ברק דביר, הוא בן 29, גדל בעומר וכיום תושב באר שבע, סטודנט באוניברסיטת בן גוריון, בעל ואבא, מ"פ במילואים ויו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון, שבבאר שבע. ברק משתף את מעריב באתגרי התפקיד והתקופה, על המסוקים שנוחתים בסורוקה מעבר לכביש, על הסטודנטים החטופים שחבריהם מצפים לשובם ועל אלה שאינם עוד, על כל השאלות ברק ענה בפירוט ובשקיפות וכן, הוא לא פוסל עתיד בפוליטיקה הישראלית.
ברק כיום סטודנט לתואר שני במנהל עסקים, הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה, פוליטיקה וממשל גם בבן גוריון. המחלקה לפוליטיקה וממשל בבן גוריון מושכת הרבה אש, כבר שנים רבות. התבטאויות של מרצים, בנטייה חזק שמאלה, חלקן פרובוקטיביות שיש שמאשימים שיש בה ארומה של תמיכה באויבנו, אף הביאו את המועצה להשכלה גבוהה ב-2012 לשקול לסגור אותה. בסופו של דבר היא לא נסגרה אמנם, אבל ועדת בינלאומית של המל"ג קבעה כי על האוניברסיטה להציג התחייבויות לתיקון ליקויים שהתגלו בפועלה, לרבות חוסר איזון במגוון הדעות בתוכנית הלימודים. מעניין יהיה לבחון את התשובות של דביר גם באספקלריה של בית הגידול הזה.
הוא מספר שהתפקיד שלו כיו"ר האגודה מאוד תובעני "הוא הולך איתי לכל מקום ובאיזה שהוא מקום גם הפך קצת לחלק מהזהות שלי בזמן הזה, בין אם אני רוצה בזה או לא, גם שאני הולך עם הכלב לגינת כלבים אני פוגש סטודנטים וסטודנטיות שלנו ואם צריך מסייע משם".
הוא מסביר שאוניברסיטת בן גוריון בנגב, שונה מהאוניברסיטאות אחרות בכל מיני מובנים. ראשית היא בנגב וכזו משמשת מנוע צמיחה עצום לאזור, אך הוא מדגיש גם פנים נוספות: "יש לנו אווירה מיוחדת שלא קיימת בשום אוניברסיטה אחרת בארץ, וזו לא סיסמה. יש כאן לימודים ברמה גבוהה, אבל חוויה סטודנטיאלית יוצאת דופן, לא תמצא שום קמפוס במדינה שבהערכה משהו כמו 70-80% מהסטודנטים והסטודנטיות שלו גרים ברדיוס של 1.5 ק"מ ממנו כאשר הוא מרכז העניינים". ריכוז הסטודנטים הזה בשטח יחסית מצומצם, לדבריו, יצר לאורך השנים קהילה יוצאת דופן, מארוחות שישי משותפות, יציאה לברים בערבים, מעורבות חברתית בתוך השכונות הוותיקות של העיר ויצירת אווירה צעירה ותוססת סביב האוניברסיטה. הוא מבהיר: "צריך לומר כל זה מתאפשר מכיוון שרמת המחירים בבאר שבע יחסית נוחה, מה שנותן לסטודנטים את היכולת גם ללמוד וגם להרוויח וחלוק ערך מוסף".
המאפיינים האלה, גם השפיעו על האגודה במטרות והיעדים שהציבו לעצמם: "חוויה תרבותית עם האירועים הסטודנטיאליים הגדולים ביותר במדינה, מעורבות חברתית יוצאת דופן בעיר באר שבע ובנגב, תוך לקיחת אחריות ברמה האזורית בתהליכים קצרים וארוכי טווח, לדאוג לביטחון האישי מחוץ לקמפוס עצמו וגם לסייע במאמץ הלאומי של השארת צעירים בנגב".
מסקרן לשמוע אם יש פריבילגיות בתפקיד כמו שלו, למול מרצים? דביר משיב שזה יכול היה להיות נחמד, אבל זה לא קורה. "זה מפתה אבל את האמת גם משתדל שהמרצים שמולי לא ידעו מה התפקיד שלי מחוץ לכיתה", כך הוא עונה.
ברור לכל, ששנת הלימודים הנוכחית היא יוצאת דופן, אולם דביר מזכיר שמאז שנת 2020 לא הייתה באוניברסיטה שנת שגרה. "בשנת הקורונה למדנו על עצמנו, שהתכונה החשובה ביותר היא גמישות ומוביליות". למרות זאת, הוא מתאר את השנה הנוכחית ככזו שתפסה את כולם "עם אגרוף חזק בבטן", שום דבר לא הכין אותם, כך הוא אומר, למעל מ-100 נופלים בקהילת האוניברסיטה, סטודנטים, סגל ומשפחותיהם, סטודנטית חטופה - נועה ארגמני, שנמצאת כבר מעל 160 ימים בשבי החמאס, בוגרים טריים שעוד לא הספיקו לקבל את התעודה - אבינתן אור (בן זוגה של נועה), סשה טורפנוב וגם סהר ברוך ז"ל שאמור להתחיל את לימודיו באוניברסיטה. "סהר חלם על לצעוד פה יחד איתנו וכעת גופתו מוחזקת בשבי", דביר מתקשה כשהיגון כל כך נוכח. "אם כל זה לא הספיק, למעלה מ-6000 מילואמיניקים/ות שיצאו לשמור ולהגן על הבית והיו צריכים להשלים את החומר הנלמד תוך כדי ועדיין, תוך רצון להצליח במבחנים אחריו חוויות כל כך מורכבות שחוו". לברק קל לגלות אמפטיה למילואימניקים, גם הוא היה ביניהם. במילואים משרת דביר כמ"פ בגדוד חילוץ, ומתחילת המלחמה לבש מדים כבר כשלושה חודשים.
תהינו, איך הצליח לתת מענה לאגודה בתקופתו במילואים? והוא השיב: "זה כשלעצמו היה אתגר גדול מאוד, לנהל מרחוק את האגודה בזמן שכל כך צריך אותה. גם כשהתחילו הלימודים זה לא הרפה, קיבלנו לא מעט בשורות על קרובים שלנו וסטודנטים שלנו שנפלו במלחמה והמסוקים שנוחתים בסורוקה מעבר לכביש לא עשו איתנו חסד, כאשר כל יום נוחתים להביא פצועים ומעלים את דפיקות הלב מדאגה". האגודה נרתמה לעבודה אינטנסיבית, על מנת לסייע לסטודנטים כולל המפונים מהבתים, הפצועים והמילואימניקים. אבל ברק אינו שבע רצון באופן מלא: "יש כאלו שעדיין לא קיבלו את הפתרון ההולם ביותר ולכן אנחנו עדיין לא עוצמים את העיניים בלילה".
לאחרונה פרסמנו, שסנאט אוניברסיטת בן גוריון דחה ברוב גדול, את הצעת ההנהלה, להקים קמפוס בהפרדה מגדרית לטובת האוכלוסייה החרדית. עשרות חברי סנאט הצביעו נגד, רק כ-15 תמכו. קמפוס שכזה אמור לתת מענה לאוכלוסייה החרדית בנגב. קהילות חרדיות גדולות יחסית מתגוררות באופקים, בבאר שבע, ערד, נתיבות ובמושב תפרח. לימודים בהפרדה יעודדו ציבור חרדי ללמוד, להשיג תואר אקדמי ולקחת חלק מאוחר יותר בשוק העבודה. ההחלטה של סנאט האוניברסיטה מעוררת את השאלה האם האליטות בישראל מעוניינות באופן אמיתי וכנה במעורבות ושותפות חרדית בחיים בישראל, בהשכלה ובמשק? או שמדובר רק במילים ריקות שמעשים בצידן אין?
דביר מאשר שהפרויקט הזה אכן היה נושא בוער בסנאט האוניברסיטה, דעתו מצטרפת להחלטת הסנאט והיא "שאין לנו מנוס אחר אלא לשלב את החברה החרדית בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה, על מנת לאפשר יכולת השתכרות גבוהה ותרומה למדינה תוך יציאה ממעגל החברה הענייה". אך ישנם דברים שהוא חושב שלא ניתן להתפשר עליהם בחברה הישראלית. הוא סבור ש"הנושא הוא לא רק מי מסכן את חייו, אלא גם איך כולנו נושאים בזכות ובנטל של להעמיד את מדינת ישראל על הרגליים. לכן יש נושאים בהם, שהציבור הליברלי, גם הוא לא צריך להתפשר". הוא מוסיף "אני בטוח שיצאו התוכניות והשיטות איך להביא סטודנטים מהחברה החרדית מבלי ליצור הפרדה, גם ברכבת נוסעים ביחד וגם במקומות העובדה עובדים ביחד", אך לא מפרט איך.
פרסמנו לפני כחודש על סטודנטית לרפואה שסימנה לייקים לפרסומים התומכים במחבלים, למרות פנייה שהועברה להנהלת האוניברסיטה, לימודיה לא הופסקו והיא אף לא הושעתה. חבריה לספסל הלימודים מעלים טענות לטיוח כלפי הנהלת האוניברסיטה ולגישה שמבליגה יתר על המידה על התרסות מהסוג הזה. לדאבון הלב, הסטודנטית הזו לא יחידה ואירועים של לאומנות פלסטינית הם לא דבר חדש בקמפוס הדרומי. למשל, במאי 2022 התקיימה הפגנה גדולה של סטודנטים שהניפו דגלי פלסטין ותפסה כותרות. פורסם שבאותה העת, האוניברסיטה מנעה כניסתם של אחרים עם דגלי ישראל, בטענה לשמירה על שלום הציבור. האירוע חולל סערה וראש עריית באר שבע, רוביק דנילוביץ שיגר אז מכתב זועם לנשיא האוניברסיטה דניאל חיימוביץ' ותקף אותו. בין השאר כתב בו: "ליבי עם המשפחות השכולות היקרות שלנו, שאיבדו את יקיריהן וצופות בביזיון הזה. עוד קו אדום נחצה היום, בחוסר הנחישות כממסד שתפקידו לפעול על פי הרוח הישראלית". הסייפא של מכתבו היה: "חייב לומר לך, אני מתבייש!".
ניסינו לברר מה עמדתו של דביר, בנוגע לפעולות שביצעה האוניברסיטה עד כה, למול סטודנטים שהביעו תמיכה בחמאס או קראו קריאות נגד מדינת ישראל? האם הן מספקות? האם הן לשביעות רצונו? דביר משיב: "נתקלנו במספר מועט של מקרים בהם סטודנטים אכן צודדו, בתעמולה כזו או אחרת ועמדנו על כך שיעלו לוועדות משמעת, ישנם גם סטודנטים שהורחקו מהלימודים. אני חושב שהאוניברסיטה עשתה את המוטל עליה". דביר מייחל לכך "שהאוניברסיטה תמשיך לפעול ביד נחושה גם בעתיד ולא רק בזמן המלחמה, זו תופעה שצריך למגר באוניברסיטה בישראל, תוך הפעלת שיקול דעת ושמירה על חופשה הביטוי".
שאלנו, מדוע האגודה לא נקטה סנקציות מטעמה בעניין הזה? והוא ענה: "כולנו עסקנו במלחמה ובהשלכות שלה, היינו במילואים ותרמנו רבות לעורף ולמרחב הנגב, כך שלא עסקנו רק בלחפש תומכי טרור". הוא מעיד שהאגודה כפופה למועצת הסטודנטית ומשכך מוגבלת ועם זאת, שכשהובא לידי האגודה מידע על סטודנטים שהביעו תמיכה בחמאס דחפו שיגיעו לוועדות משמעת ו"כשלא התקבלו עונשים ראויים, גם דחפנו שהתקיימו ועדות ערעורים אשר נציגנו ישבו שם כדיינים. כל עוד סטודנט מורחק מין לימודיו גם אינו נחשב כחבר עמותה".
האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני אגודה בימים אלו לתפיסתו, הם בראש ובראשונה הסיוע לסטודנטים בנושא האקדמי והייצוג הסטודנטיאלי אל מול הנהלת האוניברסיטה ומחלקות הלימוד. "איך צולחים את הלימודים המאתגרים בתקופה כל כך מתוחה מבחינה ביטחונית, רגשית ומעשית, כאשר חלק גדול מאיתנו כל כמה חודשים יוצאים לשמור על גבולות המדינה ולהילחם?". אתגר נוסף שהוא מזהה, זה "הצורך בהובלת הנהגה צעירה ונחושה בתוך כל השסעים שפוקדים את החברה שלנו בשנתיים האחרונות, אנחנו בקלות יכולים לשכוח שכולנו רוצים לחיות במדינה דמוקרטית ביחד כל חלקי החברה שבה". אתגר נוסף הוא מתאר כחזרה "לחיים עצמם". דבירמכיר בכך ש"בימים אלו זה אפילו לא מובן מאליו לקיים את אירועי הענק שכל כך היינו רגילים אליהם, ומצד שני אנחנו מבינים גם כמה הם חשובים לכלל הקהילה שלנו, זאת תוך התחשבות בחטופים ומשפחותיהם, משפחות השכול, הפצועים, המפונים ומשרתי המילואים, לחזור לחיים לא כסיסמה אלא כדרך שבה נוכל להגיד שהצלחנו לנצח את הרוע". הוא גאה בכך שבתקופה של המלחמה, במצב בו מעל 50% מכוח העבודה של האגודה היה במילואים, הצליחו ליצור התנדבויות בעיר ובסביבה, ניהול חמ"ל מתנדבים, להילחם על זכויות הסטודנטים/ות שלנו, לעזור למפונים ומעל הכול להיות בית לכ-20,000 סטודנטים וסטודנטיות".
בתוך הקהילה הסטודנטיאלית הרבה צריכים סיוע פרטני, אך דבירמדגיש את "הסטודנטים והסטודנטיות שהולכים בינינו ולומדים איתנו בכיתה, שאיבדו מישהו קרוב או משהו עצום בחייהם שלא יחזור, אנחנו צריכים לגלות ערבות הדדית ולהבין שהחיים לא יחזרו למה שהיו קודם, תוך הבנה שניתן כולנו יד אחד לשנייה".
תפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים שימש כמקפצה פוליטית להרבה פוליטיקאים, חכ"ים ושרים, ביניהם צחי הנגבי, גילה גמליאל, איציק שמולי, רם שפע ואחרים. לא התאפקנו ושאלנו, האם זה גם הכיוון עבורו? דביר טוען שעוד כשהיה בתיכון אמרו לו שהוא צריך ללכת לפוליטיקה. אבל הוא היה בראש אחר - בועת ההייטק, כך הוא מסביר "אנחנו הצעירים, רצינו להתפרס טוב מאוד לעבוד בחברות שמציעות 24 טעמי גלידה ולטוס ברחבי העולם. אני עדיין רוצה את זה אבל מבין טוב מאוד, בעיקר אחרי השנה וחצי האחרונה והמלחמה, שאנחנו הדור הצעיר צריכים להוציא מהלקסיקון שלנו שפוליטיקה זו מילה גסה ושצריך מנהיגות אמיתית חזקה וחדשה במדינה. אז כן אני מעודד אחרים וגם את עצמי ללכת לתפקידים ציבוריים ולשנות את המציאות, לא להפקיר אותה ולהאמין שאפשר יותר טוב ומגיע לנו טוב יותר".
אם יקפוץ לזירה הפוליטית, יש לו ספר שלם של טיפים ועצות זהב שהוא יכול לתת ליו"ר אגודת סטודנטים חדש שימלא את תפקידו. דביר טוען "שיותר מאי פעם, מי שנכנס לתפקיד צריך תוך זמן קצר להבין מה הדבר אותו הכי חשוב יהיה לו לקדם ולהבין שהמציאות שלנו משתנה כל יום, אז שיכין גם תוכנית מגירה..."