כמה שעות קודם להגעתי לברצלונה, בדרכי ל־GR11, שביל ההליכה שחוצה את הרי הפירנאים לאורך הגבול של ספרד עם צרפת, בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, עוד ישבתי בחדר חקירות בנמל התעופה של טשקנט, בירת אוזבקיסטן. השוטרים שחקרו אותי ניסו לקחת לי את הכסף המזומן על ידי הפחדות ואיומים, אך עם קצת מזל ותחכום הצלחתי להיחלץ מהסיטואציה הלא נעימה ולעלות על טיסה לספרד.
אומנם בכך לא הסתיימו צרותיי: בהמשך גם כויסתי ברכבת התחתית ונאלצתי להגיע לשגרירות במדריד כדי להנפיק דרכון חלופי, אך כל המכשולים התגמדו מול ההרים שחיכו שאחצה אותם.
אורכו של GR11 הוא כ־850 קילומטרים, והוא עובר בארבע אוטונומיות ספרדיות: חבל הבאסקים, נווארה, אראגון וקטלוניה, וחוצה גם את ממלכת אנדורה הקטנה. מי שמצליח ללכת את כולו עושה זאת בדרך כלל ב־35־50 ימי הליכה רצופים. אל העיר Irun, נקודת ההתחלה המערבית של השביל הנמצאת בחבל הבאסקים, אפשר להגיע מברצלונה בטיסה (לסן סבסטיאן), ברכבת או באוטובוס. אני בחרתי לנסוע באוטובוס במשך שמונה שעות בעלות של 30 יורו.
החלק הראשון של השביל עובר דרך חבל הבאסקים וחבל נווארה, באזור שבו אווירה רגועה. בתים חקלאיים פזורים בנוף, לצד גבעות ירוקות ושלל פרות וסוסי עבודה אציליים עם פעמון על צווארם. הכפרים הקטנים נראים כאילו הם לקוחים מסיפורי אגדות, עם רחובות מרוצפים באבנים מעוגלות, נהר שזורם לאורך הרחוב הראשי, ומעליו גשרים צרים ועתיקים. נראה שאף אחד פה לא ממהר לשום מקום. הכל זורם לאט, בשלווה ובשקט. גגות רעפים אדומים וחלונות עם עציצים פורחים מעניקים לכפר מראה צבעוני. ברקע לא נשמע רעש מכוניות, רק צלצול פעמון הכנסייה מפר את השקט בכל שעה עגולה, מזכיר שהזמן לא באמת עצר מלכת.
השפות הרשמיות של האזור הן באסקית וספרדית. כמעט אף אחד אינו דובר אנגלית בכפרים האלו, ולכן שמחו מאוד בברים המקומיים ובבתי הקפה לפגוש תייר שיודע לדבר קצת ספרדית.
חיים בגלויה
לאורך הפירנאים אפשר למצוא עשרות חניונים ברמות שונות, שבהם אפשר לחנות עם קרוואן, עם רכב או במקרה שלי, עם אוהל. חלקם נפתחים רק בקיץ, וכמעט כולם כוללים שירותים ומקלחות, מכונות כביסה, מינימרקט, אזור לינה אישי ולפעמים גם פאב־מסעדה קטן. המחיר לאוהל הוא בין 10 ל־15 יורו בשיא העונה, ובשבילי זאת הייתה הבחירה המתאימה ביותר כשרציתי לקחת יום חופש למנוחה.
אחד מחניוני הלילה שלנתי בהם היה Zuriza Camping, הממוקם על הגבול שבין חבל נווארה לחבל אראגון. ליד החניון זורם נחל קטן, ובמבט מערבה יכולתי כבר לראות את ההרים שעליהם אטפס למחרת.
שבוע אחרי שהתחלתי לצעוד, נוף הגבעות התחלף בנוף הררי וגבוה יותר, והיה לי ברור שעכשיו מתחיל החלק הקשה. מקטע ההליכה התאפיין בצוקים מחודדים ובפסגות מושלגות. בחלק גדול מהימים הלכתי מעל לקו העצים. כמו את שביל ישראל, גם את GR11 אפשר לחלק למקטעים, ומי שאין לו זמן להשלים את כולו - יכול לבחור מקטע מסוים. השביל עובר דרך האזורים המרהיבים ביותר של הפירנאים הספרדיים, שבהם שמורת איגואסטורטס (Aigüestortes) שבקטלוניה ונסיכות אנדורה הקטנה.
אחד המקטעים המרשימים ביותר בשביל נמצא בין עיירה קטנה בשם טורלה (Torla) לבין העיירה בנסקה (Benasque) באוטונומיה של אראגון. זהו מקטע תלול בן 100 קילומטרים, שבשיאו מגיע לגובה של כמעט 3,000 מטרים. למטיילים שלא בעונת הקיץ – מקטע זה עלול להיסגר בגלל השלג. זהו מקטע מרשים ביופיו שגולת הכותרת שלו היא העמק המפורסם של אורדסה (Ordesa), שידוע בצוקים ובתצורות סלע מרשימות. בתוך העמק זורם נהר אראזאס (Arazas) שמתאפיין בעשרות מפלים ובריכות מזמינות.
מי שכבר ביקר באורדסה או מחפש אזור קצת יותר מאתגר ופחות מתויר, אולי יעדיף ללכת מטורלה לכיוון השני (מערבה), לסיינט דה גייגו (Sallent De Gallego). אורך המקטע הוא כ־60 קילומטרים, והוא עובר באזור הטיפוס המפורסם Picos del Infierno - "פסגות הגיהינום".
ברוב הלילות הקמתי את האוהל שלי ליד מקור מים ושמחתי לגלות שהמקום לא מוכה יתושים. באופן כללי, הרי הפירנאים מלאים באינספור נהרות, לגונות ואגמים כחולים שהיו לי לבריכה פרטית ושימשו גם כמי השתייה שלי. לפעמים שתיתי את מי הנחלים בלי לטהר אותם, אבל כמו בכל מקום צריך להיות חכמים: אם רואים פרות במעלה הנחל או אם המקום מאוד מאויש, עדיף לטהר בעזרת פילטר או חומר טיהור אחר.
לפעמים עצרתי מלצעוד מוקדם יחסית, רק כדי שאוכל להירדם ולהתעורר לנוף האגמים המרהיב שסיפקו ההרים. נכנסתי אליהם לשחות קצת לפני שהשמש ירדה, ובסוף היום הכנתי לעצמי ארוחת ערב ושוקו חם אל מול שקיעה נוספת.
מיד לאחר השקיעה, הטמפרטורות צנחו ונעשה קר מאוד. זה היה הזמן עבורי להיכנס אל האוהל, להדליק את פנס הראש ולקרוא עוד פרק בספר שלי. ככה נגמר לו עוד יום, ושמחתי לדעת שאני הולך להתעורר בתוך אותה הגלויה שבה אני עוצם את עיניי.
עוצמת הטבע
ברחבי ההרים פזורות עשרות בקתות למחסה וללינה (המכונות “רפוחיו”), חלקן בתשלום וחלקן בחינם. הבקתות בתשלום הן ממש כמו מלון קטן (עד שלושה כוכבים) באמצע ההרים: מדובר בחדרים עם חימום הכוללים ארוחות מסודרות. המחיר לאדם משתנה בהתאם לסוג החדר, הארוחות ומיקום הבקתה (מרוחקת יותר = יקרה יותר). לרוב הוא יתחיל ב־10 יורו ויגיע ל־70 יורו ואף יותר. גם הבקתות שאינן עולות כסף בדרך כלל היו נקיות ומסודרות. הן פשוטות יותר, אבל מספקות הגנה מהקור, הגשם והיתושים.
לצערי, לא תמיד יכולתי להקים את האוהל שלי איפה שהתחשק לי. פקח שפגשתי בדרך גילה לי שלפי החוק, מעל גובה של 2,000 מטרים מותר לי להקים אוהל בכל מקום מהשעה שמונה בערב ולהתקפל עד השעה שמונה בבוקר ביום שלמחרת. אבל בתוך השמורות והפארקים הלאומיים, החוק הזה משתנה, ובאזורים מסוימים החוק מחייב לישון בסביבת או בתוך בקתה או חניון מסודר.
GR11 הוא שביל תלול במיוחד עם שינויי גובה כוללים בני 39 אלף מטרים. מרגע שנכנסתי לאזור חבל אראגון ועד לשבוע האחרון בקטלוניה, ימים רבים התאפיינו בעליות, ומיד אחריהן ירידות, של מאות מטרים (לפעמים גם יותר מאלף מטרים). הברכיים עובדות שעות נוספות בתנאים האלו. אני טייל די חזק ומנוסה, אבל בעקבות פציעה שסחבתי איתי, ההשפעה של הפרשי הגובה האלו הייתה משמעותית, דבר שהאט אותי וגרם לצליעה בחלק גדול של השביל. אני תמיד הולך עם מקלות הליכה, אבל הפעם הם באמת הצילו אותי ואפשרו את המשך הטיול, בעיקר בירידות כמובן.
אתגר נוסף היה הרוחות החזקות שאותן לא צפיתי. במשך לילה שלם, באזור העמק נוריה שבקטלוניה (Vall de Núria), קיוויתי שהרוח לא תעיף או תשבור את האוהל שלי. הקמתי אותו בזווית נכונה, כך שצדו הרחב לא יקבל את מכות הרוח וישמש כ”מפרש”.
בבוקר שלמחרת קמתי ליום בהיר, אבל קר מאוד. אחרי שעתיים של עלייה, הגעתי לשיא הרכס. הרוחות למעלה היו חזקות בהרבה מאשר בערוץ שממנו עליתי. צעדתי לאורך חוד הסכין של הרכס, כשהרוח מקפיאה את הצד השמאלי של הפנים שלי. הלכתי בניסיון לשמור על איזון, כשאני מטה את הגוף לכיוון הרוח. מכת רוח חזקה הזיזה אותי ממקומי, החלקתי, ומתוך אינסטינקט נשכבתי על הקרקע כדי לא ליפול.
בהתחלה עוצמת הרוח הלחיצה אותי, אבל בשלב מסוים הבנתי שהשמיים בהירים, מזג האוויר לא יתקדר, והרוח לא תעיף אותי אם אשאר מרוכז ואמשיך עד שארד מהרכס. הרוח החזקה נתנה לי טעימה קטנה מעוצמתו של הטבע והזכירה לי עד כמה לא צפוי הוא יכול להיות. השביל מסתיים בחופי קוסטה בראווה המפורסמים, שידועים כאזור הנופש של עשירי אירופה והונצחו בכמה יצירות של הצייר סלבדור דאלי, שנולד בעיר פיגארס הממוקמת קילומטרים בודדים מהמקום שבו סיימתי לצעוד.
כשהגעתי לנקודת הסיום, המגדלור של קאפ דה קראוס (Cap De Creus) והנקודה המזרחית ביותר בספרד, לא עצרתי. המשכתי ללכת מזרחה על הסלעים החומים שנושקים אל הים התיכון עד שלא היה לי עוד לאן להתקדם, ונגעתי במים.
תחושת הניצחון הייתה עילאית: עשיתי את זה, חציתי את הפירנאים. הורדתי את התרמיל, התיישבתי על הסלעים וצפיתי אל המרחב הכחול בידיעה שהאין־סוף הזה לא חייב לסמל רק את סוף המסע, אלא משהו גדול יותר: את העובדה שהמסעות שלי עוד לא תמו.