאי אפשר לקבל, ולכן מה שעליכם ההורים לעשות הוא להעביר לבנכם הקטן מסר פשוט מאוד. עליכם לדבר איתו, ולהסביר לו בפשטות שאתם לא תיתנו לאף אחד להרביץ לכם, ואתם לא מוכנים להיות במקום שבו מרביצים לכם. זה כל מה שאתם צריכים להסביר לילד, וזהו מסר שהוא בהחלט צריך לקחת גם לחייו האישיים, שכן חשוב שגם הוא עצמו ידע שהוא לא צריך להיות במקומות שבהם מרביצים לו.
תגידו לו שמכיוון שאינכם מוכנים להיות חשופים לכך שירביצו לכם, אם הוא לא יצליח להתאפק בגלל שיהיה כעוס או עצוב, ויחליט להרביץ לכם – אתם תחזיקו לו את הידיים ותרחיקו אותו מכם, כי לא תסכימו שמישהו ירביץ לכם. את זה אתם אומרים לילד בשיחה קצרה וחדה. סביר להניח שכעבור חצי שעה הילד ינסה להרביץ לכם, כדי לבדוק אם פיכם ולבכם שווים. תפקידם של ילדים בעולם הזה הוא לבדוק את מה שאומרים להם, כך הם לומדים את העולם. לכן אם אכן אחרי חצי שעה הוא יבוא להרביץ לאמא, אז את מחזיקה לו את הידיים, מרחיקה את גופך ממנו ואומרת לו: ‘אני לא מסכימה שירביצו לי’. את לא מצווה עליו להפסיק להרביץ, כי אז הוא יעשה דווקא. במקום לדבר עליו, את מדברת עלייך ועל כך שאינך מסכימה שירביצו לך. השיטה הזאת אמורה לעבוד ולשים סוף להתנהגות של הילד”.
אני סבתא של לא מעט נכדים, ופעמים רבות אני מוצאת שההתנהגות שלהם לא מקובלת עליי, כשהם אוכלים בצורה מוגזמת עם הידיים, קופצים על הספה ועוד. אולי ההתנהגות שלהם נראית בעין טובה להוריהם, אבל לי לא, ולכן אף שאני משתדלת לא להיות השוטרת כשהם מגיעים אליי, אני לא תמיד מצליחה ומעירה להם. ההערות שיש לי לנכדים יוצרות עימותים ביני לבין ההורים שלהם, שטוענים כי זהו לא תפקידי לחנך את הנכדים, ולמרות זאת אני מתקשה לעצור ולא להגיד את מה שעל לבי. מה אני יכולה לעשות?
“בתור התחלה, חשוב לי להדגיש שגם אני בתור סבתא לא הפכתי להיות קיר או מישהי שרק מתבוננת מהצד. העובדה שאני הסבתא לא הופכת אותי לאישה ללא ערכים וללא כוונות טובות, ואם יש לי הערה לאחד מנכדיי, ואני חושבת שההערה תוכל לעזור לו, לקדם אותו ולתרום לו, אז אני אעיר את ההערה שלי. תסבירי דווקא את זה למשפחה שלך ולהורים של נכדייך. אומנם זה נכון, התפקיד שלך אינו לחנך את הנכדים, אבל את יכולה להסביר להורים שההערות האלו באות מתוך הלב שלך, מכיוון שאת מכירה את נכדייך ומאמינה שההערות האלו יוכלו, באופן מסוים, לעזור להם ולקדם אותם, ולכן את מעירה.
להעיר, לתקן ולרצות לשפר את ההתנהגות של נכדייך, תוך כדי שאת עושה זאת בזהירות, בכבוד ובאדיבות - זה בהחלט חלק מתפקידך כסבתא. ולמרות זאת, מגיע אכן הרגע שבו ההערות שלך לא נושאות את הפרי שאת רוצה, ואף פוגעות בהורים של נכדייך. אם את רואה שההערות שלך אינן מובילות לשיפור בהתנהגות של הנכדים, ואם את מגלה שהן פוגעות בהורים, אז הייתי ממליצה לך להפסיק להעיר לילדים וללמוד להתאפק. אם ההערות אינן מועילות ולא מובילות לתיקון הרצוי, ואף מזיקות למערכת היחסים שלך עם הנכדים ועם הורי הנכדים, זה כבר מקום שבו אנו לא רוצים להיות, ולכן עלייך לחדול ולא להעיר”.