לא רק כדורגל: העיר מנצ'סטר מציעה הרבה יותר מחוויה ספורטיבית

אנרקיטה אוגוסטינה ריילנדס, שנולדה בקובה ב־1843, שבה לאחר מות הוריה לאנגליה.

שם החלה בהיותה בת 20 לשמש כבת לווייתה של מרתה ריילנדס, רעייתו השנייה של ג'ון ריילנדס, שעשה הון רב בעסקי הטקסטיל בעירו, מנצ'סטר. בחלוף 12 שנים מרתה נפטרה, ואנרקיטה אוגוסטינה נעשתה לרעייתו השלישית של איש העסקים, שנודע בתרומותיו הרבות. הוא תמך בכנסיות, בבתי יתומים ובבתי זקנים, וסייע להקמתם של בתי מרחצאות ציבוריים ושל עוד מבנים לשימושה של הקהילה.

למרות תרומותיו המרובות, הוא הותיר לאלמנתו ירושה בסך שני מיליון ליש"ט, שנחשבה לעצומה ביותר באותם ימים, בשלהי המאה ה־19. אנרקיטה ריילנדס חיה בצלו של בעלה, אף שנחשבה לאשת תרבות בפני עצמה. אהבתה אליו הייתה מוחלטת, ולאחר מותו החליטה להקדיש חלק נכבד מן ההון שהיה ברשותה לבנייה של ספרייה לזכרו. 20 שנים נדרשו להקמתו של הפרויקט, שנבע מאהבתה לספרים, לאמנות ולארכיטקטורה, וב־1899 הוא נחנך ברוב עם.

אנרקיטה הייתה מעורבת בפרטי תהליך ההקמה, אך כמקובל אז, את אור הזרקורים כיוונו עיתוני מנצ'סטר לבעלה המנוח ולא אליה. על פי הערכים הוויקטוריאניים, היה זה מקובל, אך אין ספק שהפרויקט היה שלה, והצלחתו נזקפת כיום לזכותה. די אם נאמר שספריית ג'ון ריילנדס במנצ'סטר הוצבה בשורה אחת עם אלה של האוניברסיטאות באוקספורד ובקיימברידג', ובה שפע של כתבי יד וספרים מקוריים בעלי ערך.

גולת הכותרת היא הספרים המאוחסנים בארונות זכוכית. ספריית ג'ון ריילנדס. צילום: תלמה אדמון

ספריית ג'ון ריילנדס נחשבת בעיני רבים כאטרקציית התיירות החשובה של בירת הצפון התעשייתי של אנגליה, אף על פי שאצטדיון אולד טראפורד של מנצ'סטר יונייטד הוא הפופולרי מכולן. הספרייה, שנבנתה בסגנון ניאו־גותי, ממוקמת ברחוב דינסגייט, רחובה הראשי של מנצ'סטר. כהרגלנו חיפשנו חניון עירוני בקרבת מקום, מהלך המאפשר לטייל בין האטרקציות המרכזיות, למרות העלות הכרוכה בכך (כשלוש ליש"ט לשעת חניה). החניון שמצאנו ממוקם בבניין ששימש את מחסני חברת הרכבות גרייט נורתרן, שפעלה מתחנת הרכבת הסמוכה סיטי סנטרל. הרכבות נטשו את מרכז העיר ב־1968, והתחנה המרשימה נהפכה למרכז ועידות, בעוד המחסנים נהפכו למרכז קניות, שלצדו קומפלקס בתי קולנוע וחניון.

כאמור, רחוב דינסגייט הוא רחוב ראשי, ולמרבה הפלא הוא אינו סואן. למעשה כמעט לא ראינו כלי רכב פרטיים בחלק זה של העיר. תוך כדי הליכה ובזמן קצר למדנו שהעיר מתחדשת ללא הפסקה. בניינים ישנים משנים ממד ותפקיד, ולצדם נבנים מבנים אולטרה־מודרניים. גם חלקה של התחבורה הציבורית אינו מוזנח, ופרנסי העיר מרחיבים את קווי הרכבת הקלה במרכזה ללא חפירה במעמקי האדמה (ובנוסף, שלושה קווי אוטובוס “מטרושאטל” מסיעים נוסעים בלב העיר ללא תשלום).

ספריית ג'ון ריילנדס סמוכה לבתי המשפט של העיר, והיא שכנתו של בית משרדים מודרני. מבחינים בה מיד בזכות אבן החול שהובאה מחבל קמבריה, שצבעה האדום משתרע על קשת רחבה של גוונים – מוורוד ועד אפור. הבניין שימר את אופיו הראשוני, למרות התוספות החדשניות. העיצוב הפנימי מרשים אף יותר בזכות עבודת האמן שהושקעה בריהוט, בציפוי הקירות והתקרות (עץ האלון הובא מפולין), בנברשות ובאוצרות האמנות. גולת הכותרת של המקום היא כמובן הספרים המאוחסנים באולמותיו בארונות זכוכית. חדר הקריאה רחב הידיים ממוקם תחת גג נישא, ומשני צדדיו ויטראז'ים מעוררי השתאות. שם ניצב גם פסלם של בני הזוג ריילנדס.

כתבי יד של שייקספיר

למנצ'סטר שתי קבוצות כדורגל מפורסמות, הסיטי והיונייטד, וכך גם בעניין הספריות. לצדה של ספריית ריילנדס, ולא הרחק ממנה, נמצאת הספרייה העירונית המרכזית, היושבת במבנה עצום ועגול המכוסה כיפה, שצורתו מחקה את הפנתיאון ברומא. מנצ'סטר הייתה הראשונה בערי בריטניה שאפשרה לתושביה לשאול ספרים כבר ב־1852, ולכבוד האירוע נערך טקס בהשתתפות צ'ארלס דיקנס. בספרייה העירונית, שהמבנה הנוכחי שלה נחנך ב־1934, היה קל מאוד להתרשם מן השילוב של חידושי המאה ה־21 לצד שימור העבר. על המדפים מונחים ספרים ומסמכי ארכיב הנוגעים לעיר ולתושביה, ולצדם מוצבים מחשבים ומסכי מגע, המאפשרים שימוש באמצעים דיגיטליים באותו עושר מן העבר, הכולל מסמכים מן המאה ה־12 וכתבי יד של שייקספיר. בבניין זה מצאנו גם אולם קריאה רחב ממדים, שבו יכולים לשבת 300 קוראים. מתברר שחנה של הספרייה לא סר, וזאת בזכות השיפוץ המסיבי של הבניין שהסתיים ב־2010 ועשה את חלקו הארי נגיש לציבור.

מנצ'סטר הייתה הראשונה בבריטניה שאפשרה לתושביה לשאול ספרים כבר ב־1852. דמותו של שייקספיר בספרייה העירונית. צילום: תלמה אדמון

חזית הספרייה - עם העמודים הקורינתיים הבלתי נמנעים - צופה לכיכר סנט פיטר, שלידה בניין מרשים נוסף, בית המלון מרילנד, שנחנך ב־1903 ובנוי מאבני טרה־קוטה בסגנון אדוארדי (אדוארד השביעי היה מלכה של אנגליה מ־1901 ועד 1910). סיפור נפוץ הוא שהיטלר העריץ את המבנה, ולכן מפציצי הרייך השלישי נמנעו מלפגוע במרכזה של העיר. בזמן שהייתנו בעיר, הגן הכתר הבריטי על הבניין באמצעות גדרות ומצלמות, כאשר בסוף השבוע נערכה שם הוועידה השנתית של המפלגה השמרנית, מפלגתו של ראש הממשלה דיוויד קמרון. הבניין הנושק בעורפו לספרייה העירונית הוא בית העירייה גדול הממדים שנבנה בסגנון ניאו־גותי, עם מגדל שעון בגובה 85 מטרים, אשר בחזיתו הצופה אל כיכר אלברט שורה של פסלים. מעבר לרחוב ניצבת גלריית האמנות של מנצ'סטר במבנה בעל מבואה הלניסטית עתירת עמודי ענק קורינתיים, ובעורפה מצוי הרובע הסיני, שבו שער הכניסה המסורתי ושפע מסעדות.

הרציפים הללו, של מנצ'סטר וסלפורד, קשורים קשר הדוק למהפכה התעשייתית של המאות ה־18 וה־19, בעיקר בתחומי הטווייה והאריגה של כותנה ומשי.

סלפורד הייתה עיר פועלים מובהקת, וקרל מרקס ופרידריך אנגלס שהו בה זמן מה כדי ללמוד את מצוקותיו של המעמד החדש, תוך כדי ניסיון לאבחן לאן פניו של הדור שנוצר בעקבות המהפכה. אופי הקשיים שהיו מנת חלקם של הפועלים ומשפחותיהם במחצית המאה ה־19 אינו דומה לזה של נכדיהם וניניהם מאה שנים מאוחר יותר, אולם מצבם של היורשים לא הוטב יחסית. מפעלי התעשייה והרציפים חדלו להיות רווחיים, ורבים מצאו עצמם בתור ללשכת האבטלה. רק בשלהי המאה הקודמת החלו להתממש תוכניות ממשלתיות ועירוניות לשיקום האזור המידרדר.

באזור הרציפים נסללו דרכים, נבנו גשרים, התעלות נוקזו ונוקו, ומשקיעים מן הסקטור הציבורי והפרטי החלו להגיע. ראשונת האטרקציות התיירותיות במתחם זה היא הלוארי (The Lowry). זהו מתחם השוכן במבנה ייחודי על שפת המים המוקדש לאמנויות, ובו שני אולמות תיאטרון. הלוארי נחנך בשנת 2000, וסמוך לו הוקם קניון מסחרי. אזור המזחים הופצץ באינטנסיביות בבליץ של 1940, ואך טבעי היה שהסניף הצפוני של המוזיאון הצבאי האימפריאלי יקבע את משכנו במתחם זה. המבנה, הניצב מול הלוארי, תוכנן בידי דניאל ליבסקינד (מתכנן המוזיאון היהודי בברלין). לצד המוזיאון, התיאטראות, המסעדות, בתי הקפה והטיילת נבנו סביב הרציפים בתי משרדים ואף מבני מגורים. מדיה־סיטי־UK הוא מתחם שיוחד לעשייה יצירתית, ובין השאר מוקמו שם אולפני ה־BBC.

עיר המתחדשת ללא הפסקה. בית קפה אופנתי. צילום: תלמה אדמון

ואם התיאטרון והמוזיאון לצד המבנים המודרניים אינם מושכים את הקהל, אזי אין ספק שאצטדיון אולד־טראפורד יעשה את המלאכה. מדובר באתר תיירות פעיל במשך כל ימות השבוע, ובו מוזיאון, המתעד את רגעי השמחה והעצב של מנצ'סטר יונייטד מאז 1910, חנות עשירה והזדמנות לצאת אל כר הדשא דרך מנהרת השחקנים (רק בימים שבהם אין משחקים, כמובן).

גם אצטדיון איתיחאד, של היריבה התכולה, מארח מבקרים. המגרש הזה, שהיה לביתה של מנצ'סטר סיטי רק ב־2003, נמצא בצד האחר של העיר. אולם מסיבות העיתונאים, חדרי ההלבשה ויציאת המנהרה נכללים בתוכנית הביקור. ואם בכדורגל עסקינן, חובה להזכיר גם את מוזיאון הכדורגל הלאומי של אנגליה, הממוקם בקרבת הקתדרלה של העיר מנצ'סטר. כאן יש מקום לוותיקים חובבי היסטוריה ולצעירים חובבי משחק מחשב. אנו נשארנו נאמנים לספר.