בין "עסק הביש" למינוי ליברמן: האם מי שאין לו עבר ביטחוני ראוי לכהן כשר ביטחון?

בשבועות האחרונים נמתחה ביקורת על מינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון, ושב ועלה הדיון הציבורי בסוגיה: האם מי שאין לו עבר צבאי־ביטחוני משמעותי יכול וראוי לכהן כשר הביטחון? שאלה זו מחזירה אותנו לאחת הפרשות המטלטלות שעברו על המדינה מאז הקמתה, "מבצע סוזאנה", או פרשת "עסק הביש", שהתחוללה בימי כהונתו של פנחס לבון בתפקיד שר הביטחון. גם הוא היה נטול עבר צבאי.

לבון היה אחד ממנהיגי הפועלים והפוליטיקאים המבריקים שצמחו מקרב דור הנפילים של תנועת הנוער החלוצית "גורדוניה". הוא נולד ב־1904 בגליציה המזרחית, למד משפטים באוניברסיטת לבוב, עלה ארצה ב־1929 והצטרף למייסדי קיבוץ חולדה. בין השנים 1938־1939 כיהן עם יצחק בן־אהרן כמזכ"ל מפא"י, ובשנת 1949 נבחר לכנסת הראשונה, כשבמקביל כיהן גם כמזכ"ל ההסתדרות. ב־1951 מונה לבון לשר החקלאות.

בכל תפקידיו נחשב לבון לאיש ביצוע מעולה, דעתן, נואם וכותב מאמרים חריף ונוקב. מקורביו באותם ימים נהגו לומר שראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון לא אהב בלשון המעטה את הכריזמה והשנינות של לבון ודאג לדחוק אותו ממרכזי ההשפעה והכוח.

בדצמבר 1953, כאשר הודיע בן־גוריון במפתיע שהוא פורש מהממשלה והתיישב בשדה בוקר, מונה משה שרת לראשות הממשלה, והוא מיד מינה את לבון לשר הביטחון, אף שלא היה לו רקע וניסיון צבאי מינימלי. לפני פרישתו לשדה בוקר, דאג בן־גוריון למנות את משה דיין לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל.

כך, כאשר הגיע לבון ללשכתו במשרד הביטחון, הוא פגש את דיין, פרטנר מוכר שהיחסים עמו לא היו תקינים זה זמן על רקע של מאבקי כבוד ומעמד. לבון ודיין היו שניהם בני דור הביניים של מפא"י, ושניהם ראו את עצמם כיורשיו של בן־גוריון. העובדה שלבון מונה לשר הביטחון, הממונה על הרמטכ"ל דיין, רק החריפה את האיבה בין השניים ויצרה מהרגע הראשון עימותים בנושאים עקרוניים. כך למשל, הרמטכ"ל דיין דרש אז את רכישת טנקי 13-AMX הצרפתיים, שהיו טנקים קלים ומהירים, אבל פגיעים מאוד, ואילו לבון הטיל וטו על רכישתם.

מינויו של לבון לשר הביטחון עורר שאלות לגבי סמכויותיו של שר הביטחון, שכן לפניו החזיק בתיק הביטחון בן־גוריון, ראש ממשלה דומיננטי שאיש לא העז לערער על תפקידו. אבל כשלבון נכנס לתפקיד החלו להתעורר שאלות וספקות, ובעיקר נוצרו כאמור חיכוכים עם צמרת צה"ל. כך היה כאשר שר הביטחון לבון קיים בקיץ 1954 כמה מפגשים עם מפקד חיל האוויר, האלוף דן טולקובסקי. כאשר נודע הדבר לרמטכ"ל דיין, הוא הגיש מיד את התפטרותו ורק בעקבות דברי השכנוע של בן־גוריון חזר בו. אלא שגם ההתפתחות הזאת לא מנעה מלבון להמשיך לנהל מפגשים נוספים עם בכירי צמרת צה"ל. כך למשל הוא פגש גם את ראש אמ"ן דאז אל"מ בנימין גיבלי, מפגש שיוליד את פרשת "עסק הביש".

שמרו על סודיות

תחילתה של פרשת "עסק הביש" בקיץ 1954, כאשר מיחידה 131, היחידה החשאית של אמ"ן לפעולות מיוחדות במדינות אויב, יצאה הוראה שלפיה יש להפעיל את רשת היהודים הצעירים שגויסו במצרים בתחילת שנות ה־50 ועברו אימונים בבסיסים בארץ ולשלוח אותם לבצע פיגועים באתרים אמריקאיים ובריטיים בקהיר ובאלכסנדריה. המטרה הייתה ליצור את הרושם שמדובר במעשים של קיצונים מצרים, ובכך לערער את היחסים בין מצרים לארצות הברית ומדינות המערב ולמנוע את פינויו של הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ. מאחורי ההוראה עמד החשש הכבד של ישראל מתוכנית הפינוי, שאמורה הייתה להעביר מחנות ושדות תעופה צבאיים לידי הצבא המצרי.

האחריות לביצוע המשימה הוטלה על אברי אלעד, שזכה לשם "האדם השלישי". אלעד, יליד וינה, גויס כעבריין ליחידה 131 של אמ"ן ומיד בתום הכשרתו נשלח לשווייץ ולגרמניה, לבניית זהות כיסוי של גרמני נוצרי בשם פאול פרנק, קצין ורמאכט לשעבר, שנשלח למצרים כנציג של חברה מסחרית גרמנית.

במחצית הראשונה של חודש יולי 1954 ביצעו חברי הרשת שלושה פיגועים: האחד בדואר המרכזי באלכסנדריה, השני בספרייה האמריקאית בקהיר והשלישי בספרייה האמריקאית באלכסנדריה. בשלושת המקרים לא היו נפגעים בנפש. הפעולה הגדולה והמרכזית תוכננה ליום 23 ביולי, יום חגה הלאומי של מצרים, שבו היו אמורים להתבצע פיגועים בכמה מוקדים. הפעולה נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו" באלכסנדריה, כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, אחד הפעילים ברשת. הוא נעצר במקום, ואחריו נעצרו כל יתר חברי הרשת והועמדו לדין. שניים מהם, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג בינואר 1955, ורובם נידונו לעונשי מאסר ארוכים עם עבודות פרך. גם איש הביון מקס בינט, שנשלח על ידי אמ"ן לאסוף מידע במצרים, נחשף ונתפס ואחרי עינויים קשים בכלא לאורך כחצי שנה שלח יד בנפשו.

בעזרת הצנזורה של אותם ימים, הצליחה מדינת ישראל לשמור את הכישלון הצורב הזה בסוד, ובתקשורת של אז לא הופיעה ולו מילה על הפרשה, אף שבמצרים היא זכתה לכותרות רבות.

כצפוי, בצמרת הצבאית והמדינית התחוללה אז סערה, ובעיקר נשאלה השאלה: מי נתן את ההוראה לפעולה הזאת? ואיך התבצעה פעולה כל כך חובבנית עם תוצאות כל כך קשות ומזיקות? שר הביטחון לבון טען מיד שהוא לא נתן את ההוראה לביצוע הפעולה, הרמטכ"ל דיין היה בעת הפעולה בביקור בארצות הברית, וראש אמ"ן גיבלי טען מצדו ששר הביטחון לבון נתן לו את ההוראה לביצוע הפעולה בעל־פה בעת שהם נפגשו בביתו.

ראש הממשלה שרת, שהופתע לחלוטין מהפרשה ותוצאותיה, מינה מיד ועדת חקירה של שני אנשים לבדיקה יסודית של הפרשה: נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי. גם לאחר שעות ארוכות של בדיקה לא הצליחו השניים להגיע למסקנות סופיות, ובדברי הסיכום של בדיקתם וחקירתם כתבו: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. יחד עם זאת, איננו בטוחים שלבון נתן את ההוראה".

בעקבות הקמת הוועדה הודיע לבון על התפטרותו מתפקיד שר הביטחון, אף שלדבריו לא נתן את ההוראה. מיד לאחר ההתפטרות חזר בן־גוריון לכהן כשר הביטחון, וזמן קצר לאחר מכן נבחר שוב לראשות הממשלה. לבון מצדו חזר לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, שם הוכיח שוב את היכולות שלו כרפורמטור ואיש ביצוע שזכה להערכה רבה.

אבל הפרשה לא דעכה, בעיקר משום שבן־גוריון לא אפשר לה לדעוך. מבחינתו, לבון היה מי שנתן את ההוראה והיה אחראי לתוצאותיה המבישות של המשימה.

ועדה חדשה

אברי אלעד, שכאמור היה לו חלק חשוב ועיקרי בכישלון הפעולה, לא נעצר על ידי המצרים ואף הצליח להגיע לאירופה, שם נותר בשתיקתו. ב־1957, בעקבות מבצע סיני, הגיע לאמ"ן מידע שלפיו אלעד היה סוכן כפול ומקיים באירופה קשר עם המודיעין המצרי באמצעות הנספח הצבאי של מצרים בגרמניה, שהיה אחד החוקרים של אנשי הרשת הישראלית.

בעקבות זאת הובא אלעד לארץ, נעצר על ידי השב"כ, נחקר על מגעיו עם המצרים ומתוך חקירה זו התברר שהוא הסגיר את הרשת היהודית למצרים. במהלך החקירות טען אלעד שהוא הפעיל את הרשת על פי הוראת ראש אמ"ן גיבלי והודח על ידי אנשי אמ"ן להעיד עדות שקר נגד שר הביטחון לבון כדי לטהר את ראש אמ"ן גיבלי. לאחר העדות הזאת החליטה הממשלה בלחץ בן־גוריון למנות ועדה חדשה לחקירת הפרשה.

הוועדה, שהייתה מורכבת משבעה שרים, בראשותו של שר המשפטים פנחס רוזן, הגישה את מסקנותיה בדצמבר 1960. במסקנותיה נקבע פה אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואפילו לא ידע על הפעולה. בעקבות זאת, אל"מ גיבלי, שהיה כאמור ראש אמ"ן בעת נפילת הרשת, התפטר מצה"ל.

אבל בן־גוריון לא נכנע למסקנות ועדות החקירה ודרש להדיח את לבון מראשות ההסתדרות ומהזירה הפוליטית בכלל. מרכז מפא"י, שהיה אמור להכריע בעניין זה, נכנע לדרישות בן־גוריון: לבון הודח, נמחק מרשימת מועמדי מפא"י לכנסת ופרש ממפא"י. בסופו של דבר כיהן לבון 13 חודשים בלבד כשר הביטחון. לימים התברר כאמור שהוא היה קורבן לקנוניה שנרקמה נגדו על ידי ראש אמ"ן גיבלי, שזייף מסמכים כדי להפלילו וזכה לגיבוי של דיין. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים הידרדר מצבו הבריאותי של לבון, ובינואר 1976 נפטר בגיל 71 ונקבר בקיבוץ חולדה.

ב־1964, במלאת עשור לפרשה, פתח בן־גוריון מחדש את הפצע ודרש בדיקה משפטית לבחינת מסקנות ועדת שבעת השרים. ראש הממשלה דאז לוי אשכול סירב לכך, ובהתמודדות הפנימית במפא"י אשכול ניצח. בן־גוריון, שנפגע מההחלטה, החליט לפרוש ולהקים מפלגת פועלים חדשה, רפ"י (רשימת פועלי ישראל), שאליה הצטרפו תומכיו הקרובים משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק, יצחק נבון ויוסף אלמוגי. בבחירות לכנסת ב־1965 התמודדה רפ"י בבחירות ונחלה כישלון צורב. בעקבות הכישלון פרש בן־גוריון מהחיים הפוליטיים ושב לשדה בוקר, שם נותר עד לפטירתו בדצמבר 1973.

אלעד נידון בגין בגידתו ל־12 שנות מאסר ולאחר שריצה את עונשו בתנאי בידוד קשים, עזב את ישראל ב־1976 לארצות הברית. ב־1993 הוא נפטר בלוס אנג'לס.

ומה קרה ליתר גיבורי הפרשה? פעילי הרשת מאיר זעפרן ומאיר מיוחס שוחררו מהכלא המצרי לאחר שבע שנות מאסר, ואילו ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון, שנידונו למאסר עולם יחד עם מרסל ניניו שנידונה ל־15 שנות מאסר, שוחררו לאחר מלחמת ששת הימים בעסקת חילופי השבויים עם מצרים, שבה שוחררו אז למעלה מ־5,000 קצינים וחיילים מצרים. השחרור התבצע בלחצו של מאיר עמית, ראש אמ"ן דאז, שדרש בתוקף משר הביטחון דיין לדאוג לשחרור גיבורי הפרשה. השאלה שעלתה אז הייתה: מדוע הם נשכחו ולא דאגו לשחררם ב־1957 בעת עסקת חילופי השבויים עם מצרים לאחר מבצע סיני?