בין בית כנסת של חב״ד למגרש הכדורסל, מימין למפעל הפטריות, שביל של פנסים סיניים מוביל אל חצר.
מי שעקב אחר השביל הזה בליל חמישי האחרון, הופתע מאוד ממה שהיה בסופו: בחצר של בית הבד ביישוב תקוע הייתה מסיבה גדולה, שכללה 11 מבשלות בירה, להקת רגאיי אחת והרבה חוגגים שמחים במיוחד. מזרנים נפרשו על הרצפה, פינות שאנטי אירחו בשלווה את אנשי היישוב ואת האורחים מבחוץ, כולם אוחזים בקבוק בירה כלשהו מהמגוון המשובח והמעניין שמפיקים המשוגעים לדבר שגרים כאן. כולם מאוד מחייכים, נעים לצלילי להקת ״שיבת ציון״ המעולה (הרכב רגאיי Roots הממשיך את מורשתם של הרב שלמה קרליבך ושל בוב מא־רלי, עם מוזיקה שהיא גם תפילה וגם חפלה). באמת נעים מאוד.
״זה 'שהכל'?״ שואל יהודה כ״ץ, מוזיקאי, תושב תקוע, מנהיג להקת ״רבע לשבע״ המוכרת במגזר. השאלה נגעה ללימונצ׳לו מעולה, ומה שהוא התכוון לשאול זה: ״האם מברכים על הנוזל הזה 'שהכל נהיה בדברו'?״ התשובה, אגב, היא ״כן״. אחרי שכ״ץ בירך ושתה, הוא התפנה לספר: ״מהרגע שנכנסתי לכאן אני מרגיש רק דבר אחד: תמימות ואהבה(זה שניים, אבל בואו לא נהיה קטנוניים). אנשים רוצים להיות ביחד. יש כאן משהו טהור״.
אשתו של יהודה, מישל, ילדת פרחים יפהפייה שהיא כבר סבתא, סיפרה שמיום שהגיעו לגוש עציון, הפסטיבל הזה הוא הנקודה שבה הרגישו הכי הרבה אהבה. היא מספרת שהיא פגשה מישהו כאן, במסיבה הערב, שעלה מארצות הברית ישר לתקוע, כי הרגיש בנוכחות של עמוס הנביא שהסתובב עם הצאן שלו בגבעות האלה, ושהוא מאמין שהמשיח יבוא מכאן, ושזה יקרה ממש עוד מעט.
״יש כאן הרבה אנרגיה שהשאיר הרב פרומן, שהיה רב היישוב״, אומרת מישל, ״אנרגיות של שלום, רוחניות ואמונה. הוא ללא ספק השאיר חותם על הקהילה הזאת. תראי: כולם יצאו מהבתים ומהמחשבים ויכולים לחייך זה לזה, יש מוזיקה טובה, ואפשר לדבר, יש כאן אנשים עמוקים ושמחים. עם כל כך הרבה טרגדיות קל לשקוע. ואז באים הנה, ואני יכולה לצאת קצת מהייאוש״.
הגבעה שהפכה לסלב
הטרגדיה האחרונה שפקדה את היישוב אירעה כאשר חברת הקהילה, הדס אלקיים, שכלה את אחיה מלאכי רוזנפלד בפיגוע בציר אלון. תקוע הוא יישוב מעורב של דתיים וחילונים במזרח גוש עציון, 12 דקות נסיעה דרום־מזרחית לירושלים. מסביב הרי המדבר, הצחיחים רוב השנה, עשויים להטעות ולגרום לבוהה בהם לחשוב שחם פה, אבל זה לא מדויק. תקוע נמצאת 700 מטרים מעל פני הים, כך שגם בקיץ הכי זועם, ממוזג כאן, ובחורף נראה שירד קצת שלג.
זה היה יישוב קטן ואידיאליסטי, שהוקם על ידי עולים מרוסיה ואמריקה שלא ראו בעיניים. הם לא ראו את הכפרים הערביים מסביב, הם לא ראו כמה קשה יהיה לפעמים להסתדר עם התהום הפעורה בין דתיים וחילונים. הם היו ציונים שרופים, והקימו קהילה עיקשת. בימים הרחוקים והיוקדים ההם הדרך לתקוע עברה דרך בית לחם, ואז דרך הכפר הערבי תוקוע (שבזכותו יודעים תושבי המקום שכאן ממש הלך הנביא עמוס, ״אשר היה בנו־ קדים מתקוע״). בשנת 2007 נסלל כביש חדש, המכונה בחן ״כביש ליברמן״ על שם שר החוץ לשעבר שגם מתגורר בגבעה ממול ביישוב נוקדים, המוביל מהר חומה ישירות ליישוב. הכביש הפך את היישוב מיישוב ספר מרוחק לפרבר אטרקטיבי של ירושלים. איכות החיים הגיעה לתקוע, הרבה מהאידיאולוגיה התמסמסה (מי צריך אידיאולוגיה כשקל לחיות?), והיישוב גדל והתעצם.
כיום גרות בתקוע כ־900 משפחות המתחלקות בארבעה אזורים שונים: תקוע א', ב', ג' ו־ד', כשד' הוא ה״גבעה״, המאחז של היישוב. כל יישוב מעבר לקו הירוק צריך גבעה, וזאת לא סתם גבעה, אלא גבעה סלב. הספר ״הגבעה״ של אסף גברון, המתאר את החיים במאחז, נכתב על תקוע ד', וגברון אף התגורר בה כדי לקבל השראה.
כל זה נשמע כמו כרוניקה של עוד עשרות יישובים אחרים ביהודה ושומרון, אבל יש משהו שונה בתקוע. זה יישוב של זרמנים. אנסה לבאר: ביישוב חיים 19 קבלני בנייה קלה, שמונה פסלים, 12 ציירים, 947 דולות, 1,773 מעסות, מטפל ברפואת תדרים אחד, 87 סוסים, 992 עזים, התרנגולות זזות ואי אפשר לספור אותן, שבעה הילרים, שלושה רופאים סינים, 40 מורים ליוגה, שני מגדלים מתחרים של אספרגוס אורגני, אנחנו כבר יודעים כמה מבשלות בירה, שלושה יקבים, שתי מאפיות שונות של לחם שאור וגנן.
אבל אולי מה שהכי מאפיין את תקוע זו המוזיקה. כולם מנגנים על משהו. וזה לא תנאי סף לקבלה ליישוב, ההפך. אם יאמר המועמד בתחושת ייחוד קלה לוועדת הקבלה שהוא מנגן על משהו וישמח לתרום למרקם הקהילתי, יצפה בזעזוע בשעמום הנסוך על פני מראייניו. כי כולם מנגנים. למה התקבצו כל כך הרבה מוזיקאים מעולים ביישוב אחד? מה זה משנה. זה נשמע מצוין. או כמו שאמרה לילך כהן, רכזת התרבות המוכשרת של היישוב, כשבקבוק בירה בידה: ״יש לי מסר למירי רגב: את לא צריכה לריב עם אמנים, תעבירי את התקציבים הנה. תל אביב זה פה!״
לפחות פעם בשבוע יש אירוע מוזיקלי ביישוב. ביקב או במסגרייה (שהופכת בלילה למקום מבוקש), בפיס או בדשא של תקוע ב', תמיד תהיה מערכת הגברה והרכב כלשהו של תושבי המקום או ייבוא של מוזיקאים מבחוץ, ותמיד זה יהיה מעולה. פעם בחודש תהיה גם במה פתוחה, ובה גם מוזיקאים שאינם מקצוענים יוכלו לשיר ולנגן מול הקהילה.
נחזור לבירה שלשמה התכנסנו. ״העובדה שביישוב כל כך קטן יש 11 מבשלות - זה יוצא מגדר הרגיל״, אומרת זוהר שוק, שלבעלה יש ״בירה פרלמנט״. לדעתה, הבירה זה סיפור כיסוי להתחמק ממשימות תחזוקת הבית, או כמו שכתוב על התווית, מה שדי הורס את החשאיות: ״הפרלמנט מיוצרת באווירה טובה על ידי ארבעה חברים טובים ונשואים, שמצאו תירוץ להיעלם מדי פעם מהבית. את החופש הרגעי הזה תרגישו בכל לגימה. לחיים!״.
"בירה פרלמנט". צילום: קרני אלדד
לאם ולעולל שלום
במבשלת ״תקוע סרימרס״ של ארי שמיט, אשתו מיכאלה מצביעה על מכל הבירה הגדול ומתלוננת: ״הוא הוציא לי חצי מקרר בשביל זה. הילדים שלי פותחים את המקרר ורואים בירה. איזה מין חינוך זה? אני צריכה לקבל מדליה לאישה הטובה בעולם. בחיי״. התחושה הזאת עוברת כמו זרזיף של בירה בין כל המבשלות שפגשנו. הבעל משוגע לעניין. האישה, במקרה הטוב, סובלת בשקט.
ארי באמת משוגע לעניין. הוא אוטודידקט, כמו רוב העוסקים בתחביב הזה, אבל הוא גילה שיש תחנת רדיו שעוסקת רק בבירה בארצות הברית, אז הוא מאזין לה, קורא הרבה ורואה הרבה פודקאסטים, וכל היום חושב בירה וממציא מתכונים בראש. המתכון האחרון כולל אשכוליות ויש לו טעם מובהק של - איך נגדיר את זה - קיץ. במשפחת שמיט מגדלים את הכשות שלהם בבית, וממנה
מייצרים את הבירה. במקביל נולדו להם לאחרונה תאומים. המדליה של מיכאלה ללא ספק בדרך.
קריאות מזל טוב מפרות את קצב הרגאיי הנינוח. איתן באום, בעל אחת המבשלות, נחת בפסטיבל כדי לספר שנולד לו הרגע תינוק. הוא נאלץ למצוא מחליף לעמוד בדוכן שלו בערב המעולה הזה, אבל כשווידא שהכל כשורה עם האם והעולל, חזר כדי לספר ולחגוג. יצא בן במשקל 3.27 ק״ג, למי שמתעניין. ברקע הלהקה קוראת להשם יתברך: ״תראה לי את הדרך אליך כי הגיע הזמן״, והזמר מתחיל לדבר על רקע הקצב בסגנון מאיר אריאלי מובהק. הגענו לדוכן של ״בירודיון״, שזה שילוב של ״בירה״ (כמובן) ו״הרודיון״, ההר הקרוב לתקוע, שבו חי ומת המלך הבלתי מעורער של האזור - הורדוס. נדמה לי ששתיתי טיפה יותר מדי, כי אני כמעט בטוחה שבעלי המבשלה הסבירו לי כרגע ש״הבירה הזאת נוצרה במדבר מגללי גמלים בליל ירח מלא״. מה זה משנה? בירה מצוינת. אנשי ״בירודיון״ נפגשים כל יום שלישי להכין בירה (״אשתי מתחרטת שקנתה לי את הערכה״), מבשלים קצת ולומדים גמרא. ממש צדיקים.
כל הבירות בפסטיבל הן לשימוש עצמי. עובדה נתונה בספק כשמדובר, למשל, ב״בירנבאום״ (שלמזלם זה שם המשפחה שלהם. הם נולדו עם בירה בתעודת זהות), כשהם מעידים שהכינו כבר 1,300 ליטר. בכל זאת, מדובר באנשים מיושבים, שלרוב נוהגים כחוק ומתפקדים בחברה. מסתבר שהם אלכוהוליסטים כבר דורות, עוד מעמק הריין, כשסבתא הייתה מכינה שמפניה עד שהגיעו הנאצים. בארץ הקודש הם המירו את השמפניה בבירה ובליקרים מעולים, ובכללם הלימונצ'לו לעיל (שברכתו ״שהכל״, כידוע).
כל הבירות בפסטיבל הן לשימוש עצמי. צילום: קרני אלדד