יותר מ־100 אלף מורים ומחנכים יש בישראל, כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו. אין־ספור מילים נכתבו על מעמד המקצוע שנשחק, על השכר שאינו מאפשר חיים של רווחה, על הכבוד שאבד לו ועל האלימות שהולכת ומתפשטת במערכת החינוך.
ודווקא עכשיו, כשבזירה הפוליטית התואר "שר החינוך" אינו בשיא יוקרתו וחלקים מן המשרד וסמכויותיו נקרעים ומחולקים לאישים ולמפלגות שונות, כדאי לזכור את האנשים שממשיכים לסחוב את העגלה הכבדה הזו קדימה. אלה שמחזיקים בידיהם את העתיד של המדינה, שמשקיעים את מיטב זמנם ומרצם בקידום התלמידים שבעוד עשור או יותר ימלאו תפקידים חשובים יותר או פחות במערכות החיים של כולנו.
לקראת "יום המורה", שבו מצדיעים הורים ותלמידים למורים שמובילים את אנשי הדור הבא, מתפרסמים כאן כמה סיפורים בודדים שיוצאים אל האור. רבים רבים אחרים יישארו אלמוניים, אבל לא פחות חשובים.
דו־קיום זה כאן
בבית החינוך המשותף עמק החולה, של המועצות האזוריות גליל עליון ומבואות החרמון, חיים בדו־קיום מיוחד. המורים מגיעים מכל חלקי החברה - דרוזים, מוסלמים, נוצרים ויהודים.
בבית הספר לומדים כ־1,200 תלמידים מכיתות ז'־י"ב, מיישובי המועצות האזוריות גליל עליון ומבואות חרמון, וכן מיישובים נוספים בסביבה.
המנהלת עדנה בז מספרת: "ערכי הפלורליזם, אהבת האדם באשר הוא וחיים משותפים הם ערכים מובילים בבית ספרנו, ומתבטאים הלכה למעשה בחיי היומיום שלנו. אחת הדוגמאות המובהקות הוא ההרכב המגוון של המורים ושל תומכי ההוראה בחדר המורים. אנשי צוות יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים - חילונים ודתיים, נשים וגברים. כולם עובדים יחד בשמחה ובאהבה, במשימת חינוך הדורות הבאים".
לדבריה, "אתגרים וחילוקי דיעות קיימים בצוות על רקע מקצועי, ומעולם נושא השוני בין האנשים אצלנו לא היה עניין להתווכח עליו. הרכב דומה נמצא גם בקרב תלמידינו ומשפחותיהם, וכשנאמרות אמירות גזעניות כלליות, ולצערי זה קורה לעתים, קל לנו יותר לדבר על בני הבית המגוון שלנו ולהביא את תלמידינו למודעות ולאימוץ הערכים של עמק החולה".
עזמי בראזי, מורה למתמטיקה בכיתות ז'־י' ומחנך כיתה ט', מספר: "בשבילי עמק החולה הוא בית חם. אני פוגש חמישה ימים בשבוע הנהלה שרואה אדם, מעריכה, מפרגנת ומקבלת אותי בחיוך נרחב ובסבר פנים יפות. אנשי צוות מדהימים. היחס שלהם אליי מצוין וראוי לכל שבח. גם היחסים שלי עם התלמידים מצוינים. עובדים יחד ובשיתוף פעולה מלא. בעיניי בית הספר הוא הדוגמה לרב־תרבותיות ולקבלת אדם באשר הוא אדם".
מלמדת עולים מרוסיה ומאוקראינה
אלינה גולדמן היא מורה לעברית באולפן בכפר הנוער נווה הדסה שבחוף השרון, והתקופה הזו, של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה - היא משמעותית ביותר עבורה.
היא עלתה מרוסיה בשנת 2002 כשהייתה בת 25, ובשנותיה הראשונות בארץ למדה תואר ראשון במדעי החברה והרוח וחינוך מיוחד. עם סיום הלימודים החלה לעבוד בחינוך מיוחד, ובמקביל עבדה עם עולים חדשים כמורה לעברית.
לפני כשלוש שנים היא החליטה לשנות כיוון - ללמד עברית ולחזק את הזיקה היהודית בקרב בני נוער יהודים בתפוצות. כך הגיעה למוסקבה, שם לימדה עברית ומסורת יהודית בבית ספר יהודי בעיר, ועברית לילדי הדיפלומטים הישראלים.
מאחר שהיא מחזיקה באזרחות כפולה, רוסית וישראלית, עם פרוץ המלחמה בין רוסיה ואוקראינה ייעצו לה בסוכנות לשוב לארץ. עם חזרתה ארצה העבירה אלינה שיעורים פרטיים, ומתחילת השנה היא עובדת כמורה באולפן שבכפר הנוער לתלמידים בכיתות ז'־י"א, לתלמידים פליטי המלחמה מאוקראינה ועולים מרוסיה.
"אני מלמדת אותם את השפה, ולא רק", היא אומרת. "מרגישה שאני סוג של מתווכת בהתאקלמות שלהם בארץ – חברתית ותרבותית, בהבנת הקודים ההתנהגותיים של המקום. כמי שחוותה את קשיי העלייה והקליטה בעצמה, אני יכולה לתרום ולסייע ולהראות להם שלמרות הקושי - ההתאקלמות אפשרית. כפר הנוער הוא מקום מכיל ונותן, ומשתדל לענות על כל הצרכים שלהם. אני דואגת ליצור להם סביבה בטוחה שתגשר על הפערים של השפה והתרבות, ועל הרגישות בין קבוצות עולים מרוסיה ומאוקראינה שנוצרה בעקבות המלחמה. אני מרגישה שזה המקום שלי".
סגרו מעגל: מלמדות במקום שלמדו
שרה ברזילי היא מורה למתמטיקה באורט קריית מוצקין כבר 44 שנה. "היה נראה לי הכי טבעי לחזור לבית הספר שבו למדתי", היא אומרת. לידע ולניסיון שלה יש ערך רב עבור התלמידים. "אני מלמדת אותם שאסור להילחץ ולזכור שמתמטיקה זה לא הכל", היא מסבירה. ברזילי מחוברת לתלמידים, וחשוב לה לדבר איתם גם על חיי היומיום או על משחק כדורגל גדול. "חשוב לי להיות מחוברת אליהם ושירגישו בנוח איתי", היא מסכמת.
אילנה עמיר היא מחנכת ומורה לחינוך גופני כבר 36 שנה בתיכון אורט אפרידר באשקלון. עמיר מספרת איך חזרה למקום שבו למדה. "אחרי הצבא הלכתי ללמוד הוראת חנ"ג", היא מספרת. "המנהל שלי מהתיכון דב ברייר ז"ל ראה אותי ברחוב, וכששמע שאני לומדת הוראה אמר לי שיקבל אותי לעבודה. הוא כבר לא הספיק, אבל התקבלתי בזרועות פתוחות". עמיר לא חוששת מהשינויים הטכנולוגיים. "אם אתה אוהב את המקצוע, תישאר בו ותדע להתמודד עם השינויים", היא פוסקת.
חברתה של עמיר באורט אפרידר היא לאה גואטה, שמלמדת כבר 35 שנה במגמת תיירות שבה גם למדה. "בזמנו היה חסר לתיכון מורה למקצוע, ולמרות שלמדתי חינוך לגיל הרך שאלו אותי אם אני יכולה. מבחינתי זה היה הגשמת חלום".
בעיניה השינויים הטכנולוגיים השפיעו לטובה. "פעם היינו לומדים עם ספרים עבי כרס, היום הכל דיגיטלי ופשוט יותר", היא אומרת. "היום תיירות היא מגמה מוגברת, בזמננו זו הייתה המגמה הבסיסית. בית הספר זה הבית שלי, אין לי מקום אחר".
סוד ההצלחה: יוגה לפני מבחנים
ד"ר דינה פליקוביץ' היא מורה לכימיה באורט יקנעם, וכבר עשר שנים עוסקת בהוראה. פליקוביץ' עשתה הסבה מרפואת שיניים, לאחר שבמהלך שליחות משפחתית לימדה בבית ספר יהודי.
"גיליתי שאני אוהבת לעבוד עם ילדים, וכשחזרנו לארץ התחלתי ללמד מדעים – ביולוגיה וכימיה", היא אומרת.
פליקוביץ' מתרגלת יוגה באופן קבוע ומשלבת בין העולמות. היא מסבירה: "מנטרות מתרבות המזרח נכונות כיום יותר מתמיד. המאמץ הגדול ביותר הוא להיות ברגע הזה, וזהו האתגר הגדול לדור שתשומת לבו נגנבת על ידי הטכנולוגיות.
"כדי לראות פירות מהתרגול זה דורש התמדה. הילדים היום רוצים הישגים במהירות, ולא מבינים את גודל ההשקעה הנדרשת. צריך להתגבר על הפחד מאי־ההצלחה. כשמתלוננים - סוטים מהמהות. כך מתנהגים ווינרים".
לדבריה, הרגישות של הילדים גדולה היום, וחרדת המבחנים היא ממש מגיפה. לכן כשהיא רואה שהתלמידות והתלמידים זקוקים לזה, היא מלמדת אותם לתרגל נשימה ולכנס את החושים. "זה מרגיע אותם ועוזר להם לחזור לעצמם", היא מסבירה.
שונה זה הכי: כולם רוצים ללמוד אצלה
דורינה אוליצין היא בת 27, מורת שילוב בבית הספר אשלים בחולון ודור שלישי לאנשי חינוך במשפחתה. היא נולדה עם מחלה בשם NF1, אשר משפיעה על המראה החיצוני שלה. על אף השונות החיצונית, היא בחרה לעסוק בהוראה, בידיעה שלא תמיד יהיה פשוט.
"תהליך הכניסה להוראה היה לא פשוט", היא אומרת. "עברתי הרבה ראיונות עבודה. אנשים לפעמים מסתכלים על החיצוניות שלי ונבהלים. כשהגעתי לאשלים, המנהלת טוני סאסי לא הסתכלה בכלל על המראה שלי. היא הראשונה שסוף־סוף הצליחה לראות מעבר, ונתנה לי צ'אנס אמיתי להוכיח שאני טובה".
בימים אלה היא משלימה שלוש שנים בבית הספר אשלים, והשנה התחילה גם ללמוד תואר שני בלקויות למידה באוניברסיטת בר־אילן.
"ההתחלה לא הייתה פשוטה", היא משחזרת. "הילדים וההורים קצת נבהלו בהתחלה, אבל זה לא הפחיד אותי. נכנסתי לכל הכיתות, עמדתי מול התלמידים, סיפרתי להם על עצמי ונתתי להם אפשרות לשאול אותי שאלות שמעניינות אותם.
"הקטנים שאלו שאלות כמו: 'איך את שותה? אוכלת? ישנה? מתלבשת?'. הבוגרים יותר שאלו גם שאלות כמו: 'האם עברת חרם? איך את מתמודדת עם מבטים? מה הקשיים שלך?'. ועוד שאלות עמוקות אחרות. עניתי על הכל. אחרי זה הכל השתנה, וכיום כולם רוצים לבוא לשיעורים שלי, באים לחבק אותי בהפסקות, ובכלל לא מתייחסים למראה החיצוני".
