"בשנים האחרונות מצוקות של תלמידים הן הרבה יותר משמעותיות, אבל בסופו של דבר כל מוסד חינוכי מקבל יועץ, יועץ וחצי - שזה לא מספיק להגיע לכל התלמידים", אומר הרב יחזקאל רפאלי, ראש ישיבת בני עקיבא "אביר יעקב" בנהריה, בה מתקיימת תוכנית "אחים מקשיבים", שבמסגרתה מקבלים תלמידים מכיתות י'־י"ב הכשרה ייעודית כדי לסייע לתלמידי כיתות ז'־ט'.
מלחמת "חרבות ברזל" המתמשכת מציבה אתגרים רבים והתמודדויות נפשיות לא פשוטות בפני כלל אזרחי המדינה, ביניהם תלמידים שיפתחו בעוד ימים ספורים את שנת הלימודים. מספר יוזמות ופרויקטים ייחודיים מנסים לסייע לתלמידים להתגבר על חששות וחרדות, ובעיקר לתת את התחושה שיש מי שמקשיב לך.
"תלמידים יכולים להרגיש מצוקה מכל מיני סיבות, אם זה כתוצאה מגירושי ההורים, קורונה שחווינו. כמובן שמלחמת 'חרבות ברזל' גרמה לתחושות ולמצוקות הרבה יותר משמעותיות אצל הנוער", אומר רפאלי ומספר על התוכנית שהוקמה כבר לפני כמה שנים, אך בשנה הקרובה, הוא משער, ישתתפו בה יותר תלמידים. "כבר בשנה שעברה התוכנית הזו, 'אחים מקשיבים', קיבלה עוצמות יותר גדולות", הוא אומר. "בישיבה לומדים 350 תלמידים שמגיעים מנהריה, משלומי, מיישובים שעל הגבול. הישיבה שלנו ממוקמת תשעה קילומטרים מגבול לבנון ואנחנו שומעים את כל הפיצוצים והיירוטים. בין התלמידים יש גם תלמידים מפונים שנשארו באזור וממשיכים להגיע לישיבה. כל המצב הביטחוני מדגיש עוד יותר את הצורך בפרויקט הזה שקיבל בימים אלה הרבה יותר עוצמה".
איך זה בעצם מתנהל בפועל?
"הרעיון הוא כאמור שתלמידים בכיתות י'־י"ב יהיו אחים מקשיבים לתלמידים צעירים יותר שבחטיבת ביניים. אם למשל הם רואים תלמידים שהולכים בהפסקה או בבית המדרש עם פנים קצת למטה, אז הם פונים אליהם באופן אישי ומנסים לשבת יחד איתם כאחים בוגרים. החבורה הזו של האחים הבוגרים קיבלה כמובן גבולות גזרה, כלומר במה הם יכולים לטפל ובמה לא. אם למשל תלמיד בכיתה ז' נמצא במצוקה מאוד קשה, אז האח הבוגר חייב לשתף בכך את ההנהלה. אם אלה דברים לא קריטיים, אז אפילו רצוי שלא יספרו לנו, כדי שיהיה אמון בינם ובין התלמידים הצעירים יותר. הם יושבים ומדברים איתם בבית הספר עצמו, יש פה מרחבים מאוד יפים, עם מדשאות, שולחנות קמפינג, חדרי עיון".
רפאלי מספר שבשנה שעברה נבחרו 25 תלמידים להיות אחים מקשיבים, ובשנה הקרובה, "ברור לנו שאנחנו צריכים להוסיף, כי כל הזמן שומעים על פחדים ומצוקות של תלמידים. יש חששות גם של הורים ושל תלמידים עקב המצב הביטחוני. החששות של ההורים משפיעים גם על הילדים. בנהריה למשל חייבים להיכנס תוך 15 שניות למרחב מוגן, וילדים חוששים לגבי מה קורה אם בזמן אזעקה הם באמצע הפסקה או בהסעה. יש הרבה חששות הנוגעים למצב הביטחוני.
"החבורה הזו של האחים המקשיבים עוברת סדנה שבה קודם כל לומדים לזהות אם מישהו נמצא במצוקה. אנחנו מביאים מומחים מבחוץ כדי להנחות אותם, למשל יועצת חינוכית, פסיכולוג, והם גם משתתפים בסדנה שמעביר להם אדם שבעצמו היה ילד במצוקה. גם אני מעביר להם סדנה בנושא זה. הם עוברים כמעט עשרה מפגשים וסדנאות עם אנשים מבחוץ ואנשים מהצוות, ואחר כך גם מעלים לדיון כל מיני סיטואציות ואיך מתמודדים איתן".
רפאלי מציין שברור לו, "שאנחנו הולכים לקבל אחרי החופשה תלמידים עם חששות ופחדים. כאמור יש את החשש לא להגיע בזמן למרחב מוגן, החשש בזמן ההסעות. יש תלמידים שכשהם שומעים בום בזמן הלימודים, הם מתחילים לפחד שאולי הבית שלהם נפגע. החבר'ה גם דיברו הרבה על מה שקרה במג'דל שמס. חוששים שזה עלול לקרות גם כשהם נמצאים בהפסקה".
לדבריו, "יש בישיבה גם תלמידים שפונו מבתיהם ולא יודעים מתי יחזרו אליהם וחיים בתוך אי־ודאות. התלמידים הבוגרים יושבים, מדברים איתם, שומעים מה הקושי ומקבלים מאיתנו את הכלים איך לדבר, איך להרגיע ואיפה צריך להכניס איש מקצוע. כאמור, עם יועץ אחד בבית ספר אי אפשר להגיע לכל התלמידים, ואילו כאן יש לך פתאום כמות של יועצים. גם להם עצמם זה נותן סיפוק עצום, זה מבגר אותם, הם מרגישים שהם יכולים לעזור, לסייע, ושמחים לעשות זאת. ואילו אני אומר להם 'מחר תהיו מ"פ בצבא וכבר תדעו איך לאתר חייל במצוקה, יש לכם כבר כלים'".
"חלק אינטגרלי מבית הספר"
"עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' פתחנו מרחבים שפועלים בתוך בתי הספר המיועדים למפונים, ובנוסף לכך אנו מפעילים כבר כמה שנים מרחבים רגשיים־חברתיים בלתי פורמליים בתוך בתי ספר בכל רחבי הארץ. בשנת הלימודים הקרובה נפעיל שישה כאלה בחטיבות ובתיכונים: בטבריה (שם לומדים גם תלמידי קריית שמונה שפונו); שני מרכזים בחולון; ואנחנו גם יוצאים במיזם משותף עם ביטוח לאומי בבתי ספר באופקים, קריית מלאכי ועכו. בכל בית ספר אנחנו נמצאים בממוצע בקשר עם 200 תלמידים", מספרת נטי כראל, מנהלת תחום קהילה בעמותת עלם.
המענה, לדבריה, אינו חד־פעמי, אלא תהליכי וקבוע ומתחלק לשניים. "יש את המרחב הבלתי פורמלי עצמו, מקום פיזי שבית הספר מקצה לנו עבור הפעילות, אליו בני נוער שצריכים את המענה יכולים להגיע ביום ובשעה שיבחרו על חשבון הלימודים", היא מסבירה. "מעבר לכך, יש רכזת איתור מטעמנו והיא בעצם אחראית לאתר בשטח בית ספר, במסדרונות, בפינות השקטות יותר, את בני הנוער שלא מגיעים אלינו".
מלחמת "חרבות ברזל" המתמשכת, מציינת כראל, "היא חלק מרצף של משברים שבני הנוער חווים כאן במציאות החיים בחמש השנים האחרונות - ממשבר הקורונה, ארבעה מבצעי לחימה שהיו וכמובן מלחמת 'חרבות ברזל'. כל הדבר הזה בסוף גם שוחק את החוסן של בני הנוער וגם מגדיל את רצף הסיכון".
למה הכוונה?
"למשל, בני נוער שכן היו מתפקדים והיה להם חוסן מסוים, אפשר לראות את שחיקת החוסן. אפשר לראות זאת ברצף ההגעה שלהם לבית הספר. חלק נכנסים לנשירה סמויה; חלק חווים קשיים רגשיים ואומנם כן מגיעים לבית הספר, אבל לא מצליחים להתרכז בשיעור ולא פנויים ללמידה; יש את העניין של שימוש בחומרים כחלק מההתמודדות עם המציאות. התפקיד שלנו בעצם הוא לתת מענה גם לבני נוער שלא מוכרים למערכות, כאלה שמתחת לרדאר. מי שמגיע למערכת הטיפולית הפורמלית אלה החבר'ה של נשירה גלויה. ולכן אלמנט האיתור הוא מאוד משמעותי, אנחנו רוצים למנוע הידרדרות, למנוע נשירה ולתפוס אותם בנקודה שבה אפשר לעשות עבודה ושינוי".
לדברי כראל, צוות "עלם" נמצא בבתי הספר בין יומיים לשלושה בשבוע, בימים ושעות קבועים. "עקרון הרצף והקביעות הוא חלק משמעותי מהיכולת שלנו לתת מענה מיטבי", היא מסבירה. "הצוותים שלנו הופכים להיות חלק אינטגרלי מבתי הספר גם עבור בני הנוער וגם נמצאים בתקשורת ישירה ושוטפת עם צוותי החינוך".
מה אתם שומעים מבני הנוער מאז תחילת המלחמה?
"הם מדברים על מצוקות רגשיות שקשורות לחרדה, קושי לקום בבוקר ולתפקד, הם מביאים גם הרבה דאגה לגבי המצב הלימודי שלהם והפערים שנוצרו. כמו כן, מישהו למשל אמר: 'אני לא רואה טעם ללמוד 12 שנה כשמחר אני יכול למות'. תחושת הביטחון האישי נפגעת, הם מרגישים איום בין היתר בגלל חוסר הוודאות התמשך. כמו כן, גם בהקשרים של אחים והורים שנמצאים במילואים וחוזרים מאזורי לחימה - יש משהו בדינמיקה המשפחיתית שמשתנה. יש לזה השפעה על התא המשפחתי והרבה פעמים נוצר סיר לחץ. כמו כן, פעמים רבות ההורים, בגלל אולי דאגה כלכלית שלהם או ביטחונית עקב המציאות, פחות פנויים רגשית עבור הילדים שלהם".
כיצד בעצם אתם מסייעים לבני הנוער?
"חוץ מעבודת האיתור שאנחנו עושים, המפתח הוא הקשר והאמון שנוצרים בין מבוגר לבן הנוער, ואז מתחילה בעצם התערבות, שיחות פרטניות, ליווי פרטני או מפגשים בקבוצות. אם אנחנו רואים שיש צורך בהתערבות של גורם טיפולי, אנחנו מפנים לקהילה, שזה אומר או לגורם רווחה, או פסיכולוג בית ספר, וכל גורם אחר שיכול לסייע. השאיפה שלנו לטווח הרחוק יותר היא שזה יהיה מענה תהליכי שלא יסתיים אחרי שנה אחת".
חזרה לבית ולאדמה
"אנחנו, מה־8 באוקטובר, מלווים את ילדי המפונים מאשכול, שדרות, אופקים וקריית שמונה, ומתמקדים בגילים 18־6", מספר אשר וקנין, מנהל "חוסן ילדינו" - מיזם משותף של עמותות "ציונות 2000" ו"שיתופים" שהוקמו בהובלת איש העסקים רוני דואק. "עסקנו בעשרות אלפי טיפולים פרטניים שניתנו ועדיין ניתנים לילדים גם באזורי הפינוי וגם בחזרה שלהם הביתה. אנו מפעילים מגוון פעילויות תומכות חוסן שמחזקות את חוסנם של הילדים דרך חיזוק מרכיבים קוגניטיביים, דרך אימון גופני, יצירתיות ועוד. המודל שאנחנו נשענים עליו נקרא 'גשר מאחד' של פרופ' מולי להד, נשיא ומייסד מרכז משאבים (מומחה עולמי בטיפול בטראומה - א"ש). אנחנו משתמשים בתפיסה שלו, ועל פי זה מכווינים לפעילויות. אחת מהפעילויות למשל היא גינות טיפוליות".
"כמו כן, היום (רביעי) אנחנו פותחים גם שני חדרי שלווה בבתי ספר בשדרות. אלה חדרים בתוך המרחב של בית הספר שבהם אנחנו מאפשרים לילדים להשתחרר עם ספרים, עם מולטימדיה או רק על ידי רגיעה ומנוחה. אנחנו מקימים את החדרים, מאבזרים אותם ומוסרים אותם לבית הספר".
ספר על הגינות הטיפוליות.
"ארבע גינות טיפוליות יפעלו השנה. אחת כבר נפתחה בקיבוץ גבולות, במרחב בקרבת בית הספר, והיא משרתת את תלמידי בתי הספר וגם את הפעילויות הבלתי פורמליות בשעות שלאחר הלימודים. שלוש גינות נוספות יפעלו בשנת הלימודים הקרובה בתוך בתי ספר בשדרות, האחת בבית ספר 'גיל רבין' ושניים נוספים בבית הספר תלמוד תורה".
"הגינה הטיפולית היא עוד אמצעי לחיזוק חוסנם של ילדים. הרעיון הוא לתת להם לשתול, ללוות את תהליך הגדילה של הצמחים, כאשר התהליך מלווה על ידי צוות בית הספר ואנשי מקצוע של הרשויות. התפיסה היא כאמור לא רק להביא להם טיפולים פרטניים. מדובר כאן בילדים מפונים שחזרו לבתיהם, והגינה מחזירה אותם לבית, לאדמה, לתחושת המוכר, ומחזקת את הביטחון והחוסן".
