“אני מחכה כל השבוע ליום שישי כדי להגיע לגן”
תהלה ניסנהולץ, בת 13, מתנדבת בגן חינוך מיוחד:
“במשך קרוב לשנה אני פעילה בגן השיקומי פרח בפדואל (שומרון), ועובדת עם ילדים מקסימים בגילאי 3 עד 5, עם לקויות פיזיות ויכולות קוגניטיביות טובות. הגעתי לזה דרך השכנה שלנו בבניין, שהיא מנהלת של הגן. היא סיפרה להורים שלי, לאחי ולי על הנושא של חינוך מיוחד ומה שהגן עושה, ואחי היה הראשון להתנדב. ראיתי שזה עושה לו טוב, ובגיל 12, קצת לפני בת המצווה שלי, החלטתי שגם אני רוצה להתנדב שם.
“בהתחלה זה הרגיש לי קצת מוזר, כי לא הכרתי כל כך את הילדים, אבל מהר מאוד התחברתי אליהם, ועכשיו אני בקשר ממש טוב איתם. אני מחכה כל השבוע ליום שישי כדי להגיע לגן למשהו כמו שעתיים, לשחק איתם, לאכול איתם, להכין איתם חלות לשבת. בתקופת הקורונה, שהייתה מאתגרת, קניתי להם מתנות והצלחתי לפעמים להגיע עם מסיכה ולפגוש אותם תוך שמירת מרחק, כי היה חשוב לי לבלות איתם ולשמור על הקשר הזה. אני קשורה אליהם בלב, וזה משהו שמאוד מעניין אותי להמשיך בו”
“אני רוצה לעזור לילדים שאין להם, במיוחד אחרי הקורונה”
רומי טברו, בת 12, יוזמת פרויקטים למען ילדים בסיכון ונגד שיימינג:
“אני תלמידת כיתה ז’ בחטיבת הביניים אורט דפנה בקריית ביאליק, ומרגע שהתחלתי את הלימודים, שמתי לב שבית הספר שלנו עוסק המון בפרויקטים חברתיים, וזה משהו שנורא מדבר אליי – העשייה למען האחר. אני אוהבת לקחת חלק ביוזמות של עזרה לאחר, לתרום לקהילה, זה משהו שהוא חלק ממה שההורים שלי חינכו אותי בבית. אני רוצה לעזור לילדים שאין להם, במיוחד אחרי מה שקרה בקורונה. כל שבוע אני נשארת אחרי שעות בית ספר לפגישת סיעור מוחין ועבודה על היוזמות יחד עם עוד ילדים מהשכבה שלי, לפעמים גם על חשבון שעות בית ספר, ומשלימה את החומרים בבית.
“בתחילת השנה יזמתי עם חבריי וחברותיי לבית הספר פרויקט שנקרא ‘משחקי דפנה’, שבו כל שכבה מכיתות ז’, ח’ ו־ט’ הביאה משחקים מהבית, ותרמנו אותם לפנימיית ‘כפר אהבה’ לקידום ילדים, נוער וצעירים בסיכון. בתוך שבועיים אספנו למעלה מ־200 משחקים, כמות באמת מטורפת. תרמנו לילדים שההורים שלהם לא יכולים לגדל אותם, המשפחות שלהם הרוסות, חלקם יתומים גם, והפרויקט הצליח בגדול.
“עכשיו אני וחברותיי יוזמות פרויקטים נגד שיימינג ובריונות כלפי ילדים, כי זה נושא שחשוב להביא אותו למודעות. אנחנו חושבות להציג את הנושאים האלה בכיתות בצורת הרצאות שנעביר, יוזמות רשת, סרטונים וכל דבר שיעזור להפחית את השיימינג. פרויקט נוסף שאנחנו עובדים עליו עכשיו, לקראת חנוכה, הוא מכירת נרות. ההכנסות נתרמות למען ילדים בסיכון שחווים אלימות בבית. זה הכי כיף לי לתת לאחרים, ואין דבר יותר מרגש מלראות ילד אחר מחייך בזכות משהו שאנחנו עשינו”.
“לא העליתי בדעתי שזה יהפוך למשהו כל כך משמעותי ובלתי נפרד מהיומיום שלי”
יאיר כהן, בן 13.5, מלמד ילדים מחשבים:
“יש לי את הזכות ללמד כבר שנתיים, ביוזמתי, ילדים רגילים וילדי כיתות תקשורת בבית הספר אמונים בגבעתיים, שבו גם אני למדתי בהנהלתו של איתן הגלילי. מלכתחילה התחלתי להתנדב משום שרציתי לחלוק את הידע והאהבה שלי למחשבים עם ילדים אחרים, אבל כשהתחלתי, הרגשתי גם שמחה על כך שאני מועיל להם, מלמד אותם דברים שהם לא ידעו וגם גורם להם להנאה. לא העליתי בדעתי שזה יהפוך למשהו כל כך משמעותי ובלתי נפרד מחיי היומיום שלי. בנוסף, אני מתנדב גם עם מבוגרים ומלמד אותם להפעיל מחשב.
“זה נותן לי סיפוק אדיר. בבית שלנו אמא תמיד חינכה אותנו לתת לזולת, וכל אחד מהאחים שלי מקדיש בדרך שלו את הזמן לעזור לאחרים. אני מרגיש סיפוק משמעותי מזה שהצלחתי להעניק לילדים משהו משמעותי, מזה שלפני השיעור איתי הם לא ידעו את הנושא, ואחרי השיעור נגלה להם עולם חדש. בעיקר אני מסופק מזה שגרמתי להם לשמחה ולעניין.
“לפי דעתי, כל ילד שמקבל מילד אחר יכול למצוא דרך להעביר את זה הלאה, לתת מעצמו לאחרים, וכך נוצרת שרשרת של נתינה וחסד, אז אני רואה את עצמי כחוליה קטנה בשרשרת אחת גדולה של נתינה לזולת”.
“אני משקיעה כמעט כל יום בפעילות, במקביל ללימודים”
מיה אסייג, בת 11, מתנדבת בעמותה למען ילדים עם צרכים מיוחדים:
“כשהייתי בת 8, אמא שלי, טל, הקימה את עמותת מחייכים אל החיים, בגלל שאחותי הבכורה היא ילדה עם צרכים מיוחדים. מטרת העמותה היא לעזור לילדים, והיה ברור לי שאני רוצה להתנדב. התחלתי בלעזור בפינות יצירה, ולאט־לאט קיבלתי עוד תפקידים ואחריות, למשל שמירה על הילדים והנחיית פינות יצירה עבורם.
“במקביל אני גם אוהבת ליזום למען הילדים, שהפכו ממש משפחה עבורי. לא מזמן פתחתי דוכן בגינה ומכרתי צעצועים, כשכל ההכנסות נתרמו לעמותה. אני גם מגייסת עוד ילדים שהולכים איתי יחד עם פנקסי התרמה להתרים כסף לפעילויות למען הילדים. אני משקיעה כמעט כל יום בפעילות, במקביל ללימודים, וחולמת שיום יבוא ואוכל גם לנהל את העמותה”.
“אני מאוד אוהבת לעזור ולתרום לאחרים, זה עושה אותי שמחה”
שי־לי יעקב, בת 11, מתרימה מחשבים למען ילדים:
“כשהתחילה הקורונה, אמא שלי, ענבל, הקימה פרויקט שנקרא ‘מחשב לכל משפחה’, שמטרתו לדאוג שלכל הילדים יהיו מחשבים ללמוד בזום. אז הצטרפתי אליה, והיינו אוספות מחשבים מקולקלים מאנשים וגם מחשבים חדשים, מעבירות את המחשבים למעבדה שהייתה מתקנת אותם, ואז אני הייתי מחלקת לאנשים את המחשבים כדי שלילדים שלהם תהיה אפשרות ללמוד עם כל הכיתה בלמידה מרחוק.
“הפרויקט הזה ממשיך כל הזמן, כי עדיין ילדים נכנסים לבידודים וחולים בקורונה וצריכים מחשבים. אפילו נבחרתי בבית הספר לייצג את הפרויקט וקיבלתי את אות הפעיל המצטיין מעיריית בת ים על ההתנדבות הזו, ואני מתכוונת להמשיך בכך. אני מאוד אוהבת לעזור ולתרום לאחרים, זה עושה אותי שמחה”.
“אני רוצה לתרום לאחרים מהניסיון שלי איך להתמודד עם אובדן”
יסמין ברגשטיין, בת 13, חונכת ילדים יתומים:
“אני מתנדבת בעמותת חמניות, שזו עמותה שעוזרת לילדים יתומים שאיבדו את אחד ההורים שלהם. אני מלווה את החניכים כל השנה, סוג של ‘אחות גדולה’, ואני תורמת להם גם מניסיוני, כי אני איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת 7. הרגשתי שאני רוצה לתרום להם מהניסיון שלי איך להתמודד עם האובדן, להקשיב להם ולעזור להם.
“בגיל 8 הצטרפתי לעמותה כחניכה, והיו לי חונכים שעזרו לי, וזה גרם לי לרצות להיות חונכת גם, כי הבנתי את המשמעות והחשיבות של זה. בהתחלה קצת חששתי, אבל אמא שלי עודדה אותי ללכת, ונשארתי. היה לי נורא כיף בפעולות, להיות עם עוד ילדים שחוו אובדן כמו שאני חוויתי, וזה עזר ועוזר לי להתמודד.
“יש פעולות ולכל פעולה יש נושא, כמו למשל פעולה על ‘אמון’, ואז אני מנהלת שיח או מקיימת משחק עם החניכים, שכולל יצירה ואומנות, וכחונכת זה נותן לי סיפוק רב. בגלל שהייתי חניכה בעצמי, אני יודעת בדיוק איך החניכים מרגישים ואיך אני יכולה להיות חונכת יותר טובה עבורם, לדעת מה עובר עליהם ואיך אני יכולה לעזור להם יותר. בכל שבוע אני מחכה ליום רביעי, היום שבו אני פוגשת את החניכים שלי, וגם כשאהיה גדולה יותר אני רוצה להיות מדריכה של חונכים וחניכים”.
“אם לא אעשה את זה, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי”
מוחמד דרוויש, בן 13, פעיל במועצת התלמידים הארצי:
“בשנה שעברה, בכיתה ז’, נכנסתי לעולם מועצת התלמידים והתאהבתי בזה. כיום, כתלמיד כיתה ח’, אני משמש כסגן יו”ר מועצת התלמידים במקיף ג’ בבאר שבע, מזכ”ל מועצת התלמידים והנוער במחוז דרום ונציג מועצת התלמידים והנוער הארצית. לאחרונה, במועצת התלמידים והנוער הארצית והמחוזית של מחוז דרום, אנחנו עובדים מסביב לשעון למען הנוער. במועצה המחוזית השתתפנו גם בתכנון התוכנית של שרת החינוך נגד האלימות.
“הרצון שלי הוא לעשות כמה שיותר למען בני הנוער והחברה בכלל. אני מרגיש תחושת סיפוק בעקבות כל מה שאני עושה, בעיקר מה שאנחנו עושים במועצות התלמידים והנוער. אני מרגיש חובה לעשות מה שאני עושה, כי אם לא אעשה את זה - אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי”.
“אני בוחרת צבעים וצורות וגוזרת יחד עם אמא את החלקים”
יהלי חדד, בת 4, יוצרת משחקים למען ילדים חולים:
“כבר שנה שיהלי לוקחת חלק ביוזמה ‘ספר זה כל הסיפור - שותפויות בקהילה’ ויוצרת משחקים למען ילדים חולים במרכז השיקומי־חינוכי ‘יחד’ בקיבוץ מחניים”, מספרת פרח־בר חדד, אמה של יהלי בת ה־4, שיחד עם ילדי גן בצפת, בניצוחה של הגננת פרח אלימלך, פעילה למען ילדים במיזם של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות: “אני אוהבת לבנות משחקים יחד עם אמא ולשמח ילדים חולים”, מספרת יהלי. “אני בוחרת צבעים וצורות וגוזרת יחד עם אמא את החלקים של המשחק. אני נהנית מזה”.
“יהלי מחכה כל השבוע לרגע שבו נוכל להכין את המשחקים. בוחרת את הכל מא’ עד ת’, וכשאני לפעמים עסוקה, היא תמיד מזכירה לי”, מספרת האם. “זה מראה לך איך כבר בגיל כזה יש לילדים את הרצון לעזור לזולת ולתרום. יש בכך אמירה של העצמה, ביטחון ויזמות. זה רעיון מבורך של הגננת, בשיתוף משרד החינוך מחוז צפון, בניהולה של ד”ר אורנה שמחון, כדי להוכיח שכבר בגילאים כאלה - ילדים יכולים לתרום”.
“כל ילד הוא חבר שלי ואני רוצה שהוא יהיה שמח”, אומרת יהלי. “לעזור זה כיף”.
