בתי בת ה־12 סובלת מבעיית איחורים קשה. בכל בוקר היא מתעוררת בזמן, אבל נועלת את החדר שלה במפתח. היא מרגישה יותר ביטחון ככה, ואני מאפשרת לה את זה. לוקח חצי שעה, ולפעמים אפילו יותר, עד שהיא מואילה בטובה לצאת לבית הספר. גם כשהיא צריכה ללכת לחוג או לחברות, היא מושכת את הזמן, כאילו יש לה אזור זמן משלה. ניסינו הכל, אבל לא הגענו לתוצאות. איך אוכל לגרום לילדה לצאת מהבית בזמן?
"בתור התחלה חשוב לי להדגיש שאני נגד מפתח בחדר של ילדים בגיל כזה. הילדה צריכה להרגיש מספיק בטוחה לסגור את הדלת ללא מפתח ולהבין שאף אחד לא יתפרץ לה לחדר. מפתח לדלת החדר אפשר לשים בגילים מבוגרים יותר, בהם נערים מביאים הביתה נערות לישון ולהפך. מהדברים שאת מציגה אני מניחה שהיא מושכת את הזמן בחדר עד שתבואי ותאיצי בה. זו התחושה שלי, ובשביל לשנות את המצב הקיים חשוב מאוד שתביני שילדים לא לומדים מדיבורים - הם לומדים מניסיון החיים שלהם, מדברים שקורים להם. הדרך הכי טובה לשנות את הדינמיקה בינך לבינה היא להזמין אותה לשיחה ולהגיד לה שאת סומכת עליה ויודעת שהיא יודעת לנהל את הזמן שלה נכון, ולכן את תעירי אותה בבוקר, תזכירי לה פעם או פעמיים לפני שאת יוצאת לעבודה, ופשוט תצאי החוצה. תבהירי לה שאת לא מתכוונת להאיץ בה, שאת לא מוכנה להרגיש יותר כמו כרוז בים ולהתחיל כל בוקר במריבות מיותרות איתה. על הנאום הזה את לא חוזרת יותר לעולם. תהיי בטוחה שהיא שמעה אותך והיא הבינה, היא פשוט בטוחה שלא תעמדי בזה".
"זכרי, כל זמן שזה באחריותך שהיא תגיע בזמן לבית ספר, זה יישאר באחריותך. תני לה להתמודד עם ההשלכות, בלי לכעוס או להתעצבן. את הרגלת אותה שאת השעון שלה, ואת תרגילי אותה אחרת. תלמדי אותה לשים לב לזמנים גם בלי הערות חיצוניות. הטקטיקה שלה היא למרוח זמן, והיא כמובן שלא עושה את זה בכוונה. העניין הוא שאת תהיי זו שתשנה את ההרגלים שלה בשביל לייצר שינוי אצל הבת שלך. בבוקר למחרת תעירי אותה כהרגלך. 20 דקות לפני שאת מתכננת לצאת מהבית תזכירי לה שאת הולכת בעוד 20 דקות, ושחמש דקות לפני כן את תזכירי לה שוב. כשדלת הבית תיסגר היא תהיה בשוק. אל תחכי לה באוטו. אם היא תתקשר, תגידי בחיוך שאת לא יכולה לאחר לעבודה ושאת דיברת איתה כבר אתמול. היא תתעצבן, אבל אל תתייחסי. גם אם ישלחו הודעה מבית הספר שהילדה איחרה, תגידי שאת יודעת ואל תדברי איתה על זה. בבוקר למחרת ייתכן מאוד שהיא שוב תאחר, אבל אני יכולה להבטיח לך שעוד פעם או פעמיים אחר כך זה פשוט לא יקרה".
הילדה שלי הודיעה לי שהיא מארגנת חרם על ילד שלא מתכוון להתחסן נגד נגיף קורונה. כשביררתי את הנושא לעומק הבנתי שהילד לא יכול להתחסן כי הוא סובל מאלרגיות. אני מאוד מודאג לראות צדדים אישיותיים כאלה אצל הילדה שלי. זה ממש בריוני להתנהג ככה. מה עליי לעשות?
"לצערי יש אווירה מאוד אלימה במדינה, ואנשים, בכל גיל, מרשים לעצמם לכתוב דברים איומים בלי לברר לעומק ובלי לשמור על כבוד האחר. אתה לא יכול לחנך את כל העולם כי זו מלחמה בטחנות רוח, אבל אתה בהחלט יכול להשפיע על הבית שלך. תגיד לילדה שאתה מאוד מאוכזב ממה שהיא עשתה - תעשה הפרדה בין הילדה לבין המעשים שלה. תלך על הארד־קור ותגיד: 'לא האמנתי שהבת שלי תעשה דבר כזה. את יכולה לדמיין מצב שבו הילדים בכיתה יעשו עלייך חרם? את כנראה לא חשבת עד הסוף'. חרם זה הדבר הכי נוראי שאפשר לעשות לבני אדם. הורים יקרים, לא עוברים על זה בשקט. אם אתם יודעים שהילד שלכם מחרים, תזעקו. לא חשוב את מי הוא מחרים. לא עושים דבר כזה. חרם הוא צלקת שלוקחים אותה לכל החיים. בשורה התחתונה, יש ילדים שלא יחוסנו מכל מיני סיבות, ועלינו ללמד את הילדים שהדיון על החיסונים לא אומר על הילדים כלום כי זה לא משהו שהוא בשליטתם".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM