"נקשרתי אל הקשישים שלי", אומרת ירדנה מפגאוקר (47) מנתיבות, מטפלת סיעודית מעמותת מטב, "כל אחד מהם הוא עולם ומלואו". בעוד המקרים הקשים שבהם מעורבים מטפלים וקשישים מגיעים אל אוזני הציבור, בפועל, למעט אותם מקרים יוצאי דופן, מתנהלים קשרים חמים ואוהבים בין העובדות הסיעודיות לבין הקשישים שהן מטפלות בהם.
מפגאוקר עובדת במקצועה זה 22 שנה, ומעולם לא לקחה אף יום מחלה אחד. חלק מהמקרים שבהם טיפלה מורכבים - לעתים הותירו אותה חסרת נשימה ממש. למשל, בין הקשישים שבהם טיפלה היה גם מטופל סיעודי שסבל מהתמכרות לאלכוהול. "החיים שלו היו קשים", היא אומרת בעדינות, נזהרת בכבודו. "הוא אמר לי שהתחיל לשתות כדי לשכוח מהצרות. אני עושה לו קניות, מנקה לו ומבשלת לו, ועושה שתהיה לו אווירה נעימה בבית. כשהוא צלול אנחנו יושבים ומדברים על החיים".
היא גם מטפלת בקשיש מוגבל במשפחה שבה האם הלכה לעולמה, ושני האחים נותרו בבית. "כשהגעתי לבית הוא היה חשוך ועצוב", היא מספרת. "הבנתי שכל מה שהם צריכים זו דמות אמהית. אז פתחתי חלונות, עשיתי שינוי קטן ברהיטים, ניקיתי, נכנסתי למטבח, העמדתי סיר אוכל והכנתי להם סלטים. אני מתייחסת לעבודה כאילו כל בית הוא הבית שלי, והקשישים שלי הם אבא ואמא שלי".
בחודש שעבר מחו עובדות הסיעוד על תנאי העסקתן. לטענתן, הן אינן מקבלות שכר הולם על עבודתן. יתר על כן, משלמים להן לפי שעות העבודה ולא מביאים בחשבון את שעות הנסיעה והמעבר ממטופל למטופל.חורה להן במיוחד שהעבודה שהן עושות אינה זוכה להכרה ולהוקרה ציבורית.
"להיות מטפלת סיעודית זה אומר להתאים את עצמנו למטופל, להגדיל ראש, להיות יצירתית בהתמודדות עם הבעיות של המטופלים, להיות בשבילם אוזן קשבת, להכיל אותם ולהגיע אליהם עם המון חמלה - זו העבודה העיקרית שלנו", אומרת ציפי עובדיה (66) מחולון. "לא לכולם יש אפשרות כלכלית להביא עובדת ניקיון, אז בנוסף אנחנו גם שוטפות, עוזרות בניקיון ומבשלות, וגם מלוות אותם לרופא ודואגות שיראו אור שמש ולא יישבו כל היום בבית".
עובדיה עובדת במטב זה 28 שנה, ועל אף שהיא בגיל פרישה היא איננה מתכוונת לצאת לפנסיה. "אני לא יכולה לעזוב את המטופלים שלי", היא אומרת. "כשנולדו הנכדים, אמרתי לילדים שלי שאני לא מתכוונת לעזוב את העבודה כדי לטפל בהם. גם המשפחה שלי מעורבת. בעלי התנדב למשל להקפיץ אותי ואת הקשישה שאני מטפלת בה, לקניון כדי שתראה עולם מחוץ לשעות עבודתי, וכשלקשיש התקלקל כיסא הגלגלים שלו בעלי עזר לתקן אותו".
ישנן משפחות שחדרו ללבה שנים אחרי שהמטופל נפטר. "מטופלת שלי, ניצולת שואה, נפטרה לפני 15 שנה והשאירה בת יחידה. אין לה אף אחד, לא אחים ואחיות ולא משפחה, אז אימצנו אותה אלינו. כמו שהיה כשאמא שלה הייתה בחיים. עד עכשיו היא מגיעה אלינו בחגים, מצטרפת לארוחות שישי וגם חוגגת את ימי ההולדת של הנכדים שלי. אני תמיד אומרת שקיבלתי אותה בירושה".
"יחס ותשומת לב. זה הכל"
בישראל ישנם 80 אלף מטפלים ומטפלות סיעודיים, אך האוכלוסייה מזדקנת, וכבר חסרות ידיים עובדות. הרפורמה החדשה שתיכנס לתוקפה בקרוב, תיתן למשפחות אפשרות להמשיך לקבל שירותי סיעוד מעמותות ומחברות הסיעוד, או לקבל את גמלת הסיעוד בכסף מזומן.
"אם קשיש יקבל גמלה כספית ויחליט להעסיק אותי ישירות, אני לא בטוחה שבסוף החודש יישאר לו מספיק כסף כדי לשלם לי את המשכורת ואת כל התנאים הסוציאליים שלי. לא בטוח שאקבל חופש, הבראה או הפרשה לפנסיה. לא בטוח שהם ידעו כמה לתת לי ויצטרכו להחזיק רואה חשבון כדי להעסיק אותי. מה יקרה אם חלילה אהיה חולה תקופה ארוכה? האם הקשישים שיעסיקו אותי ישלמו לי דמי מחלה?", שואלת עובדיה. "יש מטופלים שייקחו את הכסף ויקנו בו מתנות לנכדים או דברים אחרים, ולא יחשבו שבסוף החודש צריך לתת כסף למטפלת. מפתה לקבל כסף, אבל צריך לזכור שהכסף לא יעשה להם מקלחת, לא יכין להם ארוחת צהריים. כשאנחנו מגיעות הביתה, אנחנו אומרות לקשיש בוקר טוב ומחייכות, ואין לזה תחליף".
לדבריה, הרפורמה החדשה עלולה לפגוע גם ביכולתן של המטפלות להעניק את הטיפול הטוב ביותר לקשישים הסיעודיים. "אם יש לי בעיה עם אחד המטופלים, אני יכולה להתייעץ עם אחות או עם עובד סוציאלי שיש לנו במטב", היא אומרת. "הם נותנים לנו הכשרה מקצועית וכלים להתמודד עם מקרי מוות ועם העבודה הקשה. יש לנו גם קבוצה שבה המטפלות יושבות ומשתפות אחת את השנייה במקרים השונים, וככה קל לנו יותר. מה יהיה עכשיו? חלק מהמטפלות יעבדו בשחור, וכל מטפלת תהיה לעצמה ותצטרך להתמודד לבד".
"כל שינוי שעוסק באזרחים הוותיקים הסיעודיים בקהילה צריך לכלול שינוי משמעותי בנושא של המטפלות, אחרת הוא לא יביא את התוצאות הרצויות", מבהיר ליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מטב. "חייבים לדאוג שהאנשים שמטפלים בהורים שלנו ילכו בגב זקוף ובגאווה, אנשים שעשו הדרכות והכשרות, ויש להם כלים אישיותיים ומקצועיים להתמודד עם הבעיות המורכבות שעומדות מולם. המטפלות הן נשים מדהימות, ובמקרים רבים הן האדם הקרוב ביותר לקשיש. אנחנו עושים כל שביכולתנו על מנת לתמוך בהן, מכיוון שהן מטפלות במקרים שחלקם מורכבים ודורשים יכולת הכלה והתמודדות רגשית לא פשוטה. צריך לבנות מנגנוני תמיכה כדי לסייע להם.
"צריך לעשות כאן שינוי מדיניות כולל. החברה בישראל והמדינה חייבות להוקיר את המטפלות שמשנות את החיים להורים שלנו, ולא להתייחס אליהן כשקופות. בנוסף, צריך להתייחס גם למגזרים אחרים בחברה הישראלית ולבנות תוכניות הכשרה מתאימות כדי לתת מענה אופטימלי ומותאם לכל הציבור בישראל".
"כשאת נמצאת עם אותו אדם במשך כמה שנים זו איננה עבודה, אלה קשרים שהופכים להיות חברתיים, וזו דאגה כמו שאת דואגת להורים שלך", אומרת יוכי כהן (58) מירושלים, מטפלת סיעודית במטב. "בעבודה כזו לא מסתכלים על השעון, והאחריות לא נגמרת ברגע שיוצאים מהבית של המטופל. אם אדם נכנס לשירותים בתשע בערב, ויש לו נזילה, הוא מתקשר אלי. אם חסר לו משהו בבית, הוא קורא לי. אי אפשר להגיד לכל מטופל: תתקשר לבן שלך או לאחותך, לא לכולם יש משפחה חזקה מאחוריהם".
כהן מספרת שהמטופלים ממלאים את המחשבות שלה בכל שעות היום. "אם אני בחופשת מחלה, אני מתקשרת לבדוק מה שלומם או קופצת לכמה דקות לראות אם הכל בסדר", היא אומרת. "וכשאני לא איתם אני דואגת אם אכלו כמו שצריך, אם הם בסדר, אם חסר להם משהו".
מלבד הטיפול בקשיש, כהן יודעת מה הם הכי צריכים: "יחס ותשומת לב. זה הכל. עזבי את הניקיון הבסיסי והאוכל. הם צמאים למישהו שיקשיב להם, שידבר איתם. לא להנהן בראש אלא לשבת ולהקשיב באמת, מכל הלב. יש לי מטופל שנשאר לבד במהלך השבוע. הוא לא מסתדר עם הבן שלו וכמעט לא מדבר איתו, כך שאני האדם היחיד שיש לו. הוא מחכה שאבוא, ולפעמים כשקשה לו הוא מתקשר אלי כדי לדבר, ואני תמיד שם בשבילו. לפעמים הבת שלי אומרת לי: 'אמא, תגידי לו שתדברי איתו אחר כך', ואני אומרת לה, 'זה לא גיל של אחר כך, זה גיל של עכשיו'".
"הקשישים הם לא בית חרושת", מוסיפה מפגאוקר. "לפעמים הם בודדים, ואין להם אף אחד. הם אומרים לי 'את הראשונה שתמצאי אותנו אם יקרה לנו משהו'. הם מצפים שהמטפלת תהיה הדמות הדומיננטית עבורם. שתפתח את הדלת בבוקר, תראה מה שלומם, תכבס ותבשל להם, שתיתן להם מילה טובה. את זה אני עושה בשבילם באהבה".
"ככה אי אפשר להמשיך"
מבין עשרות אלפי המטפלים הסיעודיים שיש בארץ רק אחוזים בודדים הם גברים. "בחיים לא חשבתי שאעסוק במקצוע הזה", מודה אריאל שלמה (60 פלוס). "הגעתי אליו לפני כעשר שנים בעקבות משבר אישי שחוויתי. הייתה תקופה שבה לא עבדתי, אז הלכתי להתייעץ עם רב. הוא אמר לי: 'אם אתה רוצה לעשות מצוות בחיים, תעשה את המצווה הגדולה ביותר עלי אדמות'. שאלתי 'איזו?' והוא ענה: 'טיפול בקשישים'. אמרתי 'אני?!', אמר: 'כן'. יצאתי ממנו בדמעות. הוא נתן לי כתובת, ותוך זמן קצר הלכתי לעבוד עם קשיש. ראיתי שכל מה שחשבתי לא היה נכון, שזה לא נורא בכלל. להפך".
שלמה מספר על מערכות יחסים מיוחדות שנרקמות בינו לבין הקשישים שהוא מטפל בהם: "אני כותב שירים, וכבר קרה שבעקבות טיול שעשיתי עם מטופל שלי, בן 96, שבו דיברנו על החיים ועל הטבע, כתבתי שיר שיתפרסם בספר שיצא בקרוב", הוא אומר בחיוך גדול ומוסיף, "היום למשל אשפזו את אשתו של אחד המטופלים שלי, אז הרגשתי שאני צריך להישאר איתו ובמקום שלוש שעות נשארתי שבע שעות. אני עושה בשביל המטפלים שלי דברים שהם מחוץ לעבודה. יש לי אחריות כלפיהם, ואני נותן להם את הלב והנשמה".
כמו הקולגות שלו, גם שלמה מתייחס להיעדר הערכה ציבורית למקצוע. "בגלל שניים או שלושה מטפלים שלא עשו את עבודתם נאמנה, מאשימים עשרות אלפי עובדים אחרים, וחבל", הוא נאנח. "מי שמגיע לעבודה הזו הוא אחד שרוצה להתפרנס, והוא מתפרנס משכר נמוך. המטופלים שלי מברכים אותי. הציבור בישראל מברך אותנו - אבל מה זה שווה שמי שקובע את התקציב, לא רואה את זה ולא מברך גם?".
אחת מחברות הכנסת העומדות בחזית המאבק של העובדים הסיעודיים היא טלי פלוסקוב (יש עתיד). הקשר שלה למאבק הוא אישי בחלקו: "כשהגעתי לארץ ב־1991 כאחות מוסמכת במקצועי, המליצו לי קרובי משפחה ללכת לעבוד בבית אבות כמטפלת. זו הייתה העבודה הראשונה שלי בישראל, ועשיתי אותה רק במשך שבועיים, אבל הם היו מהשבועיים הקשים בחיי. נקודת השבירה שלי הייתה כשמטופל שלי נפטר, ואני בכיתי כאילו איבדתי אדם קרוב. לא יכולתי לחיות עם זה. אף גוף מקצועי לא נתן לי תמיכה או כתף ברגע הקשה הזה.
"אף אחד לא דואג לעובדים הסיעודיים, חושבים שהם מכונות", היא קובלת. "הענף היחידי במדינה שמשלמים בו פחות משכר מינימום הוא ענף הסיעוד. יש לעשות רפורמה רצינית, ככה אי אפשר להמשיך. אמרתי לשר הרווחה ש'אם לא נדאג לכך עכשיו, לא יהיה מי שיטפל בך וגם בי'. הצעירים של היום לא יעבדו בעבודות האלה. מי שעובד במקצוע הזה עכשיו הם אנשים מבוגרים וחלשים שלא מגינים על עצמם, ועובדים עוד קצת ועוד קצת כי אין להם בכלל או מספיק פנסיה".
לדבריה, יש לדאוג לשינוי כולל, להבהיר לקשישים, בין היתר, מה תפקיד המטפלת, והיא אינה עוזרת בית. "כשהתחלתי לעבוד היו מטופלים שחשבו שאני עובדת ניקיון", אומרת כהן. "אנשים לא יודעים מה ההבדל בין עוזרת למטפלת ולא מבינים מה אנחנו יכולים לתת למטופל. אנחנו עושות עבודה של עובדת סוציאלית, של פסיכולוגית. אבל השכר והתנאים שלנו לא מספקים".
"אחת הבעיות המשמעותיות ביותר בגיל השלישי היא הבדידות, גם כשיש משפחה קרובה ואוהבת היא לא יכולה להגיע כל יום לביקור, ולעתים המטפלת היא האדם היחיד שפותח את הדלת בביתו של הקשיש באותו יום", מוסיף שטרסברג. "החשיבות בתפקיד המטפלות אינה רק בטיפול שהן נותנות, אלא גם במענה שהן נותנות לבעיית הבדידות. זה לא רק ניקיון, כביסה וטיפול. זה אדם נוסף שנכנס הביתה, שמתעניין, ששואל, שמנהלים איתו שיחה, ויש לזה חשיבות עצומה".
פלוסקוב אומרת שיש להעביר את כל המטפלות הכשרה מקצועית ולתת להן תמיכה נפשית; להעלות את שכרן ולשלם להן עבור הזמן שהן עוברות מבית לבית, ובכלל, לשפר את תנאי העסקתן. "מקבלי החלטות צריכים להחליף את המטפלות לשבוע, ורק אז תהיה להם הזכות המוסרית לקבל החלטות בעודם יושבים במשרדים שלהם", היא אומרת.
"המדינה לא מודעת לעבודה שאנחנו עושות", מוסיפה מפגאוקר. "הם לא מבינים מה המשמעות שלנו בחיים של הקשיש. לי באופן אישי יש סיפוק מהעבודה, אבל אם נרגיש שמפרגנים לנו, אולי גם אחרות יצטרפו למקצוע הזה, שלא קל לכולן".
"אני יודעת שהשכר שאני מקבלת לא הולם את העבודה שאני עושה", אומרת עובדיה, "אבל אני אוהבת את העבודה ואת המבוגרים. הם אנשים חכמים שאנחנו יכולים ללמוד מהם הרבה".