פסטיבל "דרום אדום" שמתקיים בימים כתיקונם בחורף (למעט השנה האחרונה בה התקיימה צעדה מצומצמת), בתקופה שבה פריחת הכלניות האדומות נמצאת בשיאה, נחשב לפסטיבל הטבע הגדול ביותר בארץ. מרבדי הכלניות הפכו עם השנים ל"תירוץ" לעוד מגוון פעילויות שמתקיימות בשטח ומשלבות חקלאות ותיירות, דרך טיולים באזור, סיורים חקלאיים, שוקי איכרים, פינות חמד לפיקניקים ומסלולי הליכה במרחבי צפון הנגב.
לצד האידיליה והכנסת האורחים של החקלאים והמועצות האזוריות, הימצאות הציבור הרחב בשטחי הטבע עלולה גם לייצר חיכוכים בין מטיילים לחקלאים. מתוצאותיו של סקר שנערך בשנה שעברה בקרב מבקרי הפסטיבל אפשר ללמוד על האתגרים העיקריים ובהם הפער בין העמדות של המטיילים להתנהגותם בשטח, שמושפע בין היתר מחוסר מודעות, לצד חוסר תשומת לב.
הקושי העיקרי הוא חוסר המודעות
הסקר שתוצאותיו פורסמו לאחרונה בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", נערך בשטח בסופי השבוע של פברואר 2023, והשתתפו בו 152 מטיילים. אחת התוצאות הבולטות בסקר מתייחסת לתופעה שכולנו מכירים, ובחלק גדול מהמקרים לא שמים לב לבעייתיות שבה – קטיפת פירות בודדים מהעצים בשטח. אומנם רוב המרואיינים הסכימו כי חשוב שהחקלאים יתפרנסו בכבוד, ועדיין כרבע מהם גם הסכימו לאמירה: "כשמטיילים סמוך למטעים מותר לקטוף קצת פרי".
מרבית המרואיינים גם טענו כי הם משתדלים שלא להיכנס לשטחים חקלאיים, אך בפועל כרבע מהמרואיינים ישבו בשדות זרועים. וגם בהקשר הזה, כנראה שהפער נוצר בחלקו לפחות בשל חוסר ידיעה. כשהסוקרים הציגו לנשאלים מספר תמונות של שטחים חקלאיים זיהו רוב המרואיינים את תמונת השדה בסוף עונת הגידול כשטח חקלאי, אך היכולת לזהות שטחים חקלאיים ירדה מול תמונות של אמצע עונת הגידול (העונה שהפסטיבל מתקיים בה), וירדה עוד יותר כשבתמונות הופיעו שטחים חרושים לפני הנביטה.
"התוצאות בהחלט משקפות תמונה מורכבת", אומרת ד"ר לירון אמדור, אחת מכותבות המאמר, חוקרת במכון דש"א, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב. "מצד אחד, אנשים באים בתום לב מוחלט. לא מעט באמת מתקשים לזהות שטחים חקלאים. מצד שני, יש את האמירות של אנשים שמרשים לעצמם ומנרמלים התנהגויות בעייתיות כמו לקטוף פירות".
לגדר את הבעיה
סוגיית הגבול המטושטש, תרתי משמע, בין שטח חקלאי לציבורי בלטה גם בהסברים המגוונים שהתקבלו כשנדרשו המטיילים לשאלה מדוע נכנסו לשטחים החקלאיים: "לא היה ברור לי שזה שדה חקלאי כי אין פסים באדמה ושלט"; "חיפשנו צל וזה מקום מוצל. זה מסומן בווייז כנקודת תיירות"; "יש המון פוסטים שקוראים לבוא לפה אך לא מציינים שזה שטח חקלאי"; "זה נראה כמו דשא. צריך יותר שילוט".
בתשובה לשאלה: "מה צריך לעשות כדי למנוע כניסת מטיילים לשדות?" למעלה ממחצית מהמרואיינים המליצו על גידור, והיתר המליצו על שילוט בלבד. כשליש מהמרואיינים גם ציינו שלא הבחינו בשילוט הקיים. דווקא בין האנשים שנכנסו לשדות היה שיעור גבוה יותר של מטיילים שאמרו כי הבחינו בשלטים, מה שלא מנע מהם להיכנס לשדה.
מחברי המאמר מציינים כי אין כרגע פתרונות משביעי רצון לקונפליקט. "אפשר לומר שיצאנו עם יותר שאלות מאשר תשובות", אומרת אמדור. "לגדר את השטח זה לא מעשי, זו פגיעה אקולוגית וזה גם נורא יקר". לדבריה מה שכן צריך לבחון בהמשך, הוא נושא השילוט: "יותר משליש [מהמרואיינים] לא שמו לב שיש שלטים, ואולי ניסוח אחר – תקיף יותר או לחילופין אישי יותר, יועיל יותר. המסרים האלו יכולים גם להשתלב בקמפיינים ברשתות החברתיות, בפרסומים של הפסטיבלים ובאפליקציות ניווט שמסמנות מיקומים של שמורות טבע ושטחים חקלאיים".
את הניסוי הזה תכננו ליישם השנה, אך בצל המלחמה והביקורת על קיומו במהלכה בוטל הפסטיבל. "תכננו לנסות ליישם את המסקנות בשנה שאחרי הסקר; למשל להציב שלטים אחרים ולראות אם משהו ישתנה. אך הפסטיבל לא התקיים השנה אז נחכה להמשך".
יותר עוגמת נפש מנזק כלכלי
פסטיבל דרום אדום נוסד לפני 19 שנה כיוזמה של ורד ליבשטיין ושל אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנרצח ב־7 באוקטובר. כיום מדובר בפסטיבל הטבע הגדול בארץ, הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת מספר המבקרים. השנה הוחלט כאמור לא לקיים את אירועי "דרום אדום", למעט צעדת הכלניות לזכרו של ליבשטיין.
האם בצל הנזקים בשטח, וכל עוד המטיילים ממשיכים לפגוע בטבע במכוון או שלא, יש עדיין כדאיות כלכלית שיכולה להצדיק את קיומם של האירועים? מחברי המאמר מציינים כי "השאלה אם התועלת הכלכלית מהתיירות מתאזנת מול הפגיעה בחקלאות, תישאר למחקר המשך". הם גם מצטטים נתוני סקר שנערך בחורף 2023 על ידי אשכול רשויות נגב מערבי ולפיו ההוצאה הממוצעת למשפחה המבקרת בפסטיבל "דרום אדום" עומדת על 169 שקלים ליום.
"יש התנגדות גדולה לפיתוח עסקי תיירות בשטחים פתוחים או חקלאיים", אומרת אמדור. "במבחן התוצאה, בשלושה מחקרים שאני מכירה (שניים מהם אני ביצעתי) – מטיילים בשבילים, או מבקרים בפסטיבלים אזוריים, אינם מוציאים כסף כמעט. וזה אתגר שקיים בכל הארץ כמובן. המועצות האזוריות מתאמצות לממן את האירועים בשטח ולספק את הנוחות והשירות כדי שיגיעו כמה שיותר אנשים, ולא רק תושבי האזור, ויש להן התלבטות אם הן מרוויחות מזה משהו". בהקשר הזה חשוב לציין את דבריה של דורון נחמני אשטן, מנכ"לית עמותת התיירות שקמה בשור, שמארגנת את הפסטיבל – לפיה עבור חלק גדול מהעסקים המשתתפים, כמו אטרקציות חקלאיות, אמנות, אוכל, פעילויות עם חיות, ספורט ועוד, ההכנסות מהפסטיבל הן כ-80 אחוז מהכנסותיהם השנתיות.
לעומת זאת, ממדי הנזקים הכלכליים לחקלאים כתוצאה מפעילות המטיילים בפסטיבל אינם ברורים, אך אפשר ללמוד ממחקרים אחרים שלעיתים קרובות הנזק המורלי עולה על זה הכלכלי. אומנם מדובר בפגיעה מסוג שונה לגמרי, אך מחקר של ד"ר משה גיש מאוניברסיטת חיפה על "נזקי רכבי שטח בשטחים חקלאים בישראל" מדגיש את עוגמת הנפש שהחקלאים חווים. לפי המאמר, הנזקים הכלכליים לשדות כתוצאה מנהיגה ברכבי שטח נאמדו בקרוב ל-7 שקלים לדונם (כ-3.5 אחוזים מהרווח הממוצע בגידולי שדה).
במסגרת המחקר ריאיין גיש יחד עם איה שלמון 46 חקלאים. אף חקלאי לא סיפק נתונים מדויקים או אומדן המבוסס על הערכה מסודרת, אך רובם ככולם ציינו שההשלכות הנפשיות עולות על ההשלכות הכלכליות. כך למשל סיפר אחד החקלאים כי "אם הולכים למדוד בכסף – זה לא הרבה כסף... אבל זה הרבה נזקים מורליים, תסכול נוראי, חוסר אונים". מתוך הנשאלים, 26 אחוז אמרו במפורש שהנזקים הכספיים הנגרמים להם זניחים, ו-10 אחוז העידו שנטשו שטחים שסובלים מפגיעות חוזרות ונשנות, הן בשל עוגמת הנפש והן בשל הפסדים כספיים שלא הצדיקו את ההשקעה.
בעולם יש הסדרה, ובישראל?
כניסה בלתי מורשית לשטח חקלאי נחשבת לעבירה פלילית בישראל, אולם קשה לאכוף אותה (בניגוד לשמורות הטבע, הגנים הלאומיים וחופי הים, שבהם יש אמצעי אכיפה ישימים). בפועל, שמירת השטחים החקלאיים בארץ תלויה במידה רבה במודעות וברצון הטוב של המטיילים. בהרצאה במסגרת שולחן עגול של "האיחוד החקלאי" בשנה שעברה, הציגה ד"ר אמדור את נתוני הסקר שנערך על ידי מכון דש"א במימון הקרן לשמירה על שטחים פתוחים (רשות מקרקעי ישראל) ובשיתוף פעולה של המועצה האזורית שער הנגב, וציינה מספר פעולות שנערכות במדינות שונות בעולם ושמעגנות את הזכויות והחובות בטיול במרחב חקלאי. בבריטניה למשל, ישנו סימון שבילי מעבר מוגדרים במרחבים חקלאיים, כמו גם פיצוי כלכלי לחקלאים על העברת השבילים, והרשויות דואגות לתחזוקה כמו פינוי פסולת ושיקום תשתיות חקלאיות שנפגעו על ידי מטיילים.
"בישראל הממשק שבין המטיילים והחקלאות מוסדר הרבה פחות", אומרת אמדור. "בבריטניה הקרקעות הן פרטיות ולכן העיקרון הוא 'אם לא מסומן שביל שבו יש מעבר – אין מעבר'. בישראל המעמד של הקרקעות לא ברור (הן קרקעות מדינה אבל מוחכרות לאגודות חקלאיות. אז למי יש זכויות על המעבר בקרקע?) והעיקרון הוא 'אם אין שלט שאוסר על מעבר – אז יש מעבר לציבור'. כמו כן, פיצוי כלכלי לחקלאים על העברת שבילים לא קיים בישראל".
"מה שנגע לי ללב כשקיבלנו את תוצאות הסקר זו ההזדהות הגדולה מאוד עם החקלאות", אומרת אמדור ומדגישה: "יותר מ-90% שרוצים לשמור על החקלאות ושהחקלאים יתפרנסו כמו שצריך. 'הטריק' הוא איך לתרגם את זה לכללי 'עשה ואל תעשה' בשטח, איך להוביל את הרגש לכדי התנהגות". בסוף, היא אומרת, זה מאוד פשוט: "כשאתה קוטף תפוז אחד, בשבילך זה תפוז אחד, אבל כשיש עשרות אלפי מטיילים בפסטיבל וכל אחד קוטף תפוז אחד, זה כבר לא משהו שהחקלאים יכולים להתעלם ממנו".