לרגל פתיחת שנת הלימודים, שישה עובדי ועובדות הוראה ותיקים, שעברו את גיל הפנסיה ועדיין ממשיכים ללמד, מספרים מה השתנה בין כותלי בית הספר ומה סוד ההישרדות במקצוע.

“ללמד שומר אותי צעירה ואני נהנית מזה מאוד": ציפה שינדורף (75), רכזת אנגלית בתיכון “אמית” בר אילן

איך הגעת להוראה?
“אני לא יכולה להגיד שזו תמיד הייתה משאת נפשי. באוניברסיטה למדתי גם הוראה וגם דמוגרפיה, אבל בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לנסות הוראה. זה לא משהו שייחלתי לו כל חיי. אני מלמדת ברציפות משנת 1979. כיום אני מלמדת את כיתות י”א וי”ב”.

מדוע בחרת להמשיך אחרי הפנסיה?
“אני אוהבת את זה וזה משמח אותי. אני נהנית ללמד. היה ברור לי מלכתחילה שאמשיך ללמד והייתי אסירת תודה על כך. אין מספיק מורים לאנגלית, אז שפר עליי המזל שהייתי צריכה רק להגיד ‘כן’. בית הספר שלנו הוא בית ספר טוב”.

איך את נערכת לשנת הלימודים הקרובה?
“אני עובדת על רעיונות לפרויקטים חדשים כי חשוב לי לחדש. בדרך כלל אני עובדת עם עוד שתיים־שלוש חברות. אנחנו משוחחות הרבה בזום וחושבות יחד איך לעשות את זה”.

מה השתנה במקצוע ההוראה לאורך השנים?
“המקצוע השתנה מאוד. כל הזמן יש חידושים ותוכניות לימודים חדשות. אני כל הזמן מתאימה את עצמי לשינויים הללו”.

מה את חושבת על מחאת המורים?
“תנאי ההעסקה של המורים קשים. אין למורה חדר משלו, אין לו מקום לעבוד. חדרי המורים נעימים אבל צפופים, והמשכורות לא משקפות את המאמץ הגדול של המורה. המורים לאנגלית מרגישים לא מתוגמלים”.

עד איזה גיל את מתכננת ללמד?
“כל זמן שאני יכולה. זה שומר אותי צעירה ואני נהנית מזה מאוד. ללמד זה כמו להיות שחקן על במה, זה כיף ונותן לך אנרגיות”.

ציפה שינדורף (צילום: פרטי)
ציפה שינדורף (צילום: פרטי)

“אני לא מרגישה את השנים שחלפו מאז שהתחלתי ללמד, לפני 41 שנה”: ניקי אבנרי (69), מורה לביולוגיה בבית הספר הרב תחומי עמל תעופה וחלל במעלה אדומים

איך הגעת להוראה?
“אמי הייתה מורה, אבל לא רק בגלל זה הפכתי למורה. הוראה היא פשוט משהו שהיה מוטמע אצלי. הלכתי ללמוד ביולוגיה, וזה עורר בי את החשק להמשיך בהוראה”.

מדוע בחרת להמשיך אחרי הפנסיה?
“אני נהנית ללמד וממש לא שחוקה. אני הולכת בשמחה לעבודה. לא אגיד שהכל ורוד ושכל הכיתות יושבות קשובות, אנחנו לא בסרט וגם הייתה לנו קורונה, אבל אישית אני לא מרגישה את השנים שחלפו מאז שהתחלתי ללמד, לפני 41 שנה”.

איך את נערכת לשנת הלימודים הקרובה?
“ביולוגיה היא מקצוע מתחדש, והמורים לביולוגיה היפראקטיביים. כל הזמן יוצאות תוכניות חדשות ומצגות מעניינות, אז אני חושבת מה מכל הטוב הזה אביא לתלמידים. יש גם ישיבות צוות ותכנון מראש. אנחנו אנשים רציניים”.

מה השתנה במקצוע ההוראה לאורך השנים?
“בעבר המורה היה אוטוריטה, בא ואמר את דברו, היה לנו לוח ירוק וגיר לבן. עם השנים לתלמידים אבדה הסבלנות, ואין שיעור כיום שלא משלבים בו מצגת או סרטון וידיאו. הקורונה רק החמירה את חוסר הסבלנות כלפי המורה”.

מה את חושבת על מחאת המורים?
“זה מאבק מוצדק. המשכורות לא ראויות ומעמד המורה שחוק. המורים לא מוערכים כיום. אבל כולם לא נחשבים היום. יש רעה חולה בחברה שלנו, אבל אולי הגדלת השכר תגרום לעוד מורים להצטרף למערכת”.

עד איזה גיל את מתכננת ללמד?
“אני לא מתכננת, אלא זורמת משנה לשנה. בזמן הקורונה הילדים היו פחות סקרנים ויותר מנומנמים. אני מרגישה שצריך חוויה מתקנת, שהדברים יחזרו למסלול וששוב אראה אור בעיניים, סקרנות וקצת הומור. נראה בשנה הבאה מה יהיה”.

ניקי אבנרי (צילום: פרטי)
ניקי אבנרי (צילום: פרטי)

“בבית הספר מכנים אותי ‘הצעיר הנצחי’”: משה דורון (80), מורה למתמטיקה בקריית חינוך בן גוריון בנס ציונה

איך הגעת להוראה?
“במקרה. בצבא עסקתי בהדרכה בחיל התותחנים, והעבודה מצאה חן בעיניי. לא חשבתי כלל על הוראה. בזמן שלמדתי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית, פגש אותי חבר מהצבא וסיפר לי שהוא הבטיח לאביו, מנהל בית ספר תיכון, להביא לו מורה מעולה למתמטיקה ופיזיקה. כך התחילה הקריירה שלי. העבודה הייתה מעניינת, מאתגרת מאוד והרגשתי שזה הייעוד שלי. אני עוסק בזה כבר 55 שנים. ברוב השנים לימדתי תלמידי חמש יחידות במתמטיקה. עבורי זו הייתה שליחות כי הבנתי שתלמידים הם ההון האנושי של המדינה. חלק גדול מתלמידיי הם סיפורי הצלחה בסטארטאפים ואף באקזיטים. בשנת הלימודים האחרונה לימדתי שתי כיתות בכל ימות השבוע”.

מדוע בחרת להמשיך אחרי הפנסיה?
“הערכים והמוטו המובילים אותי הם שמי שמשקיע – מצליח, ואם לא הרי הוא שוקע. מי שטורח בערב שבת – אוכל בשבת, ומי שלא – אוכל אותה. אני אוהב את התלמידים, מעודד אותם ונותן להם הרגשה שיוכלו להצליח. התלמידים אוהבים אותי, ויש לי גם קשר טוב עם ההורים. הצלחת המורה נמדדת ביכולתו ליצור כימיה טובה עם תלמידיו כך שיאהבו את המקצוע. מורה טוב הוא גם סטנדאפיסט, דיפלומט ופסיכולוג. אני מלמד לא רק מתמטיקה, אלא מראה להם גם את הקשר בין מתמטיקה לנושאים אחרים במדעים. אני משתדל ליצור סיטואציה של פתרון היוצא מחוץ לקופסה ולפעמים מראה להם שניתן לפתור תרגיל במספר דרכים. תלמידיי יודעים שהאמרה השגורה בפי היא: ‘בואו נחשוב מניין תצמח הישועה’. ההרגשה שהשארתי משהו אצל תלמידיי היא גורם נוסף לכך שנשארתי שנים כה רבות במקצוע ההוראה”.

איך אתה נערך לשנת הלימודים הקרובה?
“כפי שנהגתי בכל השנים הקודמות. אני מחכה כבר לתחילת הלימודים”.

מה השתנה במקצוע ההוראה לאורך השנים?
“הקורונה שינתה את דרך הלמידה, אולם אני מצאתי את הנישה שלי. התקנתי בביתי לוח גדול על הקיר. לימדתי בזום ועבדתי עם הלוח והטושים הצבעוניים ממש כמו בכיתה הפיזית. הוספתי להם שעות מיוזמתי, והדרך הזאת הוכיחה את עצמה. המבחנים במתמטיקה הפכו קשים יותר בשנים האחרונות מאחר שלא דורשים רק טכניקה אלא הבנת דבר מתוך דבר. לפני שנים העיקר בלימוד היה להקנות ידע וטכניקה ופחות הבנה וחשיבה. היום זהו רק הבסיס, ואנו עדים להתקדמות הרבה ולהתפתחות העצומה של המדע והטכנולוגיה, ולכן יש לפתח חשיבה אינטואיטיבית ומקורית. לי חשוב מאוד להראות איך החומר הנלמד משתלב גם במקצועות אחרים כמו פיזיקה, סטטיסטיקה, מחשבים ועוד. להראות את הקשרים בין התחומים שנחשבו בעבר לנפרדים. חשוב לי להראות טעויות ולתקן אותן. אני מעודד תלמידים לשאול מה לא ברור להם, זה מהווה עבורי משוב חשוב”.

מה אתה חושב על מחאת המורים?
“המחאה מוצדקת ויש לתגמל את המורים ולתת להם את הכבוד המגיע להם מאחר שעבודתם היא עבודת קודש”.

עד איזה גיל אתה מתכנן ללמד?
“אני מתכונן להמשיך ללמד כל עוד אוכל לתרום בנושא וכל עוד יאפשרו לי. בבית הספר מכנים אותי ‘הצעיר הנצחי’, וכששואלים אותי לגילי, התשובה שלי היא ‘צעיר שנולד מזמן’".

משה דורון (צילום: פרטי)
משה דורון (צילום: פרטי)

“ההנהלה מבקשת שאעבוד, אז אני ממשיכה”: אורה אייזנברג (75), מורה לפיזיקה בתיכון “אמית” עכו

איך הגעת להוראה?
“התחלתי ללמד פיזיקה באוקראינה בשנת 1969. בשנת 1990 עליתי לישראל, עברתי קורס עולים בטכניון, קיבלתי תעודת הוראה והתחלתי ללמד פיזיקה ומתמטיקה בבתי ספר. הציעו לי לעזוב את בית הספר וללמד רק בהשכלה הגבוהה, אבל אני מרגישה שבית ספר הוא כמו בית. אני מלמדת בתיכון ‘אמית’ בעכו משנת 1992 עד עכשיו. כיום, מלבד ללמד פיזיקה, אני משמשת גם כרכזת. בשנת 2017 קיבלתי מורה מצטיינת במחוז הצפון ובשנת 2020 נבחרתי כ’מורת המאה’ (המורה המצטיינת בחינוך הדתי). אני מלמדת כיתות ז’ עד י”ב’”.

מדוע בחרת להמשיך אחרי הפנסיה?
“אני אוהבת את צוות המורים והמנהלים, אוהבת את התלמידים. הם אוהבים אותי ואני אותם. ההנהלה מבקשת שאעבוד, אז אני ממשיכה. אני מרגישה צעירה יותר מגילי כי אני עובדת עם צעירים. הם אוהבים את המקצוע, ובכל פעם אני מקבלת את הזכות ללמד ולטפח את הדור החדש”.

מה השתנה במקצוע ההוראה לאורך השנים?
“השינוי הוא דרסטי. קודם כל, אני תומכת אך ורק בשיטות החדשות ופחות מוצאת צורך להיאחז בשיטות ישנות. למשל למידה היברידית היא משהו נפלא שקרה. כיום יש למידה חקרנית, כלומר אין שיעורי בית, אלא התלמידים עושים סדנאות לבד, בנוכחותי, ומגיעים לתוצאות לבד. זו דרך מודרנית, חדשנית וטובה”.

איך את נערכת לשנת הלימודים הקרובה?
“מתעדכנת בכל מה שחדש בתוכנית הלימודים ומשתדלת לגוון כי אני לא רוצה שהתלמידים, משנה לשנה, ילמדו את אותו הדבר בדיוק. אני,
בגילי, הולכת להשתלמויות כדי להתעדכן ולהעשיר את עצמי. גם בגילי אני יכולה ללמוד”.

מה את חושבת על מחאת המורים?
“באופן כללי אני מבינה שיש בעיות עם המורים, ואני חושבת שאפשר להיעזר במורים הוותיקים. במקום שישבו בפנסיה בבית, שייתנו להם לעשות מה שהם יודעים ואוהבים לעשות – ללמד. אם מורה בריא ויכול להמשיך הלאה – שימשיך”.

עד איזה גיל את מתכננת להמשיך ללמד?
“קודם כל שאהיה בריאה. הגיל הוא לא בעיה. אם אדם מעוניין למסור את הידע שלו לדור הבא, אז צריכים לפתוח לו את הדלתות ולא לעשות הגבלה בגיל. כל עוד יבקשו אותי – אמשיך ללמד”.

אורה אייזנברג (צילום: פרטי)
אורה אייזנברג (צילום: פרטי)

“אני אב שכול, וההוראה עוזרת לי להתמודד”: אברהם זוננשיין (70), מורה לאנגלית בתלמוד תורה בקריית ארבע

איך הגעת להוראה?
“אני מלמד 42 שנה ברצף. למדתי הוראה במכון להכשרת מורים, בהתחלה לא ידעתי שאהפוך למורה. אומנם אני נצר למשפחת מורים ורבנים מהולנד, אבל החלטתי לתת לזה בהתחלה תקופת ניסיון של שנתיים כדי לראות אם אני מצליח בזה. כעבור שנתיים ראיתי שיש לי את היכולות, הרצון והנתונים לכך. התחלתי לחנך למקצועות קודש עם דגש על משנה, אבל מדי פעם נכנסתי ללמד אנגלית כממלא מקום. המנהל ראה שהכיתה מתקדמת, אז החליט להפוך את זה למשהו קבוע. בדיעבד זה היה הימור נכון. ב־15 השנים האחרונות אני מלמד את כיתות ד’ עד ח’”.

מדוע בחרת להמשיך אחרי הפנסיה?
“זה ממש לא היה ברור לי שאמשיך ללמד. בכל שנה אני בודק את זה מחדש. אני אב שכול, וההוראה עוזרת לי להתמודד עם זה. הבנתי שטוב לי להישאר ולהמשיך. אני הולך לבית הספר בשמחה, יודע למה אני קם, איך אני רוצה לקבל את התלמידים, רואה בכל יום את ההתקדמות שלהם, את התוצאות וההישגים. זה נותן לי כוח להמשיך הלאה”.

איך אתה נערך לשנת הלימודים הקרובה?
 “ממשיך לדחוף הלאה. אין לי איזה שפן להוציא מהכובע בשנה הזו, אלא אני מאמין בעבודה קשה”.

מה השתנה במקצוע ההוראה לאורך השנים?
“מבחינתי לא השתנה כלום. אני אומנם נעזר באמצעים טכנולוגיים ומראה סרטונים, אבל שיטת העבודה היא אותה שיטה סיזיפית של מבחנים, עבודות, UNSEEN ועוד. הבסיס לא השתנה”.

מה אתה חושב על מחאת המורים?
“המורים צודקים. אני רואה את הגיסים שלי מסביב, שאינם בהוראה, והם מרוויחים הרבה יותר ממני. אלו עובדות שאי אפשר להתווכח איתן. מצד שני, הם כבר חמש שנים לא מפסיקים לדבר על יציאה לפנסיה, ואני, כמורה, לא מדבר על יציאה לפנסיה כי אני רואה כמה טוב לי בהוראה וכמה טוב לתלמידים”.

עד איזה גיל אתה מתכנן ללמד?
“כל עוד אני מסוגל וכל עוד זה מתאפשר – אמשיך ללמד”.

אברהם זוננשיין (צילום: פרטי)
אברהם זוננשיין (צילום: פרטי)

“התלמידים מעריכים אותי כי הם יודעים שלימדתי גם את ההורים שלהם”: אלישבע טאובה (66), רכזת תנ”ך בתיכון “אורט” חצור הגלילית

איך הגעת להוראה?
“בגיל 20 השתחררתי מהצבא, הלכתי ללמוד באוניברסיטת חיפה ונעשיתי מורה כי זה היה חלק ממני ואהבתי את זה. עבדתי בהוראה, הייתי מחנכת, רכזת מקצוע, רכזת חינוך חברתי, מדריכה מחוזית לתנ”ך בבתי ספר יסודיים ובתי ספר תיכוניים. לימדתי במשך 40 שנה ב’אורט’. הכנתי את עצמי לפרישה והלכתי ללמוד עריכת דין. בגיל 60 פרשתי מהוראה כי הייתי לקראת סטאז’, אבל באמצע הסטאז’ הוצעה לי משרת הוראה חלקית בקריית שמונה והחלטתי ללכת על זה. באותו זמן פגשתי את המנהלת של ‘אורט’ בחצור הגלילית, ששמעה שאני חוזרת להוראה. היא אמרה: ‘אלישבע, לנו יש זכות ראשונים’, ובגיל 62 חזרתי ללמד שם. אני עובדת בזה עד היום במשרה חלקית. אני מלמדת בדרך כלל את כיתות י’ עד י”ב’”.

מדוע בחרת להמשיך אחרי הפנסיה?
“אני אוהבת את זה. יש לי היום הצעות לעבוד בעריכת דין כי יש לי תעודת עורכת דין, אבל אני כל כך אוהבת את מערכת החינוך ומרגישה שצריכים אותי. מערכת החינוך לא יודעת לנצל את המשאב הזה שנקרא ‘גמלאים’ שכוחם במותנם, ויש רבים כאלה. זה משאב שלא יסולא בפז מפני שהאנשים האלה עם ותק, ניסיון ויכולת נתינה. אני מסייעת לחברים שלי בחדר המורים בכל תחום. המורים מכבדים אותי ומחכים לי. גם התלמידים מעריכים אותי כי הם יודעים שלימדתי גם את ההורים שלהם. הם לרגע לא מרגישים שאני גמלאית. אני מחוזרת על ידי עורכי דין לבוא לעבוד אצלם, אבל אני פשוט לא רוצה”.

איך את נערכת לשנת הלימודים הקרובה?
“זה לא פשוט. כל שר שנכנס לתפקיד חושב שהוא ממציא את הגלגל, וכל יום יש רפורמות חדשות. אני צריכה להתעדכן בכל לקראת השנה החדשה. המורים הצעירים לא מספיקים ללמוד את החומר. זה חולי במערכת החינוך. צריכה להיות תוכנית חומש, שלפיה המורה יודע בדיוק במה להשקיע ולהתמקצע”.

אלישבע טאובה (צילום: פרטי)
אלישבע טאובה (צילום: פרטי)


מה השתנה במקצוע ההוראה לאורך השנים?
“אצל המורים הוותיקים מוסר העבודה בולט יותר מאשר אצל המורים הצעירים. מורה ותיק זוכר ימים שהוא היה בא חולה לעבודה. היום זה לא כך. אני לא מאשימה את הצעירים חלילה. זו אווירה חדשה שהקורונה הביאה איתה. אני אוהבת את ההוראה ואוהבת את בית הספר בזכות המנהלת שידעה לשאוב אותי, לקבל אותי, והבינה מה התרומה של מורה גמלאי למערכת”.

מה את חושבת על מחאת המורים?
“מעמד של מורה כולל את כל חלקיו. כל חיי השתלמתי, האם לא מגיע לי להתפרנס אחרי 40 שנות ותק כמו רופא או שופט? זה נובע מכך שאין לנו מעמד”.
 
עד איזה גיל את מתכננת ללמד?
“כל זמן שאפשר יהיה – אני אעבוד”.