עבר נהגו לתאר את חופשת הקיץ המושלמת באמצעות שילוש ה־Sהקדוש: Sea,Sand ו־Sun. ים, חול ושמש. השובבים הוסיפו S נוספת עבור הסקס. למה לא. מכל מקום, כאשר הוזמנתי להתארח בפסטיבל הג’אז הוותיק של אירופה בז’ואן לה פן בעיר אנטיב שבריביירה הצרפתית, ה־S שלי הייתה עבור ה־Sounds, הקולות.
הפסטיבל אירח מדי ערב שלושה מופעים על הבמה המרכזית, שבעורפה פרוש ים טורקיז מקושט בסירות ובספינות. כוכבי הערבים הראשונים שבהם צפיתי היו באדי גאי וטום ג’ונס. ג’ונס הוולשי, שביקר הקיץ גם בארצנו, הלהיב בקולו האדיר כבימים עברו, ולהקת הנגנים והזמרות שליוו אותו הוסיפה נופך עדכני ללהיטיו הוותיקים. בן גילו, באדי גאי, הוא השריד האחרון לדור הראשון של נגני וזמרי בלוז שפרצו אל מעבר לחומות הגטו של הקהילה האפרו־אמריקאית. גם הוא, ככל עמיתיו, עליהם השלום, השמיע את Hoochie Coochie Man, להיטו של וילי דיקסון, שהוקלט לראשונה ב־1954 בידי מאדי ווטרס.
להיט זה נעשה מאז לקטע הפופולרי מכולם והוא מאפיין את רצף הבלוז מן הדלתה של המיסיסיפי עד לזה המחושמל של שיקגו, ובמקביל גם את החיבור של הבלוז עם הרוק אנד רול. בניגוד לג’ונס, שהעניק לקהל מופע על טהרת השירה, בחר גאי לענג את רוכשי הכרטיסים עם חיקויים של מיטב נגני הבלוז והרוק, מג’ון לי הוקר וג'ימי הנדריקס ועד לאריק קלפטון.
חוויית בלוז אותנטית
הפסטיבל של ז’ואן לה פן נוסד ב־1960, במקביל להפיכתו של חוף התכלת מיעד נופש של אצולת התארים והממון ליעד שכל תייר היה יכול להרשות לעצמו. הפסטיבל הזה הוא אחד משורה של עשרות, אם לא מאות, אירועים המתקיימים בקיץ לאורכם של חופי הריביירה. לצד ערים בעלות עבר מפואר כניס ואנטיב, שמתפקדות במשך כל ימות השנה, יש שם יישובים שפורחים בעונת הקיץ ונמים בימי החורף. ז'ואן לה פן, הצמודה לאנטיב, היא עיירת נופש. בשנות ה־20 הסוערות והעליזות של המאה הקודמת היא נעשתה למושבה אמריקאית. האורחים מעבר לאוקיינוס הביאו עמם חידוש: אפשרות לטבול במי הים לבושים בבגד רחצה. ידוענים כזלדה וסקוט פיצ'ג'רלד, מרלן דיטריך, קול פורטר, צ'רלי צ'פלין ופיקאסו חנו שם. וכאשר הללו נמצאים, נוהרים אחריהם גם העשירים.
הם בנו בתי נופש על חופי המפרץ ועל גבעת קייפ־אנטיב הירוקה. אחרים, שלא בנו שם בית, הסתפקו בבתי מלון המתהדרים בחמישה כוכבים. השהות במקום שימשה רקע לאוסף הסיפורים Tales of the Jazz Age של סקוט פיצ'ג'רלד, והנתיב שנסלל משמו של הספר להקמתו של פסטיבל ג’אז הוא ברור.
את הערב הראשון של הפסטיבל פתחה רביעיית אלי דג’יברי, נגן הסקסופון הישראלי, עם חבריו להרכב גדי להבי, אביתר סליבניק ואור ברקת. דג'יברי, שעשה את צעדיו הראשונים בחסותו של הרבי הנקוק, הוכרז כמייצגו של פסטיבל הג'אז של הים האדום. שלישיית כלי מיתר שזכתה לתשומת לב התהדרה בנגן הבס שלה, קייל איסטווד, בנו של קלינט. עם חבריו, הכנר ז’אן לוק פונטי והגיטריסט בירלי לאגרן, הפליאה השלישייה בנגינת ג'אז, שהוגדר כמאפיין את המאה ה־21. עוד שמות שראויים לציון הם טאג’ מאהל, שבאמתחתו 35 תקליטים.
גילו או בריאותו מחייבים את טאג’ מאהל לשבת תוך כדי המופע, אך לא היה בכך כדי לפגום באיכות הפריטה שלו על הגיטרות והבנג’ו שעמם ליווה את שירתו. יחד עם להקה בהנהגתו של יוצר נוסף, Keb Mo, העניק טאג’ מאהל חוויית בלוז אותנטית לקהל שגדש את יציעי האמפיתיאטרון. גם ג’וני גלאהר האירי ולהקתו, שבה שותפים שני אחיו, הלהיבו עם סדרה של שירי רוק ובלוז על רקע של שקיעה מקסימה.
חוף התכלת ריתק לא רק נגנים וסופרים. הוא היה גם מחוז חפצם של ציירים רבים, שהתפזרו בערי פרובנס ובכפרי החבל. פיקאסו היה האיש של אנטיב, ובטירת גרימלדי, הניצבת לחוף המפרץ, שוכן מוזיאון של יצירותיו. יוזכרו כאן גם ארל, עירו של ואן־גוך, ואקס אן־פרובנס של פול סזאן. בביקורי הנוכחי פקדתי את המוזיאונים של מארק שאגאל והנרי מאטיס, שניהם בעיר ניס, ברובע סימיה עטור הווילות, בשיפוליו של רכס האלפים הימיים.
מוזיאון מאטיס שנחנך ב־1963 ממוקם בווילה מהמאה ה־17 ונושק למוזיאון הארכיאולוגי ולשרידי הארנה הרומית. מאטיס חי ועבד בניס מ־1917 עד מותו ב־1954. במוזיאון מוצגות מאות יצירות שלו: ציורים, רישומים, פסלים וספרים שאייר. הצייר, שכבר היה מוכר בבירת צרפת, הגיע לקוט ד'אזור כשהיה בן 48, כדי למצוא מזור למחלת הברונכיט שלו. בשנים הראשונות לשהותו שם הוא התגורר בעיר הישנה ויצר בה את המפורסמת ביצירותיו - "הריקוד". ב־1938 עבר להתגורר בבניין מרשים, ה"רגינה", הצמוד לאתר המוזיאון. ה"רגינה" היה בראשיתו בית מלון, והוא נחנך בידי המלכה ויקטוריה. בימי המלחמה עבר מאטיס לכפר ואנס במעלה ההר, ושם עיצב את הכנסייה המקומית וקישט אותה. במרחק דקות נסיעה משם מצוי כפר האמנים סן־פול דה־ואנס. הכפר מיועד להולכי רגל בלבד ובסמטאותיו שפע חנויות וגלריות, כמקובל באתרי תיירות מסוג זה.
מארק שאגאל הגיע לפרובנס לאחר מלחמת העולם השנייה. שאגאל גיוון שם את עיסוקיו, והקדיש זמן רב לעבודות קרמיקה ולפיסול. המוזיאון, שנוצר על ידו, מוקדש ליצירתו, ואכן מציג עבודות פיסול רבות וכמובן גם ויטראז'ים. הוא נפתח ב־1973, וחלק נכבד מן הציורים רחבי היריעה המצויים שם, 17 במספר, מוקדשים לסיפורי התנ"ך. "הבשורה התנ"כית על פי שאגאל" היה שמו המקורי של המוזיאון ולימים הוא שונה ל"מוזיאון הלאומי מארק שאגאל".
קרוב לטבע
ניס היא עיר שוקקת חיים. יש בה כיכרות רחבות ידיים, שדרות וחנויות יוקרה וכאמור גם מוזיאונים. את "טיילת האנגלים" המפורסמת לאורכו של חוף הים, שמבניה נוצרו בתקופת הבל־אפוק, אף תייר אינו מחמיץ. מן העבר האחר, גם היא לאורך החוף ולכיוון מזרח, מצויה טיילת האומות המאוחדות, ובה ממוקם שוק ססגוני. החיים האמיתיים מתרחשים ברחובותיה ובשווקיה של ניס העתיקה. במסעדת Acchiardo, שנוסדה ב־1927, התענגנו על מנות אופייניות לעיר, המוגשות בידי בני המשפחה. הגענו ב־13:30, ומנת היום כבר חוסלה. המלצר החביב זירז אותנו להזמין כי "המטבח נסגר בשתיים". בעניין הזה הצרפתים מקפידים ושומרים על המסורת, אף שבניס פוגשים גם את פניה של אירופה העכשווית.
גם אנטיב הישנה המוקפת חומה שמרה על אותנטיות. היא מציעה בשעות הבוקר שוק ציורי משופע בתוצרת טרייה וצבעונית, לצד מוצרים המאפיינים את האזור כסבונים בניחוח לבנדר, תבלינים וכלים נאים. המבקשים לטבול בים יעשו זאת בז’ואן לה פן, שנהנית מחופים חוליים. זהו יתרון משמעותי כי רבים מחופי התכלת מרופדים באבני חצץ. עיקרו של החוף נשלט בידי בתי מלון וחופים פרטיים הגובים עד 35 יורו למיטת שיזוף ושמשייה. בעיר ישנם בתי מלון בדרגות שונות, אך תיירים רבים, צרפתים וזרים, מעדיפים לגור בדירות Residences de Tourisme. ההסבר פשוט: הם באים לחופשה של שבועיים ואף יותר, ושכירת דירה היא עניין זול יותר מבית מלון.
העיר קאן, השכנה ממערב, מתהדרת גם היא בחופים חוליים. זאת עיר פסטיבל הקולנוע רב התהילה, וכמתבקש, הטיילת עטורת עצי התמר שלה, שדרת דה לה קרוסט, מציעה בתי מלון מפוארים. קרלטון הוא הידוע שבהם, בשל חנויות המותגים הידועים והיכל הפסטיבלים, שם מצטלמים התיירים על השטיח האדום שפרוש על מדרגותיו. ברחוב המקביל, רחוב אנטיב, ימצאו התיירים בני מעמד הביניים את המותגים המיועדים להם, כאלה המצויים בכל קניון. מעליהם, לא הרחק מתחנת הרכבת, יש רחוב מקביל נוסף, שאת חנויותיו אפשר להגדיר כעממיות.
אחרי שנעשו הקניות, צריך למצוא אטרקציות לילדים. על הכביש בין אנטיב לניס ממוקם המארינלנד. זהו פארק שעשועים ימי עצום בגודלו שמכיל הכל: לגונת דולפינים, אקווריום עם כרישים, מיני־גולף, לונה־גל, אי ילדים, בקיצור, כל טוב לבילוי של יום וגם יותר. צמוד אליו הלונה פארק אנטיב לנד, עם מתקני שעשועים בסגנון הפארקים של דיסני.
מי שרוצה להיות קרוב יותר לטבע ימצא שני פארקים במרום ההרים, במרחק של כשעה נסיעה: Alpha Park, שם האטרקציה העיקרית היא זאבים ו־Vesubia Mountain Park, שהוא פארק שעשועים בטבע עם בריכות, מתקני טיפוס, גשרי חבלים וכדומה. אני העדפתי לבלות יום באי סנט־מרגריט, שאליו אפשר להפליג במשך דקות אחדות מקאן או מז'ואן לה פן. האי ששטחו כשלושה קמ"ר מיוער ושזור שבילי הליכה מסומנים. האי עשיר במפרצונים סלעיים שבימי הקיץ הללו מארחים משפחות לרוב. המבנה הבולט באי הוא פורט רויאל, מצודה ששימשה בעבר ככלא.
המפורסמים באסיריה היו מנהיגי מלחמת העצמאות באלג'יר ו"האיש עם מסיכת הברזל", שאליו נקשרו אגדות לרוב. הניחוש המקובל לזהותו נוקב בשמו של אחיו של לואי ה־14. כיום מארח המבצר מוזיאון. מסעדה מרובת שולחנות בקרבת המזח משרתת בנאמנות מאות תיירים, הנהנים מארוחה סבירה אל מול המפרץ והיאכטות.