בעודנו הולכים מתחנת הרכבת של בולוניה וטרם הגיענו למרכז ההיסטורי שלה, שמנו לב לכך שכל מסלול הליכתנו היה מקורה - מדרכותיה של בירת חבל אמיליה־ רומנה הן אכסדראות. הן מצלות על ההולכים בימים חמים ומגנות עליהם בימים גשומים. תחילת הקמתן של האכסדראות עוד בימי הביניים, וכבר במאה ה־13 קבעה מועצת העיר כללים מחייבים לבנייתן. במקור הן נבנו כדי לאפשר את הרחבתן של הדירות שבקומה מעל, אך בעוד שערים אחרות אסרו את בנייתן של אכסדראות (Porticos) כדי להגן על המרחב הציבורי, ידעו תושבי בולוניה להפיק את המיטב מן האכסדראות הגבוהות, שאפשרו מעבר לסוס ולרוכבו. כיום הם ואורחיה של העיר נהנים מהן. אורכן הכולל 35 ק"מ.
אך טבעי שבולוניה תהיה גאה באכסדרה הארוכה בתבל, 3,796 מטרים אורכה, ולה 666 קשתות. תחילתה באחד מתשעת שעריה העתיקים והמשומרים של בולוניה, פּורטָה סרגוֹסה, המשכה בוויה סרגוסה דרך קשת Meloncello המפוארת ומשם היא ממשיכה בוויה סן־לוקה ומעפילה אל גבעה שמעבר לחומותיה הישנות של העיר, שם ניצבת ומשקיפה על בולוניה כנסיית מדונה די סן־לוקה. האתר הקדוש הזה משמש מקום עלייה לרגל מאז המאה ה־12, ובשלהי המאה ה־17 התגייסו תושבי העיר ואספו תרומות כדי לממן את בניית האכסדרה, שהושלמה לבסוף ב־1739. סטודנטים שערגו לציונים טובים, זוגות שאהבתם פקעה או מהמרים שחשקו בקלפים מוצלחים התפללו שם ברבות השנים. כיום מצטרפים אליהם רוכבי אופניים, אצנים ותיירים.
בולוניה היא אחת הערים המשומרות באיטליה, ובארץ המגף מייחסים לה שלוש תכונות: "המלומדת", בזכות האוניברסיטה, שהיא בת למעלה מ־900 שנה; "השמנה" - הודות למטבח המשובח והעשיר שלה; ו"האדומה" - על שום צבעם של גגות בנייניה וקירותיהם, שנבנו מלבני חימר שרוף. "האדומה" - תכונה זו תואמת גם את הנטיות הפוליטית של תושבי בולוניה, שכבר ב־1914 בחרו במפלגה הסוציאליסטית להנהגת העיר, ובשנות ה־70 של המאה הקודמת המפלגה הקומוניסטית היא שזכתה באמון של תושבי בולוניה. גם מגדליה בני מאות השנים, שמהם נותרו על עומדם 23, הם אחד מסימני ההיכר שלה. המגדלים הללו נבנו בידי משפחות עשירות באחוזותיהן לצורכי תצפית והגנה, אולם ברבות השנים, ומאחר שלא נמצאה להם תכלית של ממש, הם הוקמו מטעמי יוקרה ותו לא.
אנטומיה לקהל הרחב
אנו בחרנו להתגורר מחוץ לבולוניה, בסאסו מרקוני, ולכן הרכבת הייתה הדרך היעילה להגיע אל העיר. 20 דקות נסיעה, תמורת 2.20 יורו לכרטיס, משמעותן הייתה חיסכון ניכר בכסף ובזמן בהשוואה למחיר חנייה ליום תמים. תחנת הרכבת הסואנת של בולוניה זכתה לכותרות ברחבי תבל באוגוסט 1980, לאחר שפצצה שהטמינו טרוריסטים ניאו־פאשיסטים גרמה למותם של 85 עוברי אורח. ויה דל־אינדיפנדזה מוליכה מתחנת הרכבת אל הכיכר המרכזית של בולוניה, פיאצה מאג'ורה. זהו אחד מרחובות הקניות של העיר, והסואן שבהם.
עוד בטרם מגיעים לפיאצה מאג'ורה חולפים דרך פיאצה נטונו הנושקת לה, ושם התברר לנו כי אחד מסמלי העיר, פסלו של נפטון, עטוף יריעות פלסטיק לשם שיפוצו. בכיכר ניצב בניין ושמו "סאלהבורסה", ששימש את סוחרי העיר במאה ה־19. כיום זהו מקום שוקק חיים בזכות הספרייה המגוונת שמציעה העיר לתושביה - מטף ועד מבוגר. במתחם החצר שבתוך הבניין הרבוע, תחת גג המאפשר לקרני השמש המחממות לחדור פנימה, אפשר לשתות קפה וגם ליהנות מיופייה של עבודת הארט־דקו המפארת את המקום. על הקיר החיצוני של הבניין תלויות תמונותיהם של גיבורי בולוניה לדורותיהם, שמצאו את מותם במערכות שונות. שם, בעת ביקורנו בבולוניה, התקיימה הפגנה צבעונית ומוזיקלית שכותרתה הייתה "די לאלימות נגד נשים".
כיכר מאג'ורה רחבת ידיים ומוקפת בניינים מרשימים שהוקמו בימי הביניים. בפאה הדרומית ניצבת הבזיליקה סנט־פטרוניו העצומה. חזיתה בחלקה התחתון היא יצירת אמנות בעלת שפע פסלים ותבליטי שיש. חלקה העליון בנוי לבנים בגוון חום. אולם התפילה שלה הוא החמישי בגודלו באירופה, ובקלות אפשר להתרשם מגובה תקרתה ומהיקפם של עמודי התמך. המזבח שלה חוסה תחת סוכת שיש מעוטרת, וקירותיה ותקרותיה משופעים יצירות אמנות. פרנסי העיר ביקשו לבנותה בסדר הגודל של הבזיליקה סנט־פיטר ברומא, אך הכס הקדוש עצר אותם מלממש את תוכניתם.
לצדה של הכנסייה ניצב פאלצו דה־נוטיי (הנוטריונים) המרובע. גם בפאה המזרחית יש בניין מרשים, הפאלצו דל־בנקי, שבעורפו פרושה בולוניה של ימי הביניים, רובע קאודרילאטרו, על סמטאותיו הגדושות בתי אוכל וחנויות. בצד הצפוני של פיאצה מאג'ורה ניצב ארמון נוסף, פאלצו דל־פוטסדה, ושם מצויה לשכת המודיעין התיירותית. במערבה של הכיכר ממוקם פאלצו ד'אקורסיו (המכונה גם פאלצו קומונואלה) המפואר, המארח כיום את משרדי העירייה ואת מוזיאון האמנות העירוני. מעל שער הכניסה המפואר של הארמון ניצב פסלו של האפיפיור גרגורי ה־8, שבשנת 1582 הביא לעולמנו את לוח השנה הגרגוריאני.
Via dell'Archiginnasio, היוצאת לכיוון דרום מכיכר מאג'ורה, מארחת ארמון הנושא שם זה. שם חנכה ב־1563 האוניברסיטה של בולוניה את המבנה שתחת קורת גג אחת אסף ואכלס את הפקולטות השונות. הקדומה שבהן נוסדה ב־1088, ובני בולוניה מתגאים בכך שהייתה הראשונה באירופה. מן החצר המוקפת מרפסות מקושתות מטפסים בגרם מדרגות עם תקרה מעוטרת אל הקומה הראשונה. שם נמצא "תיאטרו אנָטומיקו", מקום שבו נערכו לעיני קהל שיעורי אנטומיה. במרכזו שולחן ניתוחים, והחדר עצמו על יציעיו כולו יצירת עץ. עיקרה של הקומה מוקדש לספרייה, ובחלק ממנה ניתן גם לצפות.
חוויה מיוחדת היא השהות באולם הכנסים של המוסד, שכל קירותיו מאוירים ומקושטים מגנים. באותו ארמון, ששימש את האוניברסיטה עד תחילת המאה ה־19, שוכן "זָנאריני", קפה־מסעדה שנפתח לקהל ב־1930 ונחשב גם הוא למוסד מוזיאוני. העוגות, הקרואסונים והקפוצ'ינו של המוסד הקולינרי הזה רכשו שם, וחילופי ההנהלה ב־2013 עוררו סערה. קודם לעוגות הוזמנה בצד הבשרי של השולחן מנת לזניה. אף שמקום הולדתה הוא בנאפולי, נחשבת כיום הלזניה לאחת המנות המאפיינות את המטבח של בולוניה. על הצלחת לא הותרתי ולו פירור, מוכן ומזומן למנה האחרונה, שהעניקה להנהלה הנוכחית ציון לשבח.
מרכז סטודנטיאלי
בולוניה הייתה נתונה למרות מדינת האפיפיור למעלה מ־300 שנה (1513 עד 1859), ולכן אין זה מפתיע שהיא משופעת כנסיות. ויה גָריבלדי מוליכה לכנסיית סן־דומניקו, מהחשובות בעיר. הרחוב עצמו מרשים בזכות קישוטי התקרה של האכסדרה. כיכר הכנסייה רחבת ידיים, ובה שני אובליסְקים ואחוזת קברו של הקדוש דומניקו, שהצטלמו נפלא תחת השמיים הכחולים. הכנסייה עצמה רחבת ידיים, והגוון הבהיר של קירותיה מעניק תחושת נחת ורווחה בהשוואה לתחושה המעיקה והכבדה של כנסיות אחרות. מובן שגם כנסייה זאת אינה חסרה יצירות אמנות.
הפּינָקוֹטֶקָה נאציונלה הוא המוזיאון המשמר את יצירות אמני העיר. בדרכנו אליו מתחנת הרכבת הצצנו על תעלת המים העירונית, שכיום היא תת־קרקעית ברובה. התעלות העירוניות היו גלויות עד לפני כ־200 שנה, ועתה נותר רק שריד יחיד להן, שנעשה אתר תיירותי. הרחובות ויה דלה־מולינה וויה דלה־בלה־ארטי, המוליכים אל המוזיאון, מאפיינים את חלקה העתיק של העיר: צרים ובעלי אכסדראות, וצבעם טרה־קוטה רכה הנוטעת גוון של שלווה ונעימות. המבנים אינם אחידים - פה פאלצו מרשים, לפעמים כנסייה וכמובן מבני מגורים בני מאות שנים.
בקצה הרחוב, במפגש שלו עם ויה זאמבוני וצמוד למוזיאון הפינקוטקה נאציונלה, יושב בית הספר לאמנויות. לא כדאי להחמיץ הצצה חינם אל תוך תוכו של המוסד: במסדרון הכניסה מוצבים זה לצד זה פסלים בסגנון יווני־רומי, כאלה שמפארים מוזיאונים ברחבי תבל. אין מדובר ביצירות המקוריות, אלא בהעתקים שנעשו בידי תלמידי בית הספר. גם אולם ההרצאות של המוסד שזור יצירות עבר. הפינקוטקה נאציונלה משמר את יצירות אמני העיר מהמאה ה־13 ועד המאה ה־18. התצוגה מוגשת בסדר כרונולוגי באולמות רחבי ידיים. היצירות המרשימות הן דווקא הראשוניות, חסרות שלושה ממדים וזעירות בגודלן בהשוואה לציורי הענק המאוחרים. הדמויות אינן פרופורציוניות בהכרח, אך הצבע והפרטים מרתקים.
ויה זאמבוני הוא רחוב האוניברסיטה, שלאורכו פזורות הפקולטות השונות בארמונות אחדים. אפשר לסייר במסדרונות מדי יום ביומו, אך היה נחמד להיות שם ביום שמש חמים, עת החיים הסטודנטיאליים ניכרים ברחוב, שם מצויים בתי הקפה והפיצריות. שפות המדרכה שימשו את חובבי השיזוף. פיאצה ורדי היא המרכז הסואן של הרובע האקדמי, ומשם נכנסים לרובע היהודי המשמר את זכרה של הקהילה במוזיאון מורשת.