לקלף את הניילון: טיסה במטוס החדש והראשון מסוגו בעולם

נובמבר 2018, המבורג. בעצם, עוד לא המבורג, אלא בדרך אליה: מעולם לא ראיתי את נתב”ג קורס כך. דמיינו לעצמכם שאתם מסיימים עם הצ’ק־אין, עושים שני צעדים לכיוון הבידוק הביטחוני של מטען היד ונעצרים, כי התור מתחיל עוד במעבר שבין שני החללים. הזוי, נכון? אבל אולי זה גם מבוא טוב לסיפורנו: הלואו־קוסט הפך את שדות התעופה לשדות קטל (בהשאלה, כמובן): אם פעם טסו רק חברי חוג הסילון, ובשלב מאוחר יותר ידע כל מי שמעט סנוב־אפיל בדמו שאין לטוס באוגוסט או בחגי ישראל, הרי שעתה כבר אין תאריכים שבהם תוכל לבלות בנתב”ג עם אנשים כמוך, כסיסמתה הוותיקה של רשת אפרופו. לא משנה מתי תבחר לטוס, תמיד יידחף לפניך אחד הטסים בטיסות השכר לסוצ’י או באטומי. אם אני נשמע למישהו יהיר, מתנשא או נרגן, זה רק מפני שנאלצתי להפעיל מרפקים, ממש כך, כדי להגיע לחלל שבו רוכשים קפה ומאפה במחיר של ארוחה עסקית. 

כל זה השתנה באחת כשעליתי על המטוס של ארקיע להמבורג. מאחר שמדובר היה בטיסה פרטית של עובדי החברה ואורחיה, הפך כל המטוס לחלל עבודה אחד גדול, עם מינגלינג, שיחות מסדרון ולא מעט אלכוהול שגרם לכל העסק להיות מעט קולני והרבה יותר שמח מרוב הטיסות שבהן טסתי בחיי. המנצח על הווייב הכיפי הזה הוא ניר דגן, מנכ”ל קבוצת ארקיע, שעובר בין עובדיו ואורחיו, מצ’פח את זה, לוחץ יד לאחר ומשפריץ סביבו קסם אישי של טייס במיל’. אני יודע שלא תופסים חברה ביום חגה, אבל אם הצלחתי לפצח חלק מהדנ”א של ארקיע, הרי שהוא משפחתי וחמים, אולי גם בגלל משפחת נקש, הבעלים שחלקם כבר על המטוס וחלקם יגיעו ישירות להמבורג מכל קצוות תבל. אה, כן, את העיקר שכחתי: המאורע הוא השקה של מטוס חדש – ולא סתם מטוס.

היסטוריה קטנה

לא בכל יום מקלפים בישראל את הניילון ממטוס חדש, אבל עם כל הכבוד למאורע, לדעתי זו הפעם הראשונה בדברי ימי התעופה הישראלית שחברה מקומית זוכה לדגם הראשון בעולם של מטוס כלשהו, הראשון לעזוב את פס הייצור. תגידו שלום ל־A321LR של איירבוס. תכף נתעכב על האותיות LR, אבל קודם כל, ברוכים הבאים לעולמן הקסום של חברות התעופה. בגדול, מדובר במשחק עם שתי שחקניות ענק: בואינג ואיירבוס. מי גדולה יותר, אתם שואלים? ובכן, זה כמעט חצי־חצי: לבואינג עדיין נשמר יתרון במטוסים הרחבים, בעלי שני המעברים, כאלה שבעבר קראנו להם בשם הגנרי “ג’מבו”. 

לעומת זאת, איירבוס מובילה את קטגוריית המטוסים צרי הגוף, בעלי המעבר האחד. מה זה אומר במספרים? אז ככה: שוק התעופה העולמי הוא בהיקף של 3.6 מיליארד נוסעים בשנה. המספר הפנטסטי הזה מכפיל את עצמו בכל 15 שנים, כלומר הוא כפול ממה שהיה ב־2003, אבל מחצית ממה שיהיה בשנת 2033. את כל זה מתרגמת איירבוס לצבר הזמנות מרשים של כ־60 מיליארד דולרים (מתוכם כשני שלישים בתחום התעופה האזרחית, היתר לשימושים צבאיים), מה שמאפשר לה להחזיק קרוב ל־130 אלף עובדים ברחבי העולם. המפעל הגדול ביותר שלה הוא בטולוז, צרפת, אבל גם זה שאנחנו נמצאים בו בהמבורג אינו קוטל קנים: 12 אלף עובדים נכנסים מדי בוקר בשעריו.

סדרת המטוסים הקטנים, ה־320, צברה 14,318 הזמנות למטוסים חדשים, מתוכם 8,347 יסופקו כבר במהלך 2019 מהמטוס שנחשב למחליף של הבואינג 757 בקרב רבות מחברות התעופה. משך ההרכבה של כל מטוס הוא כשישה שבועות, וחלק גדול מהעבודה נעשית בפיקוח אנושי, אך על ידי רובוטים שמבצעים את רוב המשימות שאינן פיקוח ושליטה. למה הדגמים החדשים של ה־A320 כה מבוקשים? ובכן, הפרמטר העיקרי הוא חיסכון של 15%־20% בתצרוכת הדלק, נתון שיש לו משמעות אדירה לחברת תעופה. ואם לא די בכך, הוא פחות רועש: רדיוס הרעש שנגרם ממנועיו הוא כמחצית מרדיוס הרעש שמייצרים מטוסי הדור הישן.

כ־220 נוסעים יוכלו לטוס במטוס החדש, בתנאי נוחות יחסית. אין בו מחלקת ביזנס, אבל בתחום אחד נרשם שיפור משמעותי: הבידור בטיסה. בעידן שבו כל נוסע עולה למטוס עם מסך משל עצמו, כבר לא כדאי להשקיע במערכות בידור פיזיות. במקום זה תציע ארקיע אפליקציה ובה סרטים, תוכניות טלוויזיה, תוכניות ילדים, ספרים, מוזיקה וגם חבילת גלישה; האחרונה בתשלום נוסף על מחיר הכרטיס. כל נוסע יוכל להוריד את היישום למכשיר הנייד שלו ולשלוט על הבידור במשך הנסיעה בעצמו.

הבטחתי פירוש ל־LR. ובכן, הכוונה היא Long Range, כלומר, טווח מוגדל, ואכן טווח הטיסה של המטוס הזה אולי לא יספיק לטיסות טרנס־אטלנטיות שנקודת המוצא שלהן היא תל אביב, אבל הוא בהחלט יעיל לאחד היעדים המצליחים של ארקיע – זנזיבר, ובעיקר פותח עבור החברה לא מעט יעדים פוטנציאליים במזרח הרחוק, יעד נחשק עבור לא מעט טיילים צעירים ונופשים צעירים ברוחם.

הדובדבן שבקצפת בעסקה הזאת נשמר כרגיל לסוף: חרף משא ומתן שנמשך כבר כשבע שנים, ואף שארקיע כבר סגרה רכישה של שני מטוסים נוספים, הרי שהמטוס שיועד לה היה השני מסוגו. רצה הגורל, וחברת התעופה שהייתה אמורה לזכות במטוס הראשון נקלעה לקשיים תזרימיים, וכך זכתה ארקיע לעשות היסטוריה קטנה.

בתוך שושנה דמארי

מי שמלווה את הנסיעה כמנחה הוא איש הערוץ הראשון והמיתולוגי, יגאל רביד. הוא מתרגש לנוכח ההחלטה לקרוא למטוס החדש על שם אהוד מנור. כמנחה האירוויזיון של 1999 בירושלים, יש לרביד שק של זיכרונות ממי שנחשב לאיש ששיגר הכי הרבה שירים (יותר מכל יוצר באירופה בדברי ימי האירוויזיון) לתחרות. מי שעומד מאחורי בחירת השם הוא אבי נקש, יו”ר פעיל של החברה שרכשו האחים נקש בשנת 2006. 

בתחילה העניקו לשני מטוסים את השמות המחייבים: דוד בן־גוריון ומנחם בגין. אחר כך עברו לשמות אמנים, מה שיוצר משפטים נהדרים, למשל כשיגאל רביד מספר שהמטוס החדש ייקרא על שם מנור, ומוסיף: “אגב, הגענו לפה בתוך שושנה דמארי”. מה עוד בצי המטוסים של ארקיע? אריק איינשטיין, ובקרוב גם שייקה אופיר, אולי יפה ירקוני, ועוד היד נטויה. הבחירה הזאת בשמות של ענקי הבידור הישראלי ראויה להערכה. אולי אמנים גדולים מתקשים לגמור פה
את החודש, אבל הי, לפחות מטוסים חדשים נקראים על שמם.

בעוד רגע יסתיים הטקס, לא לפני שכולם מחליפים מתנות: ארקיע לאיירבוס, ולהפך. שני דברים אהבתי בטקס הזה שהתנהל, ובכן, לפי כל כללי הטקס: הראשון הוא שגם באחד מרגעי השיא שלו כמנכ”ל, ביקש ניר דגן להודות לכל עובדי ארקיע שנשארו בבית, במחלקות השונות של החברה, שחלקם הוזמנו לטקס הנחיתה בנתב”ג. הרגע השני שהיה בעיני שובה לב: העובדה שהאחים נקש העניקו לכל אחד מבכירי איירבוס, מלבד מתנות, גם בקבוקי שמן זית
מתוצרת הארץ. 

אחר כך נכנסנו כולנו למטוס החדש והמראנו ארצה, והריח הזה שכולו אומר “חדש” עוד באוויר. לא יכולתי שלא להביט על פנים המטוס הנאה, בצבעים ובמרקמים שעוצבו בידי המעצב ברוך נאה, בצבעוניות השופעת אך לא מצועצעת, ותהיתי איך אחיי בני ישראל עוד ידרכו על הריפוד עם הרגליים בנסותם להוריד משהו מתאי האחסון שמעל לראשיהם, איך ידחפו זה את זה כמנהג העדה בדרך אל דלת היציאה, שלא לדבר על הרעש שיקימו עשרות שיחות וואטסאפ שיתנהלו בו־זמנית בזכות האינטרנט האלחוטי, אומנם לכל ההוויה הזאת ארקיע לא אחראית כמובן, אך אפשר להציע לה סטארט־אפ: טיסה שקטה, כזאת שישמעו בה רק את אוושתו הנעימה של המנוע.