בתי עוד מעט בת 3, ולאחרונה מפחדת ללכת לחדר לבד בטענה שיש שם מישהו. כיצד לדעתך אוכל לסייע לה להתמודד עם הפחדים?
"הפחדים שאת מתארת תואמים לגילה, ובדרך כלל חולפים מאליהם. אם היא מדברת שוב על האיש שנמצא בחדר, תזכירי לעצמך שמדובר בדמות מעולם הדמיון שלה, ואל תגידי שאין אף אחד בחדר כי מבחינתה יש שם מישהו, והיא מאוד מפחדת ממנו. נסי לדובב את הילדה, ובהמשך תגידי לה: 'בפעם הבאה שתראי אותו תספרי לו שעכשיו אמא שלך מכירה אותו, וכדאי שהוא ייזהר כי נתקשר למשטרה'".
"אם היא אומרת לך שהיא רואה מפלצת, תגידי לה שתבדוק אם מדובר בגור של מפלצות, כי אולי הוא בסך הכל רוצה שישמרו עליו. אם היא מפחדת ללכת לשירותים לבד, ואת בדיוק עסוקה במשימות הבית, תוכלי להגיד לה שהיא יכולה לחכות, ואם היא אינה מסוגלת להתאפק, את יכולה לשיר לה בקול עד שתחזור מהשירותים. לסיום, המטרה המרכזית שלך צריכה להיות לסייע לה לעבור את התקופה הזו ולתת לה להרגיש ביטחון מבלי לפתח חלילה תלות".
אני אם חד־הורית לשתי בנות שהגיעו לעולם באמצעות תרומת זרע. לאחרונה פנתה אליי הגננת החדשה בגן של בתי הבכורה בת ה־5, וסיפרה שכששאלו אותה איפה אבא שלה, היא אמרה שאביה מת. בנוסף, לפני כמה ימים טיילנו יחד בקניון, והיא פנתה למוכרות ואמרה להן: "אין לי אבא". מהי הדרך הכי טובה לדעתך להגיב לסיטואציה?
"בראש ובראשונה, חשוב לי לציין שזה שהיא אמרה 'אבא מת' - זה רק מראה לך איך ילדים מסדרים לעצמם את העולם. נכון, אין לה אבא, אבל אין לה באמת בעיה עם זה שאין לה אבא. היא חיה חיים מלאים ומאושרים ונהדרים בלי אבא. נכון, הגננת עשתה טעות ושאלה אותה איפה אבא שלה, אבל שימי לב מה הילדה הזו עשתה - היא אמרה שאין לה אבא, והוסיפה שאבא שלה מת. היא עשתה את זה כדי לסדר את האירוע לגננת בראש. זאת אומרת, היא שמה את זה בתבנית לטובת הגננת. כנראה שמאותו הרגע 'אין לי אבא' הפך להיות משהו שמייחד אותה. ילדה אחת תגיד 'אני גבוהה', אחרת תגיד 'אני שמנמונת', יש מי שתגיד 'אני רוקדת', אחת תגיד 'יש לי אחות תאומה', ואחרת 'אין לי אבא'. ללכת ולהגיד לאנשים 'אין לי אבא' - גורם להם להגיב".
"יש דברים שאם אנחנו לא מגיבים אליהם, הם נכחדים לבד. זו יכולה להיות איזושהי פאזה, משהו זמני שיעבור. אם את לא שמה לב, אם את לא מגיבה, יש בהחלט סיכוי שבעוד כמה חודשים זה יעבור, והיא תמצא משהו אחר שמייחד אותה ביחס לשאר חברותיה. חשוב שתביני שכרגע את הפסיכולוגית של הילדה, ואת כל הדברים הרגשיים שלה את זו שמארגנת. מהדברים שאת מתארת עושה רושם שהיא לא מפגינה איזשהו קושי, היא רק מגיבה לסיטואציה. את הבאת לעולם שתי בנות שמראש באו לעולם עם 'תיק'. שתי בנות שהגיעו באמצעות תרומת זרע. אז מה? תראי לי ילד או ילדה שאין להם תיק. ילדה שיש לה אח עם צרכים מיוחדים, ילד שיש לו אח גדול חכם, אחות קטנה מעצבנת, אחות יותר יפה, אח יותר גבוה, והרשימה ממשיכה".
"אם בכל זאת זה נוגע בך, ואת רוצה ללמד אותה על קודים חברתיים, את יכולה להגיד לילדה שכשהיא מספרת לאנשים על העניין הם לא יודעים מה לעשות. תגידי לה שהם חושבים שאבא שלה מת, שהיא מאוד עצובה ומודאגת - למרות שהיא לא. תסבירי לה שזה מביך אנשים ואת לא אוהבת את זה. בהמשך תשאלי אותה אם זה משהו שחשוב לה להגיד. תעשי את השיחה הזו בצורה קלילה מאוד. תני לגיטימציה לכל תשובה שהילדה תעלה, אבל בו זמנית תזכירי לה שיש הרבה ילדים בעולם שאין להם אבא מכל מיני סיבות".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM