הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר די. כך אי אפשר להמשיך, וכך אי אפשר לחיות. החיים הציבוריים הפוליטיים שלנו הפכו למדמנה מעלת צחנה של שקר ושחיתות, פחד וחיים טובים על חשבון כספי הציבור. ואת כל זה מלווה תחושה מתהוללת וחצופה של חוסר בושה וחוסר מורא. אין מורא מפני החוק. אין מורא מפני מבקר המדינה. אין מורא מפני דין הבוחר. אין מורא מפני חמת הזעם הלוחשת בבטנו של כל אדם הגון בישראל מול חזיון העיוועים של מה שמתרחש במסדרונות השלטון, בהיכלי הכוח, במרכז הידוע לשמצה של מפלגת השלטון, ובעיקר בתודעה של כל המצטרפים בששון לחגיגה מטעמים אנוכיים.
די. עד מתי נתבייש בושה עמוקה במי שבחרנו לכהן בתפקידים רשמיים, עד מתי נסתובב עם תחושות של בחילה ומיאוס מול מה שמתפרסם באחרונה בעיתונים, על שערורייה הרודפת שערורייה. עד מתי נשפשף את עינינו ולא נאמין למה שאנחנו רואים.
***
יכול להיות שגם התקשורת אשמה. יש בלבול ערכים משולב בתקינות פוליטית מזויפת ומיופייפת שבה לא נעים לכתוב ולומר את האמת. לא נעים לקרוא לרעיית שר החוץ ולמי שאו־טו־טו תהיה חברת כנסת בשם הראוי להן, למרות שאי אפשר כמעט להתאפק כשרואים אותן ושומעים אותן. לא רק שלא נעים, אלא שנותנים להן תוכניות בטלוויזיה וברדיו ומראיינים אותן בלי סוף כי זה משעשע מאוד ואפשר להסתלבט על זה מצד אחד, וחוץ מזה, זה גם מביא רייטינג. גם עוזי כהן הוא אייטם נהדר. הוא הרי מוכן להעניק את חסדיו לכל רדיו מקומי ולכל מקומון נידח. לא נעים לבוא חשבון עם שלושת אלה על הטיפשות, הציניות, חוסר התרבות, רדיפת הכוח העיוורת והיומרה הפנטסטית. אז קצת צוחקים איתם, קצת מלטפים, עוברים לאייטם הבא והמפלצת גדלה וגדלה בחיקנו החמים.
רעיית שר החוץ (אז האוצר) ג'ודי ניר־מוזס־שלום שיגרה מכתב רמייה לבתיה כרמון במשרד הפנים. היא ביקשה ממנה דבר שעמד בניגוד למדיניות המוצהרת של בעלה. אחר כך, בבית המשפט, הודתה כי רימתה. כך בדיוק אמרה, בפשטות, בנונשלנטיות. "רימיתי, למה מה קרה"? בכל מדינה מתוקנת זו הייתה תחילתה של חקירה פלילית במשטרה. בישראל זו נקודת סיום בכתבה בעיתון. מסקנות פליליות? מסקנות ציבוריות? בושה? הסתגרות בוכייה בבית? הצחקתם אותה.
מדוע? הרי היא רימתה במתכוון, בשיקול דעת, בנחת ובלי דוחק זמן את הממשלה. ומה מבינים ה"בוזגלו" וה"הרשקוביץ" לא רק מכך שהיא ניסתה להונות, אלא גם מכך שלא ננקטים נגדה צעדים? ומי יאמין עכשיו לשאר דברי ההבל שהיא מפזרת כמעט ללא הכרה? מי יאמין להכחשות שלה, לטענות שהיא לא הייתה מעורבת במינויים במשרד החוץ?
עכשיו ג'ודי מכחישה שהיתה לה יד בשערוריית השגרירות בוושינגטון. מאמינים לה? לזו ששיגרה מכתב רמייה חתום לממשלה ולא חזרה בה עד שנחקרה בבית המשפט? או אולי להאמין דווקא לדני איילון ולירן פטרזיל?
הרי מה שמדאיג באמת אינו שהיא כזאת, אלא שאנחנו השלמנו עם כך עד עכשיו. שתקנו כאשר הפרחיאדה הזאת קנתה לה אחיזה בכל מסיבה וטור רכילות. ראינו את שר החוץ משתף איתה פעולה או לפחות מחריש בהכנעה ואינו מוציא מפיו את המילה האחת והיחידה הנדרשת כלפיה: "הס". הזוג הזה פשוט אינו מבין כי המדינה הזאת אינה שלהם, היא של כל אזרחיה.
אך מה הוא בדיוק יכול לומר לה כשהוא עצמו נהג בדיוק כמותה? איזו שערורייה מבישה עשה לדב וייסגלס לעיני כל גדולי העולם בגלל המיקום של כיסאו? מדוע סילק את אלון פנקס מתפקיד הקונסול בניו־יורק, למרות שהאיש היה מנכסי ההסברה הישראלים הטובים ביותר זה שנים? הוא יכול לומר לה משהו? לא. בדיוק כפי שאריאל שרון אינו יכול לומר לסילבן שלום הרבה בנושאים אלה. המינויים של ג'ודי אינם ראויים? ומה עם אלה של משפחת שרון? עם התיקים הפתוחים והסגורים, העסקים הגלויים והנסתרים של המשפחה הזאת, שאינה יודעת שובעה?
ומה עם התחושה הקשה כל כך שמי שלא מתיישר עם המשפחה הקדושה ועם סדרי היום המגוונים שלה מועף ומודח? למשל בוגי יעלון, האיש הישר והנחוש, מנצח מלחמת הטרור. ולידו אבי דיכטר, עוד מנצח גדול במלחמה הזאת. נכון, במקומם מונו אנשים ראויים ומצוינים, אבל מאיפה צמחה הרוח הלוחשת במסדרונות הצבאיים כי כדאי לקשור קשרים טובים של ידידות ורכילות עם חוות שקמים, ובעיקר עם הבן הפוחז של ראש הממשלה, רק כדי לקבל דרגה ומינוי?
הם כולם חושבים, כל העמרים והכצים והסילבנים והג'ודיות, שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. לא כן. אי אפשר להשלים עם התופעות המשונות והמחרידות בחוסר הבושה שלהן, כמו עמרי שרון המסרב בחוסר נימוס להצטרף לחבריו הנפרדים בלבביות מהרמטכ"ל הפורש. וכמו איש יחסי ציבור בכיר שהוא נושא דברו של ראש הממשלה ומקורב אל אוזנו ואל פיו, ומייצג גם את אחד מראשי הפשע המאורגן בישראל. הוא, ועוד ועוד ועוד, עד כי גם אנשים הגונים קרובים לפקפק בתקפות הלגיטימיות של המשטר הזה. יום אחד זה פשוט ייעלם ויקרוס בהתפרצות נוראה של זעם, של תחושת קיפוח, של אותה הרגשה שהישראלים שונאים, לפי מילונו של יצחק רבין המנוח, יותר מכל - ההרגשה שהם פראיירים של השרונים והסילבן מוזסים וכל השאר.
ההיסטוריה העולמית משובצת באין־ספור אירועים על שלטונות מושחתים, שגרמו את התפוררותן של ממלכות גדולות וחזקות פי כמה מישראל. אולי הדבר נשמע להם כקול קורא מיושן, קול קורא במדבר, אבל ראשי השלטון הזה צריכים לדעת כי הם מטביעים את האונייה הזאת. לא בדם המלחמות ולא בכאב הכלכלה, אלא באוקיינוס של כיעור, קלקול מידות ושחיתות, והם עצמם - אנוכיים ככל שיהיו - יימצאו איתנו על הסיפון.