פרשת דיר יאסין: הטבח שלא היה והדוח המפוברק שנועד להשחיר את האצ"ל והלח"י

50 שנה אני חוקר את פרשת דיר יאסין. פרסמתי על כך שני ספרים בעברית, אחד באנגלית, וכן עשרות מאמרים. רק לאחרונה הבנתי את משמעותה האמיתית: מיתוס טבח דיר יאסין חולל את תופעת הפליטים הפלסטינים וגיבש את ערביי פלסטין לאומה פלסטינית. 
 

כל ילד ערבי חונך על כך שב–9 באפריל 1948 טבחו היהודים ב–254 ילדים, זקנים, נשים וגברים, אחרי תום הקרב בכפר דיר יאסין ממערב לירושלים, במחצבה הסמוכה. היום נמצא שם בית החולים לחולי נפש “כפר שאול", המוקף בשכונה החרדית הר–נוף. 
 

ההוכחות לכאורה לטבח הן התנצלותו של מנהיג היישוב היהודי דוד בן־גוריון בפני מלך עבר הירדן עבדאללה, יומיים אחרי הקרב, ועדותו של ההיסטוריון הצבאי, אל"מ ד"ר מאיר פעיל ז"ל, בפני מחברי ספר "תולדות ההגנה" שנמצא בארכיוני, שבה טען שלאחר תום הקרב “הובילו את הערבים בירושלים במעין תהלוכת ניצחון... החזירו את הערבים הללו לכפר ורצחו אותם במחצבה שבין גבעת–שאול לכפר. אותם ראיתי בעיני אחר הצהריים. הטבח בכפר נמשך שעות מספר. אף אחד מהמפקדים לא צעק ולא מנע...".
 

לטעמי זהו האירוע המשמעותי ביותר בתולדות מדינת ישראל למעט הכרזת העצמאות, לא רק מבחינה צבאית, אלא גם פוליטית ותרבותית, והשניים כרוכים זה בזה. ללא אירועי דיר יאסין ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה. ואם הייתה קמה - היו מחצית מאזרחיה ערבים. שתי תוצאות דרמטיות מיידיות היו לאירועי דיר יאסין: האחת, ערביי ארץ ישראל כמעט חדלו להילחם וברחו מרוב המקומות שאליהם הגיעו כוחות יהודיים, מפחד הטבח. כך נוצרה בעיית הפליטים הנמצאת בלב הסכסוך עד היום ומונעת לא רק פתרון אלא גם כל הסדר. כשקמה המדינה אחרי חמישה שבועות וצבאות ערב פלשו לארץ ישראל, הם כמעט לא יכלו להיעזר בתושבים הערביים כגיס חמישי, כפי שקיוו.

 
 

התוצאה השנייה של דיר יאסין הייתה שהאצ"ל והלח"י “הימניים" הואשמו על ידי השמאל היהודי דאז בטבח נשים, ילדים וזקנים. מנחם בגין ומפלגתו קיבלו תווית, שלא נעלמה במשך שנים ארוכות, של רוצחים שאינם ראויים לקחת חלק בשלטון על המדינה; כתוצאה מכך שלט השמאל במדינה ללא עוררין עד המהפך ב–1977. באקדמיה ובתרבות הוא שלט לפחות עד ימי מירי רגב ונפתלי בנט.
 

דרמטית עוד יותר הייתה היווצרות האומה הפלסטינית, שעד מלחמת העצמאות שלנו, ה"נכבה" בלשונם, “הפלסטינים" היו “ערביי ארץ ישראל" - אנשים ללא זהות לאומית מוגדרת, שכמעט לא היו מוכנים להילחם למען זהותם הלאומית. תנאי הכרחי להגדרת אומה הוא נכונות בניה לסכן את עצמם כדי לנטרל איומים מעליה ולא כמה אינטלקטואלים שכתבו על לאומיות פלסטינית כחיקוי ללאומיות המערבית בלי שרוב בני עמם היו מודעים לכך. היום הפלסטינים הם אולי הקולקטיב הלוחמני ביותר בעולם. איך התחולל המהפך הזה? מתברר שהמיתוס הלאומי המכונן שלהם הוא “הטבח בדיר יאסין" שעליו אין סליחה ואין מחילה. בעיניהם.
 

אבל בדיר יאסין לא היה כלל טבח. היה בו קרב בשטח בנוי, והמתים בכפר, שהיו מעטים בהרבה ממה שדיווח פעיל, נהרגו בזמן הקרב. דיוֵוח על כך בזמן אמת שמעון מוניטה, סוכן שתול של ארגון ההגנה בלח"י. מוניטה השתתף בקרב ואף ודיווח עליו לבן־גוריון. מדובר בעלילת דם, בדיוק כפי שפוברקה - 52 שנה לאחר מכן - עלילת הדם על הקרב בג'נין במבצע חומת מגן. עם זאת, יש הבדל אחד חשוב: בדיר יאסין, המפברקים היו מנהיגי היישוב היהודי.
 

התבוסה של ההגנה
 

הסיפור התחיל שלושה שבועות לפני כן, בזמן המשבר הקשה במלחמה, משבר שאיים על עצם הקמת המדינה. בגלל כישלון ארגון ההגנה, בעיקר בחזית הדרך לירושלים, שעליה פיקד יצחק רבין, חזרה בה ארה"ב מתמיכתה בהקמתה של מדינה יהודית, ונציגה באו"ם הגיש למועצת הביטחון הצעת החלטה לביטול ההחלטה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר. רבין הודח מתפקידו ובמקומו מונה פקודו, שאול יפה. ב–31 במרץ, בעקבות תבוסת כוח פלמ"ח בקרב שיירת חולדה, דיווח מפקד כוח הפלמ"ח, יוסף טבנקין, לראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי, דיווח שקר - שהדרך לירושלים נחסמה. גלילי העביר את הדיווח לבן־גוריון. בלא לבצע שום בדיקה, נטש בן־גוריון בו בלילה את האסטרטגיה המתונה שנקט עד אז והורה על מערכת תוקפנית ראשונה: לפרוץ במבצע "נחשון" את הדרך לירושלים ולהרוס בין שער הגיא לירושלים את כל הכפרים הערביים, אשר שימשו בסיס להתקפות הערבים על התחבורה העברית. המערכה העיקרית באותו מבצע הייתה על הכפר קסטל, החולש על השלב האחרון בדרך לירושלים. המערכה נמשכה שמונה ימים ונסתיימה בניצחון הערבים. ב–8 באפריל הם השתלטו על הכפר והסבו ליהודים אבידות כבדות. 
 

כוחות אצ"ל ולח"י מירושלים התבקשו על ידי מפקד העיר, דוד שאלתיאל, להשתתף במערכה, ונטלו על עצמם לכבוש את הכפר דיר יאסין, שחלש על הכניסה המערבית לעיר. הביצוע נקבע ליום שישי, 9 באפריל, שבו כוח פלמ"ח השתלט בחזרה על הקסטל ללא קרב. ארגון ההגנה סיפק לאצ"ל וללח"י אמצעי לחימה. שאלתיאל קבע חפ"ק קדמי בזמן הקרב - סמוך לכפר. הוא גם הורה לרכב של ההגנה לחלץ נפגעים ואישר לכוח פלמ"ח לסייע לכיבוש הכפר, לאחר שהתוקפים התקשו להשלים את המשימה. יש חוקרים המסכימים שפעיל בדה את סיפור הטבח במחצבה וטוענים שהטבח בוצע בזמן הכיבוש. אך הם מעלימים עין מן העובדה שכוח מרכזי בכיבוש היה הפלמ"ח. הקרב כמובן לא תוחקר, אלא על ידי הח"מ. לאיש מן הטוענים שהתחולל בו טבח לא היה מושג מה אירע שם. 

 

הזקן נגד כולם
 

בדיוק באותו הזמן סיימה ועדה שהורכבה מנאמני דוד בן־גוריון ומנחם בגין דיונים ארוכים בדבר איחוד בין ההגנה לבין האצ"ל, לקראת הכרזת העצמאות והקמת צה"ל. מפקדי אצ"ל אמורים היו להשתלב בשרשרת הפיקוד, גם בדרגות הגבוהות ביותר. את האפשרות הזאת התאמצו למנוע ראשי מפלגת השמאל, מפ"ם, שנוסדה שלושה חודשים לפני כן כאופוזיציה לבן־גוריון ורוב מנהיגיה היו חברי התנועות הקיבוציות, השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, ובראשם יצחק טבנקין, איש עין חרוד, ומאיר יערי, איש מרחביה. מפ"ם שלטה בפלמ"ח. תוכניתה הייתה להשליט את אנשי הפלמ"ח על צה"ל. אלה אמורים לבצע אינדוקטרינציה על מחזורי המגויסים, שבבחירות הכלליות יצביעו בעד מפ"ם, וכך היא תשיג רוב ותשלוט במדינה. 
 

צבי לוריא מקיבוץ עין שמר, ממנהיגי מפ"ם, אמר באספת מפלגתו בתל אביב, בתחילת חודש מרץ: “מפ"ם לא תסכים שעמדות המפתח בממשלה, בצבא, בביטחון, במדיניות הפנים, בגיוס העורף, בעלייה ובהתיישבות, יופקעו מידי כוחות הקדמה וציבור הפועלים בתוכם. נתבע את חלקנו. לא נשב עם הפשיסטים". חברו לקיבוץ ולהנהגת המפלגה קבע בעיתון המפלגתי, “על המשמר": “נקום נגד הבגידה הפשיסטית" (של בן־גוריון). 
 

לכאורה נוצר שיתוף אינטרסים בין בן־גוריון לבגין, אך מנהיג מפא"י היה נכלולי יותר ממייסד מפלגת חרות (הליכוד של היום). הוא ביקש להסיר מעל דרכו את שני יריביו הפוליטיים בשיטת הפרד והשמד: את בגין ישמידו פוליטית אנשי מפ"ם באמצעות עלילות דיר יאסין ואלטלנה, ואת מפ"ם הוא יחסל על ידי פירוק מטה הפלמ"ח וחיסול למעשה של חטיבות הפלמ"ח אחרי המלחמה.
 

בירושלים פעלה יחידת “אברהם", שהייתה זרוע של המחלקה היהודית בשירות הידיעות, המקבילה למחלקה היהודית בשב"כ היום. מפקד היחידה היה איש הפלמ"ח, מאיר פעיל. המפקד הארצי של “אברהם" היה דוד כהן מקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר. על פעיל הוטל לדווח שהיה טבח. כדי לחזק את הדיווח ולהקנות לו אמינות, הוא פנה לקצין המודיעין של מערב ירושלים, מרדכי גיחון, לימים ממקימי המודיעין הצבאי בצה"ל (ומי שהקים את המחלקות למחקר והוראת ההיסטוריה הצבאית והארכיאולוגיה הקלאסית באוניברסיטת תל אביב). מיד עם תום הקרב, בשתיים בצהריים, נשלח גיחון לדיר יאסין על ידי מפקדו, זלמן מרט, עם פקודה לדווח על מה שאירע שם. לפי עדות מוקלטת של גיחון הוא לא ראה סימנים של התעללות בכפר ולא ראה שום טבח בסביבתו. הוא חיבר דוח על ממצאיו ומסר אותו למפקדיו.
 

אז איך נולד סיפור הטבח? גיחון: “למחרת, בשבת, 10 באפריל, בא אלי מאיר פעיל ואמר: ‘מוטק'ה, איזה דוח כתבת? תכתוב דוח יותר ציוני, שיתאר מעשי טבח והתעללות, כדי לסייע במאמצי הדה–לגיטימציה של אצ"ל ולח"י'". גיחון פברק דוח, ופעיל ביסס עליו את הדוח לישראל גלילי, שבו קבע, כפי שהעיד ב–1991 בראיון לעיתון “חדשות": “את הטבח עשו אנשי אצ"ל ולח"י. נהרגו בו כ–250 ערבים, רובם ילדים, נשים וזקנים. כמעט כל הנרצחים נהרגו לאחר הקרב". ב–1996 טען הסופר עמוס קינן, שהיה איש לח"י והשתתף בקרב, בראיון לציפי שוחט ב"ידיעות אחרונות": “עניין הטבח הוא פשוט שקר גמור. לא היה טבח". לשאלה מדוע שתק כל כך הרבה שנים, השיב שהכחשה לא התאימה “לדעות הפוליטיות שלי היום".

 

בעיצומה של מערכת הקסטל (6 באפריל) התכנסו נציגים של הוועד הפועל הציוני מכל העולם לאשר שני מהלכים קריטיים: ראשית, להעביר את האחריות על הנעשה בארץ ישראל ועל ניהול המלחמה - מהנהלת הסוכנות היהודית למינהלת העם, שתהפוך אחרי הכרזת העצמאות לממשלת ישראל הזמנית. במילים אחרות, לכנס את כל שלושת המוסדות לגוף אחד בראשות בן־גוריון. שנית, לאשר את האיחוד המבצעי בין ארגון ההגנה לאצ"ל. 
 

אנשי מפ"ם התאמצו להשיג רוב נגד האיחוד. ההצבעה נדחתה ליום האחרון. יום לפני כן פורסם ב"על המשמר" מאמר שטען שאת כיבוש דיר יאסין ביצעו לוחמי אצ"ל ולח"י בהתעללות, בהתפרעות פשיסטית ובשוד, ו"שוב הוכח בעליל שקיומם של ארגונים פורשים הוא חיזיון ממאיר הרה–סכנות ליישוב למערכותיו הציוניות ולהתפתחותו הפנימית. השאלה אם הסכם על יסוד כניעה למעשי התעתועים יהיה לתועלת המערכה הגורלית?".
 

במליאת הוועד הפועל הציוני ניסו נציגי מפ"ם לדחות את ההצבעה, והזכירו את “זוועות" דיר יאסין. כך לחצו על צירים מהססים לא להצביע בעד ההסכם. אור ל–13 באפריל, בשעה שתיים אחרי חצות, כשהיה נדמה שכבר אי אפשר למנוע את ההצבעה, צעק חבר הוועד הפועל של ההסתדרות מטעם מפ"ם, משה ארם: “זה הסכם עם רוצחים, עם גיבורי דיר יאסין". רק בשעה חמש לפנות בוקר הצביעו חברי הוועד הפועל הציוני, וההסכם אושר ברוב של 39 לעומת 32. ארבעה נמנעו. אחרי שעות אחדות מיהרו הנציגים מחו"ל לשדה התעופה בלוד וטסו לארצות מגוריהם. למרות ההצבעה החיובית, מפקדי ארגון ההגנה לא יישמו את ההסכם.
 

סוכן ההגנה בלח"י, מוניטה, סיפר: “אחרי שנים נודע לי שראש הש"י, איסר בארי, ואיש הש"י הבכיר, יצחק (איז'ו) רוט, קיבלו את הדוח שכתבתי על אירועי דיר יאסין. בן־גוריון ידע את האמת. בשנות ה־50, כשהייתי עוזרו של טדי קולק לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, קיבל אותי בן־גוריון, לפי בקשתי, לשיחה אישית, אבל כששמע על מה אני רוצה לשוחח אמר שעל דיר יאסין אין הוא רוצה לדבר. אני חושב שהוא ידע שאספר לו את האמת, והוא רצה שתישאר התדמית של ‘היהודים האכזריים' וחשב שזה נשק סודי ממדרגה ראשונה, גורם הרתעה, פצצה אטומית. לדעתי, הוא ראה בפרסומים על דיר יאסין נשק פסיכולוגי שעשה לנו שירות אדיר. מאיר פעיל ומנחם בגין לא נענו לבקשתי להיפגש איתם בעניין זה".
 

כדי לנטרל את הנזקים המתמשכים שגרמה פרשת דיר יאסין להסברה הישראלית בחו"ל, הוציא משרד החוץ חוברת בנושא (ב–16 במרץ 1969, לשימושם של נציגי ישראל בחו"ל). היה זה ניסיון להוכיח שרוב הפרסומים על דיר יאסין אינם נכונים. בשנת 1971 פרסם ח"כ מנחם בגין ב"טיימס" הלונדוני תשובה למאמר ביקורת על האצ"ל, שהתפרסם בעיתון, הזכיר את החוברת הנ"ל של משרד החוץ, ואף ציטט כמה מובאות ממנה. יצחק לוי, ראש הש"י הירושלמי לשעבר, שהזהיר כנראה את אנשי דיר יאסין מפני ההתקפה, הזהיר את בגין במכתב מפני “המשך הפצת הגרסה הבלתי–אמיתית על עניין דיר יאסין בפני הציבור בישראל, כי אז לא יהיה מנוס מהעלאת העניין בפומבי, והאחריות על כך תחול עליך". עותקים ממכתבו זה שלח יצחק לוי לראש הממשלה גולדה מאיר, לשר הביטחון משה דיין, לשר החוץ אבא אבן ולאישים אחרים. 
 

לאחר 11 ימים פרסם בגין מאמר ב"מעריב", ובו יעץ ליצחק לוי לפרסם את גרסתו ב"טיימס". ב–18 באפריל 1971, שישה ימים אחרי ששלח לוי את המכתב לבגין, כתב מנכ"ל משרד החוץ, גדעון רפאל לשאול אביגור, “האיש מאחורי הקלעים" של מפא"י: “אני מתייחס למכתבך אלי בעניין דיר יאסין והסתמכות ח"כ בגין על דפי הרקע של משרד החוץ בנושא. תמצא בוודאי עניין בעובדה שגנזתי דפי רקע אלו, וביקשתי להפסיק שימושם". 
 

ב-10 במאי 1971 הודיע שר החוץ אבן לשר ישראל גלילי, במכתב רשמי, שהחוברת הנ"ל הייתה בסך הכל נייר לצורכי הסברה, ש"נועד אך ורק לצורכי השעה, לסיוע בטיעונים הסברתיים בחו"ל; נייר זה כבר אינו בשימוש, ואינו נחשב כמסמך על ידי גורם כלשהו במשרד החוץ".

מקיבייה ועד שתילה
 

בעלילת הדם שהעליל השמאל היהודי על הימין היהודי בדיר יאסין, חמישה שבועות לפני הכרזת העצמאות, העניקה הנהגת היישוב לערביי ארץ ישראל את המיתוס המכונן: טבח דיר יאסין (שלא היה), הוא הבסיס והסמל שעליו נשענת טענת הנכבה שעברה על ערביי ארץ ישראל ב–1948. את עלילת הדם בדיר יאסין רקם, בהוראת מפקדיו ומנהיגיו, אל"מ ד"ר מאיר פעיל. הוא לא רק רקם את העלילה, אלא אף הקדיש חלק ניכר מחייו כדי לטפחה. הוא עשה זאת גם בקורסים בצה"ל שעליהם פיקד, לרבות קורס הקצינים. לפיכך, עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי, קולונל יהודי הוא אבי האומה הפלסטינית.

 

למיתוס השקרי של דיר יאסין נוספו אירועים מחזקים שעברו תהליך של מיתולוגיזציה על ידי פעיל וחבריו: הרג למעלה מ–60 פלסטינים בכפר קיבייה באוקטובר 1953 על ידי לוחמי יחידה 101 ופלוגת צנחנים, בפיקודו של אריאל שרון; הרג 47 פלסטינים בכפר קאסם באוקטובר 1956 על ידי יחידה של משמר הגבול הישראלי; וטבח מאות פלסטינים על ידי אנשי פלנגות נוצריות במחנות סברה ושתילה בביירות, בספטמבר 1982, כשצה"ל שלט בעיר. 

“טבח" דיר יאסין לא רק שהיה הראשון בשורת מעשי טבח המיוחסים לישראל, אלא שיש לו מאפיין נוסף: הוא גרם במישרין לבריחת רוב הערבים שהתגוררו בשטחים שעליו קמה מדינת ישראל. העובדה שהערבים ברחו מיפו, מחיפה, מטבריה ומערים נוספות עוד לפני שקמה מדינת ישראל, וטענו בזמן אמת שגורל דיר יאסין צפוי להם - ולכן גם לא נלחמו, מחלישה את טענתם שהם היו אומה לפני 1948. מצד שני, הבריחה בעקבות אירועי דיר יאסין מחזקת את המיתוס המכונן של התגבשותם כאומה. 
 

המזרחן פרופ' יהושע פורת חקר איך התגבשו הפלסטינים מתוך ניסיון למנוע את הגשמת המפעל הציוני בארץ ישראל. המזרחן וחוקר האסטרטגיה, האלוף פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, טען שהציונות הניעה את היווצרות הפלסטיניות בתהליך ממושך, ששיאו במלחמת העצמאות של היהודים והנכבה של ערביי ארץ ישראל. פורת והרכבי לא עמדו על כך ששיאו של התהליך לא היה מאבקם של ערביי ארץ ישראל בציונות, אלא היה תוצר לוואי, בלתי מתוכנן, של מאבק השמאל הציוני בימין. בזכות אימוץ העלילה על דיר יאסין זכו ערביי ארץ ישראל באומתם, אך קיפחו את נחלותיהם, ודנו את עצמם לעשרות שנים, לפחות, של חיי מחסור במחנות פליטים. מכאן, שהתהליך הציוני, המלווה בסכסוכים בין הציונים לבין עצמם, לא איים על האומה הפלסטינית, אלא יצר אותה, והגולם קם על יוצרו.