כשבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, המשבר במערכת החינוך רק מחריף: אלפי מורים וגננות חסרים, המשא ומתן לגבי שכר המורים בין הסתדרות המורים והאוצר תקוע, וייתכן כי שנת הלימודים הקרובה לא תיפתח במועדה. האם ניתן לפתור את המשבר הזה, וכיצד?
המאבק על שכר המורים: ישראל ביתנו בצעד שיעצבן את יפה בן דויד?
"המערכת המדינתית־ממשלתית תקועה בכל מה שקשור לתפיסת הבסיס שלה לגבי תיקון מערכת החינוך בישראל", אומר עובד יחזקאל, מזכיר הממשלה לשעבר ויו"ר המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט להכשרת מורים. "אני מייחס חשיבות רבה לנושא השכר והמעמד. הנושאים האלה צריכים להיות מטופלים, אבל הם כאילו תופסים את חזות הכל והפתרונות שמנסים לייצר גם במשבר הנוכחי הם אותם פתרונות שייצרו במשברים הקודמים. המשברים הקודמים כבר הוכיחו שהפתרונות הם פלסטר למחלה שהיא הרבה יותר מפצע. לכן אני חושב שאנחנו מנהלים את זה כרגע לא נכון".
מה היית מציע?
"הבעיה העיקרית לדעתי טמונה בשלושה מקומות עיקריים. קודם כל, מי יכול לעשות רפורמה בחינוך? הנחת העבודה כרגע היא שמשרד החינוך יכול לעשות רפורמה בחינוך. אבל הוא לא יכול. במשרד החינוך יש אנשים מצוינים, אבל כמערכת הוא לא יכול לבצע רפורמות. הכסף לא נמצא במשרד החינוך, אלא במשרד האוצר, היכולת לקבל החלטות מוגבלת מאוד על ידי גורמים משפטיים, והרבה נושאים שמשרד החינוך צריך לקבל בהם החלטות נמצאים אצל גורמים נוספים בממשלה.
לכן הפתרון שאני מציע הוא קודם כל לעשות רפורמה במשרד החינוך על מנת שיהיה מסוגל לעשות רפורמה במערכת החינוך. אנחנו צריכים לראות איך משנים את תשתית הפעילות של משרד החינוך, איך מחזקים את היכולת התקציבית שלו, איך מרחיבים את שיקול הדעת שלו וכו'. הדבר השני, שאותו אף אחד לא עושה והוא בעיניי מאוד משמעותי, הוא לראות איך אנחנו מפסיקים את הרגולציה המונופוליסטית המאוד מורכבת וקיצונית שיש למשרד החינוך.
חייבים לראות איך מייצרים העברה של סמכויות משמעותיות בנושאי חינוך לרשויות המקומיות. זה כלל יסוד. משרד החינוך צריך להפנים שנכון לו לעסוק בשאלות מאקרו, אבל להעביר את ניהול המיקרו לרשויות המקומיות, לעודד תחרות בין בתי ספר, לתת לעיריות את היכולת לשחק באופן כזה שמאפשר לבתי ספר יותר ממה שמשרד החינוך יכול לתת.
"המרכיב השלישי לשינוי, והחשוב ביותר, הוא לראות איך מאפשרים פתיחה של הכשרות מורים למקצועות נוספים. אם נמשיך להביא מורים למכללות לחינוך על סמך הנתונים הפסיכומטריים הקיימים וציוני הבגרות הקיימים, אז אנחנו מנציחים מצב קיים. לעומת זאת, אם נהיה מסוגלים לפתוח מקצועות כמו הנדסה ומקצועות אחרים לתעודות הוראה, נאפשר לשחקנים עם נתונים אישיים מאוד גבוהים - שערך ההוראה חשוב להם ושלא רוצים לוותר על הקריירות הנוספות שלהם - לשלב בין השניים.
תם עידן מורה לחיים. אין יותר מקצועות לחיים. שוק העבודה הרבה יותר דינמי, הרבה יותר משלב, ולכן אנחנו צריכים לאפשר למורים לעבוד באופן שבו הם גם מורים, אבל יש להם גם מיומנויות אחרות, קריירה נוספת. למשל מורים שמלמדים חצי משרה ובמקביל עובדים בהייטק או במקצוע אחר שמעניין אותם. העולם הופך להיות יותר רב תחומי. כיום בעיניי יש פספוס בניהול התשתית לשיפור מערכת החינוך בישראל. לא אופתע אם גם הסכסוך הנוכחי ייגמר בקול ענות חלושה, ויימצא איזה פתרון, שלא באמת יפתור את הבעיה. חייבים לעבור למודלים אחרים".
הטוב והרע
"אי אפשר לתקן את המצב ברגע, זה תהליך", אומרת שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, כיום נשיאת המכללה האקדמית בית ברל, שכיהנה בתפקיד בשנים 2006־2009. "אנחנו צריכים ליצור תהליך הדרגתי שבו אנחנו מבינים שבית ספר לא יהיה דומה לבית הספר העכשווי בכמה מובנים שהם מאוד משמעותיים".
מה למשל?
"אנחנו מדברים על בית ספר שבו הלמידה תהיה הרבה יותר מגוונת. מורה אחד יוכל להעסיק בראשית השיעור אולי 70 תלמידים ולתת להם משימה משותפת. אחר כך להראות להם סרט ביחד ואחר כך לחלק אותם לחמש קבוצות נפרדות שיעבדו בכוחות עצמן וכן הלאה. המודל שעכשיו אפשר לראות למשל בדנמרק, בהולנד ובמקומות אחרים - אומר ש'מורה - כיתה' הוא מודל ישן וצריך לשחרר אותו".
איך זה ייתן מענה למחסור במורים?
"זה ייצר הוראה גמישה יותר, יעניק יותר סיפוק למורים עובדים, ויש סיכוי שיותר מורים יישארו במערכת. זה יכול גם לחלק את כוח העבודה אחרת. יש כמה בתי ספר שכבר מיישמים מודל אחר בארץ. אומרים למשל: יש לי שני מורים להיסטוריה לשלוש כיתות. אז פעם אחת המורה שהוא מומחה לימי הביניים ייתן הרצאה לכל שלוש הכיתות, ואז כביכול פיניתי לי שני מורים אחרים.
אחר כך כולם יקשיבו באינטרנט להרצאה שכל תלמיד יבחר. אחר כך יחלקו את כל התלמידים לקבוצות עניין, וכל מורה יעבוד עם התלמידים מספר שעות בקבוצות של עשרה. אם היינו עושים זאת במרחבים החינוכיים, היינו מקבלים יותר גמישות ויותר זמן הוראה, ובאופן חלקי גם פותרים את המחסור במורים".
איך במצב הנוכחי אפשר לעודד אנשים לפנות למקצוע ההוראה?
"בבית ברל אנחנו עושים דברים יוצאי דופן שגורמים לכך שאנשים יבואו ללמוד אצלנו: מביאים מרצים מחו"ל, משלבים נסיעות לחו"ל כדי ללמוד מבתי ספר מצטיינים שם ועוד. המורים שילמדו בדרך הזאת יהיו מורים אחרים. העובדה שהם יוכלו לעשות דברים אחרים - תחזיק אותם במערכת.
יחד עם זאת, זו שנה קשה לכולם בהרשמה. השנה, מלבד הקבוצה שאנחנו קוראים לה 'מהפכה בחינוך', שנרשמת למען חוויית הלמידה, ישנה קבוצה גדולה נוספת של אנשים שיושבים על הגדר ולא מממשים את הלימודים כי הם רוצים לראות אם יהיה הסדר, לא יהיה הסדר. הם נרשמים, אבל לא עושים תוכנית לימודים כי הם רוצים לראות אם יהיה שינוי כלשהו. הם אומרים: 'אנחנו רוצים להיות מורים, אבל בואו נראה שבאמת קורה משהו, אחרת לא נבוא למערכת'. המון אנשים שואלים את עצמם אם יהיה להם איך להתפרנס".
את מאמינה שמבחינת שכר אפשר להגיע למצב שבו כולם יהיו מרוצים?
"שכר המורים בישראל הוא נמוך, בטח יחסית למשימות שנותנים להם. אף פעם כולם לא יהיו מרוצים, זה בניגוד לאופי הישראלי. אבל אפשר שיהיה יותר טוב, גם מבחינה כספית וגם מבחינת התחושה שהמערכת מעריכה אותך".
מה לגבי תדמית המורים, שגם מאוד ירדה?
"כשהייתי שרת החינוך בא מישהו ואמר: 'יש לי רעיון נהדר, כל הילדים יקראו למורים בשמות המשפחה ויהיה דיסטנס'. אמרתי לו: 'כשלשרת החינוך כולם קוראים יולי, נראה לך שמישהו ייכנס לכיתה ויקרא למורה בשם משפחתו?'. אנחנו חיים בלה לה לנד, אם אנו חושבים שמה שיקרה בבית הספר יהיה שונה ממה שקורה בחיים. מערכת החינוך משקפת את הטוב ואת הרע בחברה הישראלית. מצד אחד תחושת אנרכיה וחוסר דיסטנס, ומצד שני יש לנו את החוצפה והיזמות הישראליות. אנחנו רוצים את הטוב בלי הרע, אבל זה לא עובד ככה".
לא דלת מסתובבת
"צריך תוכנית חומש לאומית למערכת החינוך במדינת ישראל שמתאימה את המערכת למאה ה־21", אומר שמואל אבואב, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך, שכיהן בתפקיד בשנים 2006־2007 ובשנים 2017־2020. "דרושה תוכנית שתיצור יציבות חמש שנים ותכלול תמיכה ממשלתית, מטרות ויעדים, לעומת המצב בחמש השנים האחרונות שבו התחלפו ארבעה שרים וחמישה מנכ"לים.
כל אחד הביא רפורמה משלו - ועוד לא הספיק ליישם, וכבר המערכת ביטלה את מה שהקודמים עשו בתפקיד. התזזיתיות הזו, השינויים הדחופים, היעדר היציבות, היעדר תוכנית חומש למערכת החינוך במדינת ישראל - יוצרים את חוסר היציבות והשחיקה של המערכת".
מבחינת תנאים, טוען אבואב, "הצורך להעלות את שכר המורים אינו נתון לוויכוח בכלל. מורה מתחיל צריך להרוויח 9,500־10,000 שקלים, אחרי עשר שנות ותק – להרוויח 15 אלף שקלים, ומנהל בית ספר באופן דיפרנציאלי (לפי גודל בית הספר) - 20־30 אלף שקלים. אלה גם הנורמות הכספיות שמקובלות בעולם. זו מערכת שחייבת למצוא אנשים טובים, צריך שהם יתמידו בהימצאותם במערכת, ושזו לא תהיה דלת מסתובבת. אם תהיה תוכנית לאומית לחמש שנים ותהיה השתכרות כפי שמקובל במערכות אחרות, המערכת תתחיל לייצב את עצמה ולהתנהל על פי מפת דרכים שמאפשרת התמדה, יישום והגשמה".
