אני אם לילד בן 3 וחצי שלפני חצי שנה נולדה לו אחות קטנה, ומאז הוא מסרב לישון לבד בחדרו. מה עליי לעשות?
"לכולנו יש מחזורי שינה. הרי גם אנשים מבוגרים מתעוררים בלילה כמה וכמה פעמים, ולא תמיד שמים לב לזה. מהדברים שאת מתארת עושה רושם שהילד זקוק למגע בשביל לעבור ממחזור שינה אחד לשני. ילדים לא עובדים עם הראש - הם עובדים עם הלב. הילד הזה לא מסוגל להירדם בלי מגע, הוא התרגל למשהו אחד, והשינוי לא פשוט. קל וחומר שיש לו אחות קטנה. קחו אותו לשיחה, תגידו לו שאתם סומכים עליו ולא מתכוונים להעיר לו על זה יותר, ואז תעמדו מאחורי ההחלטה שלכם עד שהוא יתרגל לישון בחדר שלו".
נכדי בן ה־8 מתגורר בקיבוץ שבו במרבית הבתים הילדים מחוברים בלי הפסקה למדיה החברתית ולא עוזבים את המסך. בתי מגבילה את הילד לשעה וחצי ביום בלבד ומתנגדת לרכוש סלולרי פרטי עבורו. כשאני מגיעה לבקר את בתי הוא משחק בסלולרי שלי, ורב עם אמא שלו כשהיא מגלה וכועסת עליו. מה עליי לעשות כדי שהביקורים יהיו יותר נעימים? האם כדאי לי להתערב?
"משקיעים מיליארדי דולרים כדי שנהיה מכורים למסכים. אם אנחנו לא משתחררים מהמסך, איך אנחנו יכולים לצפות מילדים להתנתק מהמסך מרצונם החופשי? בעיניי, זו ציפייה לא הוגנת. זמן המסכים של הילדים צריך להיות בשליטת הוריהם, ואם את רואה שהאמא מחליטה שהילד שלה יהיה מול מסכים רק שעה וחצי ביום, את צריכה לעזור לכך שזה מה שיהיה. הציפייה שלכם שאחרי שעה וחצי שהילד משחק בטלפון הוא ייתן לכם אותו - היא ציפייה לא ריאלית. אם אתם רוצים שהילד הזה יהיה עם המסך עד לזמן מסוים, תעצרו אותו באותו רגע שאתם רוצים. אם את יודעת שכל ביקור שלך מסתיים בכעסים ובעצבים, זה הזמן לייצר משהו אחר.
תזכירי לעצמך שיש לך שתי אפשרויות לפעולה בכל פעם שאת באה לבקר: הראשונה היא להשאיר את הטלפון הסלולרי שלך ברכב ולהגיד לילד ששכחת אותו בבית. האפשרות השנייה היא להגיד לילד שאת יודעת שאמא שלו מרשה להיות עם הסלולר רק שעה וחצי, ולכן את תעקבי אחרי הזמן ותדליקי שעון מעורר שיצלצל אחרי שעה וחצי. תגידי לו שאם הוא יתקשה לתת לך את הטלפון, את תיקחי אותו. כשאני מבקרת את הנכדים אני יכולה להגיד להם אחרי שהם צופים המון בטלוויזיה או משחקים בטאבלט: 'די עם המסכים, בואו נלך לחדר ונבחר משחק לשחק יחד'. אני חושבת שזה תלוי בכם, אתם אלו ששמים את הגבול. כמובן לא בכעס. אין לנו מלחמה עם הילדים. אנחנו פשוט רוצים שהם יהיו פחות מול המסך, ויודעים להכיל את התגובות שלהם, גם אם יש שם כעס, בכי, ואפילו תוקפנות".
בני בן שנתיים וחצי וטוען שכל דבר בבית שייך לו. הוא מצביע על הטלוויזיה ואומר שהיא שלו, אם מישהו יושב על הספה הוא אומר שהיא שלו, וקל וחומר אם מישהו משחק לו בצעצועים או נכנס לו לחדר. האם בכל פעם שהוא אומר "שלי" אני אמור לתקן אותו?
"ממה שאתה מתאר כאן עושה רושם שמדובר בשלב התפתחותי, פאזה זמנית. הילד לומד שייכות מהי, ואני לא חושבת שצריך לתקן אותו. אם הילד שואל אם זה שלו, תוכל להגיד לו שזה 'שלנו', בלי להרחיב יותר מדי במילים, ובכך לסייע לו להתמודד עם המצב. אל תשכח שכשאתה אומר לו שמשהו הוא 'שלנו', הכוונה הוא שזה גם שלו, וככה זו תהיה דרך מעולה בשבילו ללמוד שייכות מהי. יש דברים בבית שהם רק שלו, ויש כאלה ששייכים לכל בני הבית".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM