בבוקר הנורא של השביעי באוקטובר, נדיה דמרי, ציפי שרף ומשפחותיהן התעוררו לאזעקות לאחר ששהו בלילה בגן הלאומי תל אשקלון. המשפחות כולן ברחו מהמקום, משאירות אחריהן את הציוד היקר. עם תחילת הלחימה, התמקמו בגן הלאומי באשקלון פלוגת מילואים, אשר נמצאת שם עד היום. יומיים אחרי תחילת הלחימה, קיבלה ציפי הודעה ממילואימניק בשם גל, שמוצב בגן הלאומי ומצא את הציוד הנטוש שעליו כתוב מספר הטלפון של ציפי. גל הבטיח לה שידאג שהציוד יוחזר אליה.
כמעט חודש אחרי תחילת הלחימה, ואחרי שכבר ויתרו על קבלת הציוד, ציפי קיבלה טלפון נוסף, מחבר ליחידה של גל - שגיב, שאמר לה שהם לא שכחו אותן ודאגו לפרק להן את הציוד ולהביא אותו מסודר אליהן הביתה. השבוע, מנהלת הגן הלאומי - רונית רוזן, מצאה גם את רישיון הנהיגה של נדיה, שנותר גם כן מאחור - ושלחה לה אותו לביתה.
נדיה דמרי: "אני כל כך התרגשתי לקבל את הטלפונים מהמילואימניקים וממנהלת האתר. זה כל כל לא ברור מאליו, באמצע לחימה ותחת אש דואגים לדברים הקטנים. אנחנו כבר ויתרנו על הציוד שלנו, ופתאום הוא חזר עלינו, מחזיר לנו את הקושי של היום אבל יותר חשוב - את הרוח הישראלית, את הדאגה אחד לשנייה. זה מחמם את הלב."
רונית רוזן, מנהלת הגן הלאומי אשקלון: "שמחתי לעזור לנדיה לקבל את הציוד שלה חזרה. זה נשמע כמו דבר קטן במציאות שנכפתה עלינו, אבל היה לי ברור שזה חשוב. רציתי לנסות ולו במעט להשאיר נקודת אור חיובית קטנה מהאירוע הקשה".