טקס השבעתו של דונלד טראמפ בשבוע הבא שונה לחלוטין. גם עבור אלה שלא אוהבים אותו ואת תוצאות הבחירות לנשיאות - ומדובר בחצי העם (74 מיליון אמריקאים הצביעו כזכור בעד קמלה האריס) - זה יהיה אירוע מכובד ומרתק, שיצפו בו בטלוויזיה מיליוני אמריקאים, יקשיבו לפרשנים או יקראו את מאמריהם.
אבל כניסתו הרשמית של טראמפ לבית הלבן לא תהיה אירוע שמתחיל את דרכו אל דפי ההיסטוריה. לקראת טקס ההשבעה, ההיסטוריה כבר נחתה במלוא עוצמתה על ארה"ב ועל אזרחיה. ההיסטוריה הפעם לא המתינה להיסטוריונים, ולא הייתה לה סבלנות לחכות לניתוחים ולספרים על תחילת עידן טראמפ בבית הלבן.
ברוב חוצפתה, ההיסטוריה בחרה הפעם להיחשף – מעשית וריאלית – מול עיני מיליוני האמריקאים. הדימוי הזה, של השוואת השבעתו של טראמפ לנשיא ארה"ב להיסטוריה בהתהוותה, מצלצל אולי כשעשוע לשוני – אבל זה לא. רחוק מזה. אין דרך אחרת להסביר את הכניסה של דמות כמו טראמפ לתפקיד הנחשב ביותר בעולם המערבי.
אוהדיו ותומכיו אומרים בגאווה "ההיסטוריה איתנו". מתנגדיו ממלמלים בכעס ובתסכול. "מה קרה לה, להיסטוריה? משהו השתבש בהיסטוריזם האמריקאי".
בקורות הנשיאות בארה"ב כבר אירע התקדים של נשיא מכהן שהובס פעם ולאחר שנים ניצח בבחירות ונבחר שנית. גרובר קליבלנד, דמוקרטי, כיהן כנשיא פעמיים. בפעם הראשונה בשנים 1885־1889. לאחר שהפסיד בניסיון להיבחר שנית כנשיא מכהן, הוא שוב ניסה, ניצח וכיהן בין השנים 1893־1897.
טראמפ כידוע ניצח בבחירות 2016 וכיהן כנשיא, ואחר כך הובס על ידי ג'ו ביידן. אבל הוא לא נח לרגע, ובארבע השנים מחוץ לבית הלבן הוא הוביל קמפיין בחירות וולגרי באופן ובהיקף בזויים, שלא זכורים מצד אף אחד מהמועמדים לנשיאות, שהפסידו או ניצחו במהלך ההיסטוריה האמריקאית.
טראמפ הוא גם הנשיא הראשון שהורשע פלילית בבית משפט, ולא פעם אחת - שלוש פעמים. היו נגדו בסך הכל 34 סעיפי אישום שבהם הורשע בבית המשפט על הונאה של רשות המיסים, ואף נענש על העלמת מיסים בהיקף של מאות מיליוני דולרים.
השבוע פרסם התובע הכללי ג'ק סמית (שהתפטר בינתיים) דוח ארוך ומפורט בן 137 עמודים, שקובע חד־משמעית: "יש מספיק ראיות הקבילות להשגת הרשעה ולביסוסה במשפט להרשעת טראמפ, על ניסיונו להפוך את תוצאות הבחירות ב־2020".
מבחינה משפטית, טראמפ הוא פושע פלילי במלוא מובן המונח. זה לא הפריע לניצחונו בבחירות, ולא נראה שזה יפריע לתפקודו כנשיא בארבע השנים הבאות. 76 מיליון אמריקאים הצביעו בעדו. חלקם בוודאי היו מודעים לעברו הפלילי, אבל הדבר לא השפיע על אופן הצבעתם.
השיקולים של מיליוני המצביעים עבור טראמפ היו בעיקר כלכליים. הם סובלים מיוקר מחיה וממשכורות נמוכות, שאינן תואמות את היוקר. חלקם מובטלים ומיואשים. האם כנשיא בפועל הוא יצליח להביא לשיפור מצב המשק ולשיקום מצבם הכלכלי של מיליוני האזרחים והאזרחיות שהצביעו בעדו? הפרשנים חלוקים בהערכותיהם. רובם מביעים ספקות לגבי יכולתו לשנות באופן משמעותי, לטובה, את הכלכלה.
עסוק בסיפוחים
אבל הסיכוי לכך כבר שייך לתחום הציפיות - ליתר דיוק, לגל הציפיות מארבע שנות כהונתו של טראמפ בבית הלבן, שזה עיסוק שאמצעי התקשורת בארה"ב מכורים לו בשבועות האחרונים כאחוזי תזזית. האירוניה היא שהאיש הכי בלתי צפוי בסביבה, זה שמשנה את דעותיו כמה פעמים ביום, דווקא הוא הפך ל"מגדלור" של ציפיות ותקוות כמי שיביא שינויים משמעותיים בתחומי חיים של האזרחים ובמערכות הציבוריות הזקוקות לשיקום.
"אני בהלם. כבר השלמתי עם היותו של טראמפ נשיא בארבע השנים הבאות. אבל לתלות בו תקוות לשינויים אמיתיים לשיפור הכלכלה ומצבם של אזרחים קשי יום, זאת שטות", אמר לי בשיחה שלא לייחוס פרשן ותיק ובכיר, בעל טור בוושינגטון פוסט.
את ההוכחה הניצחת להערכתו של הפרשן סיפק הנשיא הנכנס עצמו. ההצהרות הראשונות שטראמפ הפיץ לקראת כניסתו לתפקיד היו רצונו ותוכניתו "להתרחבות טריטוריאלית אמריקאית". הוא הביע לאחרונה את רצונו לרכוש את האי גרינלנד, לספח את פנמה ואפילו להפוך את קנדה למדינה ה־51 של ארה"ב (והוא אף הגדיר את ראש ממשלתה "המושל ג'סטין טרודו"). כן, זה מה שמעסיק את טראמפ - התפשטות טריטוריאלית.
אבל רגע, ומה בדבר מצבם הכלכלי הקשה של מיליוני האמריקאים שהצביעו בעדו בתקווה שהוא זה שישפר את מצבם הכלכלי? ומה בדבר המדינות שטראמפ דיבר על הכנעתן והכפפתן לרצונה של ארה"ב, כמו סין, רוסיה ואוקראינה? כנראה שחשוב לו יותר, כך נראה, להפוך את דנמרק, פנמה וקנדה למדינות חסות של ארצו.
מה שמעניין הוא שהפרשנים גילו איפוק מופגן בהתייחסותם להצהרות של טראמפ על שאיפתו לספח את גרינלנד ופנמה. אומנם הוסבר שהוא מתכוון להשיג טובות הנאה כלכליות למשק האמריקאי כתוצאה מסיפוחן, אבל ברור שאלו טובות שלא יגיעו לכיסיהם של האזרחים.
ג'ון בולטון, שכיהן כיועץ לביטחון לאומי של טראמפ בתקופת כהונתו הראשונה, הסביר בריאיון ל"גרדיאן" את האיום בהתנהלותו של הנשיא הנבחר בתחום הגלובלי. "בממשל הקודם טראמפ לא נאלץ להתמודד עם אתגרים בינלאומיים, מלבד משבר הקורונה, שלא דרש ידע רב במדיניות חוץ.
העולם כיום מסוכן יותר מהפעם הקודמת שבה כיהן בתפקיד. אני מודאג מאוד מהתפתחות של משבר גלובלי עם שובו של טראמפ לבית הלבן, מודאג מחוסר יכולתו להתרכז בקבלת החלטות קוהרנטיות, ומודאג מאוד מאיך שזה עלול להיראות עם טראמפ". ואת זה אומר מומחה לביטחון לאומי, שהיה אחד מהמקורבים ביותר לטראמפ בכהונתו הראשונה.
אחד המבחנים הראשונים והדחופים המצפים לטראמפ כנשיא הוא מדיניותו מול איראן. ההערכה הרווחת היא שהוא כנשיא יפגין יד קשה מול איראן, ואולי אף יפעיל כוח צבאי לבלימת שאיפותיה הגרעיניות. פרשנים בכירים בוושינגטון חולקים על ההערכה הזאת. לדעתם, הנשיא טראמפ יחתור להסדר, או אפילו להסכם, עם איראן.
"טראמפ שונא מלחמות ולא אוהב סכסוכים אזוריים, שלדעתו מאיימים על מעמדה של ארה"ב כמעצמת־על מרכזית ומובילה", אמר בשיחה פרשן בכיר ותיק הנחשב מומחה למדיניות החוץ האמריקאית.
גם דיפלומטים בכירים וותיקים במרכז האו''ם בניו יורק שותפים להערכה הזאת. הם מזכירים את העובדה שהמיליארדר אילון מאסק מקיים קשרים חשאיים עם בכירים איראנים. לדעתם, הוא רוקם בחשאי הסדר כתוב בין ממשל טראמפ לבכירים בטהרן, שלפיו איראן תפסיק את קידום ההתגרענות שלה - ובתמורה ארה"ב תספק לה סיוע פיננסי להיחלץ מהמשבר הכלכלי החמור שהיא שקועה בו.
"אילון מאסק הבטיח לטראמפ שהוא ישיג עבורו את פרס נובל לשלום", אומרים פרשנים בוושינגטון. "זה לא מצחיק. בעקשנותו האובססיבית של מאסק הוא עשוי להצליח ולהביא לטראמפ את הפרס", הוסיף ואמר לי פרשן ותיק.
מוקף אנטישמים
מבחינתה של ישראל, ברור שהמבחן המרכזי של טראמפ כנשיא יהיה מדיניותו כלפיה. זהו נושא שחושף את הנתק ואת הריחוק השולטים במישור היחסים, ליתר דיוק אי־היחסים, בין ישראל לקהילה היהודית הגדולה בארה"ב. בעצם, זה לא נתק. זאת תהום מפרידה.
בבחירות האחרונות לנשיאות, קרוב ל־80% מבעלי זכות ההצבעה היהודים הצביעו בעד קמלה האריס. זה לא סוד שרובם הגדול לא אהדו אותה והצביעו בעדה כביטוי לתיעובם את טראמפ. מנגד, לטראמפ יש בישראל אוהדים רבים, וראש הממשלה רואה בו לא רק ידיד. נתניהו מאמין שטראמפ הוא מלאך מושיע, ומצפה ממנו לסיוע ותמיכה בלתי מוגבלים בקידום האינטרסים של ישראל.
ההיסטוריון רוברט קגן, בריאיון עיתונאי, צינן את ההתלהבות ואת הציפיות מהנשיא הנבחר. לדבריו, "מי שחושב שלטראמפ אכפת מישראל, צריך ללכת לפסיכיאטר". קגן המוערך גם טען: "אני לא מבין איך מישהו יכול שלא לראות את זה - ליבת התנועה של טראמפ היא אנטישמית. טראמפ קרוב לוודאי אינו אנטישמי קיצוני, אבל כשאני רואה את סטיבן מילר קורא 'אמריקה לאמריקאים, ולאמריקאים בלבד', אני כיהודי יודע שאנשים שאומרים דברים כאלה לא רואים בי אמריקאי".
בכירים יהודים זהירים יותר בהתבטאויותיהם על הצפוי מבחינת ישראל מטראמפ כנשיא. עם זאת, הם מדגישים באופן חד־משמעי שהציפיות שמביע נתניהו וביטחונו המופגן כל כך בטובות ובהנחות הצפויות לישראל מכהונתו של טראמפ כנשיא, הם לא רק הימור מסוכן ופרוע, אלא גם חסרי בסיס ויסוד.
"אם הדיווח שלפיו נתניהו מסכים לעסקה לשחרור החטופים כתוצאה מלחץ שהופעל עליו על ידי שליחו של טראמפ הוא דיווח נכון, אז נתניהו צפוי לצרות גדולות בתקופת כהונתו של טראמפ", אמר לי בשיחה ראש ארגון יהודי, שנמנה דוקא עם הימין בקהילה.
אברהם פוקסמן, מנהיג יהודי מוכר ומוערך ביותר, שבתקופת כהונתו הארוכה כמנכ"ל הליגה למניעת השמצה היה יוצא ונכנס בבית הלבן, מזהיר גם הוא מציפיות מיוחדות לטובת ישראל מכהונת טראמפ כנשיא.
"הדבר הראשון שלכל בן אדם הגיוני אסור לעשות, זה להעריך מה טראמפ יעשה כנשיא", אמר פוקסמן בשיחה עם "מעריב", והוסיף: "לכל הישראלים שכל כך תומכים בו אני מציע, היו זהירים מאוד במה שאתם מבקשים. צריך לזכור שהוא, טראמפ, כנשיא בכהונתו הראשונה, אומנם נטש את ההסכם עם איראן, אבל לא עשה מאומה נגד איראן ולא הניח לישראל לפעול נגדה. גם בגישתו ליחסים ולהסדר עם הפלסטינים היו לו כנשיא רעיונות ויוזמות שנתניהו התנגד להם".
פוקסמן עצמו חושש מאוד מהמדיניות הצפויה של טראמפ, שתתבטא בהתקרבות לראשי מדינות סמכותיים כמו רג'פ טאיפ ארדואן, ולדימיר פוטין, ג'ורג'ה מלוני וקים ג'ונג און. "ישראל תמצא את עצמה בחברה מאוד לא יפה", הסביר פוקסמן, שמתנחם בהערכה ש"מדיניותו של טראמפ כנשיא תהיה תלויה בקונגרס עם רוב רפובליקני, שבנושאים הנוגעים לישראל מגלה גישה חיובית ותומכת".
גם פרשנים הידועים כמתנגדיו המושבעים של טראמפ, שוללים את הדיבורים על כך שכהונתו כנשיא היא ערעור הדמוקרטיה בארה"ב ואיום לחוסנה. "זאת שטות. הדמוקרטיה באמריקה איתנה ויציבה ועברה בשלום משברים ומצבי מצוקה חמורים", אמר בשיחה פרשן בכיר ותיק בוושינגטון.
הפרשן ואחדים מעמיתיו אומרים בנימת התבדחות: "מה שצפוי מהתנהלותו של טראמפ כנשיא יהיה התערערות הנורמליות בפוליטיקה של הבית הלבן. הנורמליות תצא לחופשה לארבע שנים". ואולי היא, הנורמליות, באמת זקוקה לחופשה מהפוליטיקה האמריקאית.
