"היו כמה סיבות שבגללן החלטתי לעזוב את מקצוע ההוראה", אומרת אפרת שטרן, 33, מהיישוב רבבה, שעבדה כמורה בבתי ספר יסודיים במשך כתשע שנים, כמחנכת כיתות ג'־ה', עד שהחליטה לפני שנה לעזוב את מערכת החינוך.
"בשנה של הקורונה יצאתי לשבתון, ואז החלטתי לעשות תפנית בקריירה", היא מסבירה. "כמורה לא הייתה לי אוטונומיה בכיתה שלי ובתוך המערכת. הייתי מורה מאוד טובה ומאוד משקיעה, אבל הייתי חייבת להיות כמו כולם, לעשות כמו כולם. אחד הדברים שגרמו לי לעזוב הוא כמובן המשכורת. אני אמא לארבעה ילדים, הייתי חייבת לקחת את העניינים בידיים ולהרוויח כמו שצריך. הייתי חייבת לחשוב על משכורת שתכניס לי יותר מ־7־8 אלף שקל בחודש. הייתי מגרדת את ה־8 אלף בחודש טוב, 6־7 אלף בחודשים פחות טובים".
כיום, שטרן, בעלת תואר ראשון בתיאטרון וחינוך ממכללת אמונה בירושלים ובעלת תואר שני במדעי הלמידה וההוראה, היא בעלת תיאטרון לילדים "תיאטרון צבעי הלב" שהיא גם משחקת בו. בנוסף, יחד עם השותפה אורית סיסו, היא בעלת "מרכז כפיים" לאימון מיומנויות חברתיות ורגשיות לילדים ובני נוער. בימים אלה היא מסתכלת מהצד באמפתיה על מאבק המורים.
"אני מבינה את המקום שלהם", היא אומרת. "הם מרוויחים שכר מאוד זעום לעומת ההשקעה שלהם, העבודה בבית שמעבר לבית הספר. לי עצמי אין געגועים למערכת. אני אוהבת את האינטראקציה עם התלמידים, אבל לתוך המערכת הזאת לא הייתי חוזרת. לא הייתי חוזרת להיות בורג קטן במערכת כזו שבה אף אחד לא מקשיב לך. זו מערכת שצריכה לעבור הרבה שינויים. לפעמים כשאני שומעת שיש כיתות שעד עכשיו אין להן מחנכים, אני מרגישה לשנייה נקיפת מצפון ואומרת: 'אולי אציע את עצמי', אבל מיד אני מתעשתת ואומרת לעצמי: 'לא'. כיום יש לי עסקים שמכניסים לי הרבה־הרבה יותר ממה שהרווחתי קודם".
טלי שעשוע, 30, מתל אביב, הייתה במשך שלוש שנים מורה לאנגלית בבית ספר יסודי. לפני שנה עזבה לטובת עבודה בסטארט־אפ. כרגע היא נמצאת בחופשת לידה. "האור של מורה הוא הילדים עצמם, ואם זה היה תלוי רק בהם, לא הייתי עוזבת", היא אומרת. "אבל מבחינת המערכת עצמה - בתור בן אדם מאוד שאפתני שמאוד אוהב להסתכל קדימה על האופק המקצועי שלו, הרגשתי שהיא לא מאפשרת לי לעשות זאת. הייתה לי תחושה שאין לי אפשרות לפרוש כנפיים ובאמת להמריא במערכת החינוך".
מה את מרגישה כיום?
"כמורה לשעבר אני מבינה מאוד למה השביתה הזאת כל כך נחוצה. המלחמה על זכויות המורים היא מאוד חשובה, ועוד יותר חשוב שההורים יצטרפו למאבק כי זה גם לטובת עתיד הילדים. הילדים כאמור היו בבת עיני במערכת הזאת, ויכול להיות שהאהבה לילדים ולמקצוע יכולה לשאוב אותי חזרה פנימה. אני אף פעם לא אומרת לא".
צעד לקראת הבאות
דניאל ביכלר, 35, ממזכרת בתיה, הייתה במשך שש שנים מורה לחינוך גופני ורכזת מעורבות חברתית בתיכון. בזמן הקורונה הייתה בין מובילי מחאת המורים על היחס כלפיהם. לפני שנתיים עזבה את מערכת החינוך. "היום, אחרי שסיימתי תואר שני במדיניות ציבורית, אני עובדת במועצה המקומית מזכרת בתיה בתור מנהלת פרויקטים ועוזרת מנכ"לית המועצה, בשאיפה להתקדם ולהתפתח בתחום המדיניות ולהשפיע על החלטות בעתיד", היא מספרת. "במערכת החינוך הרגשתי שלא משנה כמה אני עובדת קשה, וגם החזקתי תפקיד מרכזי בבית הספר, השעות שהשקעתי לא היו מבוטאות בשכר בשום צורה. כמו כן, בקורונה היה הרבה רפש כלפי המורים והם היו שק החבטות של ההורים".
את מרוצה מהקריירה החדשה?
"אני מרגישה שזה צעד לקראת הבאות, לקראת תפקיד שבו אוכל להשפיע בתחום המדיניות, בעיקר רווחה וחינוך - הדברים שהכי מעניינים אותי. אני גם מרגישה אנחת רווחה שאני כבר לא במערכת החינוך. אני רואה מה קורה עכשיו ומודה לאלוהים שאני לא שם".
אין געגועים?
"יש קצת געגועים, זה לא שסבלתי מהכל, אבל הרגשתי חוסר בהערכה, חוסר כבוד אליי, השכר היה מבזה. כן יש געגועים, בעיקר לתחומים שבהם עסקתי בבית הספר, וגם לתלמידים. עד היום זה מרגש כשאני פוגשת אותם ברחוב. יש תחושת החמצה, אבל מצד שני לאדם כמוני, שמצפה להתפתחות אישית ומערכתית, אין מה לחפש במערכת החינוך".
שרון אדלר, 33, מעפולה, הייתה מורה במשך חמש שנים: שנה אחת בבית ספר לחינוך מיוחד וארבע שנים בבית ספר יסודי, שבמהלכן עבדה כמחנכת ומורה מקצועית. את מערכת החינוך היא עזבה בנובמבר האחרון. "לא סיימתי את השנה", היא מתארת. "באתי למנהל ואמרתי שאני כבר לא יכולה יותר, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת ללמד בכיתה עם מספר גדול של תלמידים, לדאוג שאף אחד לא יצא מהכיתה, שכולם יתעניינו במה שאני עושה. הכל היה על הראש שלי, הרגשתי לחץ מאוד גדול ולא רציתי לקום לבית הספר יותר. גם המשכורת הייתה שיקול. הבנתי שאין לי עתיד".
אדלר, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ואמנות, תואר שני בייעוץ חינוכי ובעלת תעודת הוראה בחינוך מיוחד, עובדת כיום בחצי משרה בבני עקיבא כרכזת עירונית בעפולה. "אני גם עצמאית בתחום ייעוץ קריירה", היא אומרת. "למדתי את התחום והיום אני עוזרת לנשים בתחילת דרכן למצוא את הייעוד התעסוקתי שלהן. היום אני אומרת תודה שאני כבר לא במערכת החינוך. זו מערכת מאוד קשה".
"החלפתי צד"
זוהר דבש, 39, ממזכרת בתיה, עבדה מעל עשור כמורה: חמש שנים בטורונטו בקנדה, וחמש שנים בארץ בבית ספר יסודי. ביוני האחרון, עם תום שנת הלימודים, היא החליטה להיפרד מבית הספר. "הייתי חלק מצוות ההקמה של בית ספר חדש שנפתח, עשינו דברים באופן שונה מאוד מרוב בתי הספר, וזה אפשר לי, על אף הכיתות הגדולות והעומס, להרגיש שאני עושה חינוך משמעותי ושיש לי אוטונומיה בתוך הדבר", היא מספרת. "ואז התחלפה ההנהלה, סדרי העדיפויות בבית הספר השתנו, נלקחה האוטונומיה שהייתה, ובתוספת לדברים הרגילים שמורים מדברים עליהם כמו שכר נמוך, החלטתי לעשות צעד ולשנות".
דבש בחרה להמשיך לעסוק בתחום החינוך, אך מזווית אחרת. כיום היא מנחה מורים ומורות בתחומים של זהות מקצועית, יזמות ולמידה רגשית־חברתית במסגרת ארגון "חותם". "נשארתי בתחום החינוך, אבל החלפתי צד", היא אומרת. "הרגשתי שאני צריכה לקחת צעד אחורה מהשטח".
איך את מרגישה לקראת תחילת שנת הלימודים?
"אני מאוד מתגעגעת לעבודה החינוכית מול התלמידים, זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים. יש תחושות מעורבות: חלק ממני מרגיש הקלה, כי יש משהו בשנת הלימודים שזה כמו סיר לחץ, כמו לעלות על רכבת הרים. מצד שני, בהרגשה העמוקה יותר יש עצב עמוק. זה לא שאני מוותרת על המערכת, אלא מרגישה שהמערכת ויתרה עליי. בטורונטו הכל היה שונה. עד כיתה ד' למשל יש שתי מורות בכיתה כל הזמן. בכיתה הכי גדולה שהייתי בה היו 21 תלמידים וגם שתי מורות. כמו כן, ההרגשה מול ההורים היא שיש הרבה יותר גבולות של התנהלות, יותר כבוד למורה. גם השכר משמעותית גבוה יותר ביחס למורים בארץ. גם שם צוחקים על זה ששכר המורים נמוך, אבל עדיין הוא מאפשר לך לחיות. בארץ זה לא המצב".
גם דניאל יוסף, בת 34 מלוד, עזבה את מערכת החינוך ביוני האחרון. יוסף, בעלת תואר ראשון בחינוך ובאמצע תואר שני בניהול מערכות חינוך, עובדת כיום בנתב"ג בתור אחראית תפעול נציגים בחברת לאופר.
"במצטבר הייתי מורה ארבע שנים: בין השנים 2014־2016 עבדתי כמורה לאנגלית בבית ספר יסודי בלוד. לאחר מכן עזבתי כדי לעבור תהליך שינוי מגדרי", היא מספרת. "עם פרוץ הקורונה חזרתי למערכת החינוך לעוד שנתיים ועבדתי בבית ספר בראשון לציון כמחנכת כיתות ה'־ו' ומורה למדעים. לעזיבה שלי היו כמה סיבות: הראשונה שבהן היא שמשרד החינוך דורש בפועל יותר ממה שהוא מוכן לתת. בסופו של דבר, מורה שמרוויחה מספיק כסף, תגיע עם חיוך לבית הספר. מורה שצריכה לדאוג לעתידה הכלכלי לא יכולה לעסוק בהוראה כשהמוח שלה עסוק בלשרוד. הייתי מרוויחה כ־6,400 שקלים למשרה מלאה, כולל חינוך כיתה וריכוז טיולים. גם מספר התלמידים בכיתה הוא לא הגיוני. עבדתי בנתב"ג במהלך התואר, ומבחינתי היה טבעי שאחזור לפה ואקבל משכורת בהתאם למה שאני נותנת", היא אומרת.
"היום אני מרוויחה בממוצע תשעה שקלים יותר בשעה מאשר כמורה, וגם יוצאת מהעבודה ועושה קאט, להבדיל מהתקופה בבית הספר שבה הייתי חוזרת הביתה ובונה מערכי שיעור בזמן הפרטי שלי במקום להיות עם המשפחה. זה לא שווה כלכלית ולא נפשית".
בכל זאת, את לא מתגעגעת להוראה?
"אני אוהבת את המקצוע, אני מרגישה געגוע ורצון לקבל כיתה כי זה משהו שאהבתי לעשות. אבל עם חיוך ומערכי שיעור לא הולכים למכולת, במיוחד שבעוד חצי שנה אהפוך להיות אמא ואני צריכה לפרנס ילד".