אמנות בדרכים: כשהמרחב הציבורי הסואן הופך לתערוכה נעה  

אולי יצא לכם לראות משאית חולפת בכבישים ולהשתאות לנוכח הציורים הענקיים שבשני צידיה. ובכן, אלה הם ציורים אמיתיים, ולא צילום או פוסטר. בפרויקט ייחודי מסוגו, ששמו "אמנות בדרכים", משתתפים עשרות אמנים, מהבולטים מבין אמני ישראל, שמציירים ישירות על המשאיות של חברת הלוגיסטיקה 'פליינג קרגו'. מי שיזמה את הפרויקט היא האוצרת רונית רייק, והיא המרואיינת לחודש זה. 

תעודת זהות:
שם: רונית רייק
גיל: 60
מצב משפחתי: נשואה + שלושה בנים
מגורים: מרכז הארץ
מקצוע: אוצרת אמנות
אתר  האינטרנט של: אמנות בדרכים

רונית, קצת לרקע כללי, אנחנו מדברים על פרויקט ייחודי מאוד ומסקרן שנקרא "אמנות בדרכים", כאשר האמנות מוצגת הלכה למעשה על דופנותיהן של משאיות שנוסעות בדרכים
"נכון. יזמתי את הפרויקט הזה כשהרעיון המרכזי שהנחה אותי הוא הנגשת האמנות לכל הארץ. חשוב לי להטמיע את האמנות בחברה, שאנשים יבינו עד כמה אמנות היא נושא חשוב, כמה היא מוסיפה, כמה היא מעוררת עניין ומביאה לדיאלוגים בין בני אדם. האמנות יכולה להיות מהנה מאוד".

אז איך זה התחיל?
"פניתי לחברת 'פליינג קרגו', שיש לה משאיות שנוסעות בכל הארץ, מצפון ועד דרום. שאלתי אותם מה דעתם שעבודות אמנות יוצגו על המשאיות שלהם. העבודות הן מקוריות, לא הדפס כמו שיש בתחנות אוטובוס או ברכבות. הרעיון הוא שיבואו אמנים ויציירו ישירות על דופן המשאיות. בחברה שמחו לשתף פעולה, הם הסכימו לוותר על הלוגו הענק שלהם שמופיע על גבי המשאיות, לטובת האמנות". 

ועכשיו צריך לגייס אמנים שיסכימו
"השלב הבא היה לפנות אל האמנים. התחלתי לשאול אמנים שאני מכירה ועובדת איתם, וכולם התלהבו מאוד, אבל גם אמרו לי שאין מצב שמישהו יסכים לצייר על משאית, והציעו שאעשה הדפסים. בכל זאת החלטתי לא לוותר - הרי הדפסים יש בכל מקום. ככה התבשלתי עם הרעיון, ומה שנתן לזה דחיפה היא דווקא תקופת הקורונה. מוזיאונים וגלריות נסגרו, הרבה חללי אמנות לא פעלו, ואמנים חיפשו מקומות אלטרנטיביים. ראיתי אמנים שמציגים בחלונות ראווה של חנויות, בחללים ציבוריים שונים, ואמרתי לעצמי שזה הזמן. 

"בשלב הזה פניתי לשלושה אמנים והחלטתי שזה יהיה הפיילוט. הגדרתי שזה לא פרויקט המיועד לאמני רחוב, רציתי דווקא ללכת הפוך על הפוך, להוציא את האמנים של המוזיאונים והגלריות לרחוב, לשלב אמנים שלא רגילים לצייר ברחוב, לא רגילים לשטח, לא רגילים שאנשים מסתכלים עליהם כשהם יוצרים. הרי בסטודיו זה מאוד אינטימי וסגור, וכאן הם חשופים".

הכניסי אותי קצת לחשיבה שלך כאוצרת שמניעה תהליך כזה. את בעצמך גם יוצרת?
"כיוצרת אני קדרית שעובדת על אובניים בשביל התרפיה של הנפש ובייחוד להנאתי. כאוצרת אני לא קשורה למוזיאון או לגלריה. אני מאוד אוהבת לחפש את החללים הלא קונבנציונליים, הלא שגרתיים, להוציא את האמנים מאזור הנוחות שלהם". 

בעולם יש תערוכות משונעות על גבי משאיות?
"ב-2019, לפני הקורונה, ראיתי אייטם במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", על בחור ספרדי במדריד, בעל צי משאיות, שהוא אספן אמנות והוא עובד עם אוצר אמנות מקומי. הוא קרא לאמני רחוב לבוא ולצייר על המשאיות שלו. איתרתי אותו וכתבתי לו שאני אוהבת את הרעיון והייתי רוצה לעשות מיזם כזה, ואם יוכל לשתף אותי בטיפים".

"הוא הזמין אותי למדריד. כשהגעתי המתין לי בחור נחמד מאוד שהיה נכון לחלוק איתי רעיונות. הוא הביא אותי לחברת ההפקה שלו והראה לי את המשאיות. הוא עבד עם אמני רחוב, ואני אמרתי לו שאני רוצה להוציא דווקא את אמני המוזיאונים החוצה. לאחר מכן התחלתי להניע את זה בפועל בישראל, והיום יש כבר יותר מ-30 אמנים עם יותר מ-60 יצירות אמנות, שתיים על כל משאית".

יש מכנה משותף בבחירת האמנים? חיפשת לגוון או שיש דווקא קו אמנותי מגובש שהלכת איתו ביודעין?
"אני שמחה שאני זו שפונה לאמנים, שאני חושבת שהם יכולים לצייר על משאית, שהדימויים שלהם מתאימים, כי הפורמט הזה נוסע וצריך להתייחס לכך שזו לא תמונת שמן במוזיאון שהצופה עומד מולה. כאן היחסים משתנים, האמנות זזה והצופה נייח - הפוך מהמוזיאון. הדימויים צריכים להיות גדולים ומובנים. גם התלבטתי אם ללכת על נושא מוגדר והחלטתי שלא, שאני נותנת חופש לאמנים שאני פונה אליהם, שהם יבחרו מה הם רוצים לצייר".

כשאני מסתכל על רשימת האמנים ניתן לראות שהם מכמה דורות של יוצרים
"בהחלט, הכי צעירה היא בת 28 והכי מבוגר הוא בן 78. אני חושבת שאחרי הפיילוט המוצלח כולם מוכנים להשתלב. ההתחלה הייתה קשה, אבל היום אני מחוזרת". 

יש מגבלות?
"נושאים של פוליטיקה ועירום בעייתיים. האומן שצייר על המשאית השלישית הוא, אסד עזי. יש לו סדרה שבה הוא מצייר את המשיח על סוס לבן, ויש לכך המון פרשנויות בהקשר למשיח. הוא צייר על המשאית את המשיח כשהוא ערום על סוס, לא רואים איברים מוצנעים, אבל רואים שהוא לא לבוש. ובגדול, על גבי הציור, היה רשום 'משיח לא בא, משיח לא'.

"הוא שאל אם להשאיר את זה ואמרתי לו שזה לא בעייתי ושישאיר. אחרי שבוע מתקשר אלי מנכ"ל החברה ואומר שהנהגים לא עולים על המשאית הזו כי כתוב משיח והוא לא לבוש, והם חוששים להיכנס עם דימוי כזה לבני ברק או לירושלים וצריך לשנות את זה. התקשרתי לאמן ואמרתי לו שאין ברירה וצריך "להלביש" את המשיח. הוא קיבל את זה מאד יפה ואמר לי שאין בעיה ושלא אתרגש. אז הוא 'הלביש' את המשיח בשטיח תפילה מוסלמי, מחק את הכיתוב שהיה ובמקומו כתב: "חמור חדש". מזה הבנתי שזה צריך להיות ללא עירום וללא פוליטיקה". 

כל אמן מקבל משאית ויוצר עליה שני ציורים, אחד בכל צד. יש קשר בין הציורים הללו?
"כן. צריך להיות קשר בין שני הציורים על שני צידי המשאית, וזה חשוב לי. הקשר צריך להיות קונספטואלי.  אם אקח את בעז נוי, אז הוא צייר את תל אביב של מעלה ואת תל אביב של מטה. עידו מרקוס צייר בצד אחד חיילים בריטים בתנועה בקבוצה, ובצד השני הוא הפריד אותם, כל חייל אינדיבידואלי".

באתר של הפרויקט יש סרטונים נהדרים שיצר טל בדרק. בסרטון של היוצר לארי אברמסון הוא אמר משפט שמאוד אהבתי: "זה אירוע שקורה בכביש ומשנה לרגע את התודעה. ציפית לפרסומת או לוגו על המשאית ויש עליה פתאום משהו שמוביל למשהו ללא מסקנה סופית". כצופה מהצד הוא הסביר לי במשפט אחד על מה מדובר כאן
"לארי אברמסון מתנסח נפלא. הוא היה ראש החוג לאמנות בשנקר. הוא גם דיבר על קנה המידה בסרטון, ואמר שבסטודיו אתה מצייר בקנה מידה של הגוף שלך ופה הכול גדול ושונה. דרך אגב, זו הפעם הראשונה שהוא צייר צמח היברידי לרוחב. באופן כללי, כדאי להבין את המידות של הציור, שנע בין שבעה מ' וחצי, ולאחרונה יש משאיות שמגיעות לכדי תשעה מ' באורכן".

איך הייתה התחושה שלהם לצאת מהסטודיו, לעמוד מול קהל שעובר בסביבתכם ולהתחיל לצייר כשהם חשופים בחוץ?
"יש כאלה שאמרו לי שכל הלילה לא ישנו או שכל השבוע לא ישנו מפחד והתרגשות. אמן אחד אמר לי ביום השלישי שהוא רוצה להגיד לי תודה שהוצאתי אותו מאזור הנוחות, וכאן הוא התנסה בפעם הראשונה בציור עם רולר. בסוף השבוע הוא אפילו רצה משאית נוספת... יש כנראה משהו שמשתחרר באמן, כי בשבוע אחד לצייר שני ציורי ענק כאלה זה עושה משהו.

"אתן עוד דוגמאות, אמן נוסף אמר לי שבזכותי נפתחה לו צ'אקרה והוא הולך לקנות לעצמו סולמות לסטודיו ולעשות קנבסים עצומים. אמנית אחרת פנתה לגלריסט שלה ואמרה לו שהיא רוצה בתערוכה הבאה לצייר על קנבסים של חמישה מטרים. היוצר שי אזולאי אמר לי לאחר שבוע שהוא מרגיש שהוא חזר ממחנה עבודה, גדנ"ע של פעם או צופים, וזה ממש כיף, כי תנאי השטח נתנו לו את התחושה הזאת. אז אני באופן אישי שמחה שזה גורם לאמנים לחשיבה מחוץ לקופסה". 

מהן התגובות של מבקרי האמנות?
קודם כול, לשמחתי הרבה, עולם האמנות מחבק את הפרויקט הזה בשתי ידיים ומאוד מפרגן, אם זה אוצרים קולגות ואם זה אמנים. לפני כחצי שנה הגיע האוצר האגדי יונה פישר ז"ל, שנפטר לפני כשלושה חודשים (הוא היה כבן 90), ואני התרגשתי נורא. הוא מאוד פירגן ואם הוא פירגן אז מבחינתי קיבלתי את האישור שאני עושה את הדבר הנכון, זה היה לי כיף.

"אקח לדוגמה את האמן אלי שמיר, אז בספר שגדעון עפרת כתב עליו הוא ביקש שיהיה פרק רק על המשאית. אלי שמיר היה בהתחלה חשדן כשבאתי אליו. הוא היה האמן הרביעי ו'פליינג קרגו', הביאו לו את המשאית עם הרמפות והצבעים לסטודיו שלו בכפר יהושע וכל עמק יזרעאל עלה אליו לרגל לעזור לו. ביום האחרון, כשהוא כתב על המשאית שירים מכתביו, מאיר שלו בא לנקד את המילים". 

מהן התגובות של הקהל והנהגים?
"אני אספר לך תגובות של הנהגים והעובדים בחברה. בהתחלה הם לא אהבו לאבד את הלוגו של החברה, כי כך זיהו אותם. אבל היום, הם אוהבים מאוד את היצירות ושואלים אותי מה יהיה על המשאית העתידית שיקבלו, או האם הם יכולים להציע נושא בעצמם. גם בזמן העבודה באים עובדים ומגלים מעורבות".

"למשל, אל שי אזולאי בא אחד הנהגים ואמר: 'או, זו אמנות!', או מישהי כתבה בפייסבוק: 'יצאתי מהפילאטיס באזור התעשייה של קריית שמונה, ואיזה כיף - משאית של כרים אבו שקרה'. והיא הוסיפה צילום של המשאית. אני קוראת לזה מוזיאון ללא קירות, כי זה משוטט לו בכל הארץ: דימונה, יבנה, קריית שמונה, באר שבע – בכל מקום. גם האמנים שומרים איתי על קשר ומדי פעם מתעניינים במשאית, היכן היא נוסעת ומה התגובות אליה".

איך חברת הלוגיסטיקה מסתדרת עם העניין הזה שאת משביתה להם את המשאיות? הרי זה שבוע לכל משאית, שהיא מנוטרלת לחלוטין לטובת היצירה
"'פליינג קרגו' ויתרו על הלוגו שלהם, הם נותנים את המשאיות ומשלמים שכר אמן אחיד לכלל האמנים. החברה גם מממנת את הצבעים והציוד, את הצלם, את הגרפיקאיות של אתר האינטרנט, ואותי כאוצרת. כל הפרויקט הזה נועד להיות תרומה של החברה להנגשת האמנות, וזה מדהים. אגב, זה יוצר גם גיבוש בין העובדים והם משוחחים ביניהם על אמנות.

"באחד הימים הגעתי לחברה, ואחד הנהגים שאל אותי אם אני יודעת מי היתה אסכולת הברביזון במאה ה-19 בצרפת. הוא שאל אותי כי על משאית שצוירה כתבו האמניות 'הברביזון החדש', וזה סקרן אותו, אז הוא קרא על זה בוויקיפדיה. מבחינתי השגתי את המטרה. נהג אחר סיפר לי שעוצרים אותו ושואלים מה מצויר על המשאית, אז הוא משיב להם שיתארו לו מה הם רואים. זה עשה מעין גאוות יחידה בקרב הנהגים".

החום הישראלי הלוהט והחורף הבלתי צפוי מאפשרים לציורים להישמר על גבי המשאיות?
"שאלתי את הבחור ממדריד אם הוא שם מגן על היצירות, והוא אכן שם לקה. כאן אנחנו לא שמים כלום. הבעיה היא לא שמש, ולא גשם ולא שטיפה על ידי לחץ מים מדי שבוע. משאית אחת עברה תאונה ונאלצנו להחליף חלק קטן להדפס, כי האמנית גרה בחו"ל. משך החיים של המשאית הוא חמש שנים, ויכול להיות שאחרי זה ניפרד מהיצירה כידידים. היצירות כבר כמה שנים על חלק מהמשאיות, וזה עדיין נראה נפלא. אלה צבעים הכי פשוטים של על בסיס מים".

אם כך, חלק מהאבולוציה של הפרויקט הזה הוא לא להישמר לעד כיצירת אמנות
"זה נכון, אם כי כמה מהאמנים אמרו לי שהיו אספנים ששאלו אותם אם הם יכולים לקנות את המשאית עם הציור כיצירת אמנות שלמה". 

לסיום, כמה זמן יימשך הפרויקט?
"כל עוד קונים משאיות לצי ויאפשרו לי, זה יימשך. זה התחיל כפיילוט של שלוש משאיות וכרגע השאיפה היא להגיע לכדי 50. החברה קונה משאיות חדשות, ואני מקבלת אותן למעשה מהניילון. זה באמת פרויקט שנהנים בו. אני אישית מאוד נהנית ואין בו לחץ".

האמנים המשתתפים ביצירות של "אמנות בדרכים" (לפי סדר הא"ב): כרים אבו שקרה, לארי אברמסון, שי אזולאי, נועה אירוניק, איה אליאב, אלה אמיתי סדובסקי, אניסה אשקר, בויאן, מתן בן טולילה, יונתן גולד, דודו גרשטיין, רותי דה פריס, הברביזון החדש - נטליה זורובובה, אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה, נעם ונקרט, רותי הלביץ-כהן, שי יחזקאלי, עלמה יצחקי, שי יחזקאלי, טל ירושלמי, מרים כבסה, יזהר כהן, עידו מרקוס, מריה סלאח מחמיד, טלי נבון, בעז נוי, אסד עזי, אורן פישר, איתמר פלוג'ה, מיכאל קובנר, אלעד רוזן, אלי שמיר.

פורסם לראשונה במדור 'ראיון אחד בחודש' במגזין טבע הדברים

לאתר האינטרנט של הכתב עמרי גלפרין