חמישה אנשי ונשות חינוך, ששכלו את יקיריהם ב־7 באוקטובר ובמהלך המלחמה, מספרים לקראת פתיחת שנת הלימודים על ההחלטה המורכבת לחזור לכיתות, על ההתמודדות עם האובדן הנורא ועל ההיאחזות במקצוע ובשגרת הלימודים.
רווית בלוי
מורה ומחנכת בבית הספר "חתני פרס נובל" בראשון לציון
"חוץ מצער ותסכול, אין לי הכנות מיוחדות לקראת תחילת שנת הלימודים", אומרת רווית בלוי. את ה־1 בספטמבר בשנה שעברה התחילה כמורה ומחנכת כיתה ד’ בבית הספר היסודי הדו־לשוני "חתני פרס נובל" בראשון לציון, והשנה היא תהייה אחראית על כיתות תגבור. "לא לקחתי על עצמי השנה פורמט של חינוך, אני אפילו לא נכנסת לכיתה ומלמדת. אני פשוט לא מסוגלת", היא אומרת.
ב־7 באוקטובר נפל בנה של רווית, סרן עידן בלוי, בקרב על הגנת המוצב בנחל עוז. עידן היה קצין הקשר של גדוד 13 חטיבת גולני. בן 21 במותו. "במשך 23 שנים שימשתי כמורה וכמחנכת ביד רמה", היא אומרת. "אחרי שעידן נפל הגעתי למצב של חוסר יכולת להקשיב, להכיל, לגלות רגישות לסיטואציות. הכל נראה לי הבל הבלים. הכל השתנה בי אחרי האובדן. היכולות הוורבליות שונות, הקשב שונה. השנה, כיוון שאני לא מקבלת תלמידים חדשים אין לי הכנות בפן המקצועי או האישי, חוץ מההבנה של הפער העצום בין מי שהייתי אז למה שקורה לי כיום. אני נזכרת איך הייתי לפני שנה ועצוב לי".
ספרי לנו על עידן, בנך בכורך.
"להיות אמא של עידן זה להתהלך עם הילה מעל הראש. עידן לימד אותי הרבה דברים, ואחד הדברים הבולטים הוא לקחת את הכל בקצב אחר. כל הזמן הייתי מעירה לו על האדישות שלו, אבל בעלי אלכס תמיד אמר: ‘תניחי לו, הוא משיג את כל מה שהוא רוצה כך’. וזה נכון. הוא היה ילד ממוקד מטרה, צנוע, לא מבזבז אנרגיות על כלום. מפקד משכמו ומעלה, מסתכל לכולם בגובה העיניים ותמיד נכון לעזור".
איך הצוות והתלמידים קיבלו אותך?
"כולם עטפו אותי ועדיין עוטפים. המנהלת שלי התעקשה, במובן הטוב של המילה, שאגיע לבית הספר כדי לייצר לי שגרה מסוימת. בהתחלה ליוו אותי פיזית. חיכו לי בכניסה לבית הספר והיו צמודים אליי כל היום. הם הכינו את התלמידים שלי שאני מגיעה ופסיכולוג בית הספר היה צמוד אליהם, כי מחנכת היא כמו דמות אם ופתאום היא נעלמה. התלמידים התרגשו לקראתי וחיכו שאגיע, ובכל פעם שלקחתי קבוצות קטנות אז הילדים האחרים רצו שאקח גם אותם כדי להיות איתי. הצוות, ההורים, ההנהלה והתלמידים נתנו ונותנים לי גב וזה עוזר, אבל צריך להבין שאני לא אותו בן אדם ולא עם אותן יכולות, לא רגשיות ולא שכליות, לא באיכויות ולא ברצון. כך שזה לא היה הוגן כלפי הכיתה והתלמידים שאקח חינוך השנה, כי הם לא באמת היו מקבלים מחנכת".
איזה מסר את רוצה להעביר לתלמידים?
"הסביבה צריכה להכיל כל שינוי, כי אנחנו לא אותם בני אדם. זו חוויה שגורמת לך לעבור מטמורפוזה".
רחלי אביטל
מורה להיסטוריה ולספרות בתיכון "נופי הבשור"
"ב־7 באוקטובר תיכון ‘נופי הבשור’ חטף מהלומה קשה", מספרת רחלי אביטל, מורה להיסטוריה ולספרות בתיכון של המועצה האזורית אשכול. "תלמידים ומורים נרצחו, נחטפו, שכלו בני משפחה והיו עדים לטבח הנורא".
אביטל שכלה באותו יום ארור את בן זוגה, אב ילדיה, אהובה מגיל 15 גיל אביטל ז"ל, חבר בכיתת הכוננות בישע, שנהרג בקרבות מול המחבלים בהגנה על היישוב. "בשלושת החודשים הראשונים התלמידים לא למדו בכלל", היא מספרת. "אני הייתי עם המשפחה בניסיון להבין מה קרה לנו. זיהוי גופתו של גיל לקח שבוע והקבורה הייתה לאחר כשבוע וחצי. התפנינו למלון ‘קדם’ בטירת הכרמל, ואחר כך עברנו לתל אביב".
שמרת על קשר עם התלמידים לאורך התקופה?
"הרבה אנשים מהיישוב פונו למלון קדם, כך שנעשו פגישות עם תלמידים במלון ותמיד הם היו מאוד מרגשים. הורים, תלמידים, מנהלים ומורים באו לבקר אותי בשבעה, חיזקו אותי ותמכו בי. הם עטפו אותי בחום ובחיבוק גדול. במהלך השנה האחרונה לימדתי בצורה מצומצמת דרך הזום ילדים שלא חזרו למסגרת הלימודית, וקיבלתי תמיכה ופרגון מצוות המורים וההנהלה".
לאחרונה חזרה אביטל לישע, וב־1 בספטמבר תחזור ללמד בתיכון "נופי הבשור".
"כשנאמר לי שפותחים את בית הספר והבנתי שיש מחסור גדול במורים, אמרתי לעצמי ששנה שלמה לא נתתי יד, ועכשיו אני חייבת לעזור", היא אומרת. "בית הספר היה נתון במשבר ומה שהפריע לי יותר היה לראות תלמידים אבודים ממש. זה ממש כאב לי וזו הייתה אחת הסיבות שהובילו אותי לחזור להוראה. אחר כך הבנתי שהעבודה שלי היא גם מקום השפיות שלי. השגרה של בית הספר היא חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי. אני מורה יותר מ־33 שנים וזו המהות שלי. עכשיו אני חוזרת לכל התפקידים שהיו לי לפני ה־7 באוקטובר".
איזה מסר את רוצה להעביר לתלמידים?
"הייתי רוצה לחזור לתת לתלמידים שלי שלושה דברים שאני רוצה גם לתת לעצמי, למרות הכל: לתת משמעות לדברים, לתת ערך ולתת תקווה. אלו שלושה דברים שליוו אותי כל הזמן, בתוך כל הכאוס הזה. התקווה שלי היא שנחזור לשגרה שצומחת אותנו ונותנת לנו משמעות לחיים ולערכים שלנו, ערכים של נתינה, הדדיות, סולידריות וקהילה. במקום הזה אנחנו מפרים ומופרים".
אתי שמיר
מורה לספרות באולפנית אמית ישורון בפתח תקוה
"שבוע אחרי השבעה חזרתי לעבודה", מספרת אתי שמיר, מורה לספרות באולפנית אמית ישורון בפתח תקוה. ב־7 באוקטובר שכלה אתי את בנה מוטי ז"ל, שהיה קצין בגולני ונפל בקרב בקיבוץ רעים. בן 29 במותו.
"כשההנהלה ביקשה ממני לחזור אחרי השבעה, לא האמנתי שאני מסוגלת לעשות את זה, כי התפקוד והאנרגיה יורדים בצורה משמעותית", היא אומרת. "גם עכשיו האנרגיה והתפקוד שלי הם שליש ממה שהיו לפני האובדן. אבל יש קסם שקורה כשנכנסים בשערי בית הספר, משהו מתחולל. אני באמת מרגישה שהמקום הזה הוא עוגן, מקום שנותן כוח, גם לתלמידות, גם לחברותיי המורות וגם להנהלה".
שמיר למדה ביבליותרפיה, ריפוי בעזרת אמנות המילה, ועבדה עם כיתות החינוך המיוחד בבית הספר במסלול "ספרותרפיה", טיפול בעזרת סיפורים: "אמרתי לעצמי שעם אני מאמינה בכלי הזה ומעבירה אותו לאחרים – אני צריכה לקחת ולחבק אותו, ובאמת היצירות הספרותיות שאני מלמדת נותנות לי המון חוכמה, אמונה וכוח בהתמודדות".
איך את נערכת לשנה החדשה?
"השנה מתחילה בקושי גדול מאוד, היא תהיה טעונה מבחינה מנטלית. גם כי המלחמה מתקיימת וגם משום שב־26 בספטמבר יהיה יום האזכרה של מוטי. אחר כך יהיו את החגים הקשוחים ואז את ה־7 באוקטובר, יום השנה שנהפך ליום זיכרון אישי ומשפחתי שלי. יש מחסור במורים בתיכון ואנחנו עומדים לפני פתיחת שנה מלאה בלחצים ותוך רצון לייצב את המערכת של התלמידות ואת התפקוד שלי כאמא ומורה. אני נושאת את עול האובדן בליבי, מחליקה את הדמעות ושואפת קדימה מתוך הצורך לייצר ולממש את משמעות חיי החדשה".
איזה מסר את רוצה להעביר לתלמידים?
"אני לא באמת יכולה להעביר מסר כעת כי כל כיתה היא עולם בפני עצמו. אני מקווה שבסוף השנה התלמידות יראו שאני מביאה עימדי שפע של יידע, שכלים נוספים לפתח ולהגשים את עצמן, ושאני נותנת להן עזרה אישית ורגשית במידת הצורך. אני מאחלת לכולן הצלחה, מרץ ושפע של חוויות חינוכיות שיתרמו למימושן".
רונית מלכא
מנהלת החטיבה העליונה בתיכון אמי"ת בבאר שבע
"ב־5 בדצמבר, כשהייתי עם התלמידים שלי בטיול במצדה, קיבלתי הודעה מהמנהל שהוא צריך שאגיע ממצדה ישר הביתה, כדי להעביר לי חבילה", משחזרת רונית מלכא, מנהלת החטיבה העליונה בתיכון אמי"ת בבאר שבע. "מתברר שהתקשרו אליו מהצבא ואמרו לו שקרה אסון. כשהגעתי, ראיתי שלושה קצינים רמי דרג, ולאט־לאט קלטתי שמשהו לא בסדר, שקרה אסון. צנחתי על הרצפה ושאלתי אותם בבכי את השאלה הכי מפחידה: ‘תגידו לי מי מביניהם?’. הם אמרו לי שיוני נהרג בקרב בעזה".
רס"ל יהונתן (יוני) מלכא ז"ל, לוחם בשריון, בן 23 בנופלו, היה חלק משלישייה. "בגלל שהוא נולד חמש דקות אחרי אריאל ושירה, הם כינו אותו ‘יהונתן הקטן’", היא מספרת. "הוא היה ילד צנוע, אוהב אדם, בשבעה הבנו כמה חברים היו לו, מכל הקשת".
מיד אחרי השבעה חזרה לתפקיד. "זה היה לי ברור", היא אומרת. "המנהל ביקש שאקח את הזמן, אבל הרגשתי שעם כל הכאב והצער, הכי נכון לי לקום ולחזור לעבודה, להיות עם התלמידים. למרות שהייתי שפופה, הבנתי שאני צריכה לזקוף קומה. כשהגעתי לבית הספר כל התלמידים והמורים קיבלו אותי בדגלים, בחיבוקים ובשירת ‘עם ישראל חי’. זה היה מטורף".
איך הרגשת עם החזרה לשגרה?
"יצאתי עם התלמידים לקטיף, לעבודה בשטח, וסיפרתי להם את הסיפור של יהונתן. אבל זו לא סתם שגרה, פתאום כל דבר שאתה נוגע בו מקבל את המשמעות של יוני. התלמידים חפצים לשמוע את הסיפור, להתחבר ולהנציח. היו תלמידים בי"ב שכתבו עבודות על יוני".
איזה מסר את רוצה להעביר לתלמידים?
"ערכי הנתינה, הנתינה למען עם ישראל וחמלה אחד כלפי השני. מרגש אותי לראות איך התלמידים, כשהם שומעים על גבורתו של יוני, רוצים להידבק ברוח הזו. זה דור העתיד".
אילן שמחי
מנהל בית ספר אורט ע"ש יגאל אלון בנוף הגליל
"ביום רביעי סיימנו את השבעה וביום ראשון אשתי ואני חזרנו לעבודה", מספר אילן שמחי, שב־30 בינואר שכל את בנו, רס"ן (במיל’) נצר שמחי ז"ל. נצר, בן 30, היה קצין לוחם בשריון בחטיבת המחץ ונפל בקרבות בצפון רצועת עזה. אילן הוא מנהל בית הספר אורט ע"ש יגאל אלון בנוף הגליל ואשתו שחר היא מחנכת ומורה לספרות ולתנ"ך בחטיבת הביניים "כדורי".
"לא התאים לי לחזור לעבודה, ואני אומר זאת בכנות, זה הרגיש לי לא שייך לחלוטין", הוא אומר. "הייתי בסיטואציה אחרת, כי נגמר העולם שלי. שחר, אשתי, אמרה לי שהיא הולכת לעבודה. אני לא יודע מאיפה היא הביאה את הכוחות האלה. חשבתי שלהישאר בבית לבד גם לא מתאים לי, אז בלית ברירה הלכתי לעבודה. בשבועות הראשונים זו הייתה עבורי משקולת, לקום בבוקר כנגד הרצון, ללכת לעבודה ולעשות דברים, להתעסק עם ילדים והורים. הכל נראה לי זוטות, פשטני מדי ביחס למה שאני חווה".
מתי זה השתנה?
"בתקופה הראשונה עבדתי רק כמה שעות ורק ארבעה ימים. אחרי חודש חזרתי לשגרה רגילה מבחינת שעות וימי העבודה, ומאז בית הספר הפך עבורי לעוגן מרכזי. העבודה נותנת לי תשוקה ומוטיבציה, לקום בבוקר, לנהל את הצוות שלי ולתת ערך מוסף לילדים. נושא החינוך קיבל עבורי משמעות חדשה. אנחנו מדברים עם התלמידים כל הזמן על חוסן אישי. עצם העובדה שהגעתי כמה ימים אחרי נפילתו של נצר, הראה במידה מסוימת לילדים שהחוסן האישי רלוונטי בכל מחיר והוא חשוב מאוד לאנשים, כדי להמשיך בחיים".
איך הצוות והתלמידים קיבלו אותך?
"באהבה גדולה. תלמידים, הורים והצוות הגיעו לשבעה, ניחמו אותי וחיזקו אותי".
איך אתה נערך לקראת השנה החדשה?
"חזרנו לפני שבועיים לבית הספר, שיפצנו מה שצריך ואנחנו מוכנים. מבחינה מנטלית אני מרגיש שיש לי פחות התרגשות. החופש הגדול היה לי קשה מדי. בחרתי לא לצאת לחופש כי חופש יכול להציף אותי בעוד מחשבות. אני מניח שהשנה כבר תעשה את שלה".
איזה מסר אתה רוצה להעביר לתלמידים?
"לנצר היו הרבה משפטים חכמים ועמוקים שהוא הגה. למשל הוא אמר ‘קשה לשנוא כשמסתכלים בלבן של העיניים’, הייתה לו יכולת להסתכל לבן אדם ישר בעיניים ולקרוא אותו. הוא גם נהג להגיד ‘כשאתה מדבר עם אדם, תקשיב. תן לו לסיים, ואז תן לו עוד כמה שניות להתמודד עם הדברים שהוא אמר בעצמו’. אנחנו מאוד מהירים בתגובה שלנו, לא חושבים, יורים תגובות. נצר טען שצריך לתת לאדם להתמודד עם מה שאמר. לרוב הוא יבין שאולי הוא לא דיבר לעניין ויתקן את עצמו".