המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) קיבל בשבוע שעבר 24 מטופלים ששבו לישראל משבי החמאס. "הסוגייה של טיפול באנשים שהיו בשבי חדש לכל אנשי הצוות בבית החולים", סיפרה ל"מעריב" ד"ר עידית סגל, סגנית מנהלת המרכז הרפואי שמיר, "האוכלוסייה שהגיעה אלינו היא בעלת מאפיינים ייחודיים נוספים, מעבר לעצם העובדה שהיו בשבי. מדובר בחטיפה וכל מה שעבר עליהם ברצועה, וגם בפערי שפה ותרבות, כי בסופו של דבר הם נקלעו לסיטואציה הזו.
"אתם רוצים שאני אלך - אני אלך": מדוע סמוטריץ' עזב את הדיון בכנסת?
הכוחות הוסטו בגלל צבי סוכות? עמית סגל זועם: "טענות כזב"
המאפיין העיקרי שלהם היה - שבניגוד לישראלים ששוחררו, לעובדים הזרים לא היה גב משפחתי, ולא היה להם בעצם למי לחזור פה. בפעימה הראשונה קיבלנו 11 אנשים, ובפעימות הבאות המטופלים 'הוותיקים' קיבלו את פניהם וזה היה מאוד מרגש - אפילו שבחלק מהמקרים הם כלל לא הכירו אחד את השני קודם לכן. מיד נוצרה שם חבורה מגובשת שעזרה מאוד אחד לשני".
איך התמודדתם עם פערי השפה? מדובר בדבר משמעותי בטיפול רפואי.
"נכון, וזה באמת היה מורכב. שגרירות תאילנד בישראל פתחה פה סניף במחלקה ונציגים שהו עם האזרחים. בנוסף, הם סיפקו לנו מתורגמנים - אבל בשיח היומיומי הפשוט, זה לא היה קל, כי בעצם השבים לא ידעו אנגלית בכלל".
היא המשיכה ופירטה על מצבם: "היה הבדל בין התנאים בהם הם הוחזקו בשבי החמאס, למשל חלקם הוחזקו במנהרות וחלקם מעל פני הקרקע, רובם היו בקבוצות אך היו גם בודדים ואני חושבת שהסבל של אלה שהוחזקו בנפרד היה קשה הרבה יותר. מבחינת התנאים - כולם ירדו בצורה משמעותית במשקלם במהלך ימי השבי, ורובם קיבלו מעט מזון.
רק מעטים מהם קיבלו מזון מעט יותר איכותי ובתדירות גבוהה יותר. הבדל משמעותי בינם לבין חלק מהחטופים הישראלים הוא שמדובר באוכלוסייה צעירה שעבדה בעבודה פיזית לכן היא יחסית בריאה, אבל מבחינת פציעות כן ראינו חתכים ושריטות ישנים, וגם מקרים של שברים. אחד מהם הגיע עם חתך באצבע וסיפר לנו שהוא תפר את עצמו".
איך נערכתם לקבלתם?
"תחילה נערכנו למשפחות - כפי שנאמר לנו, וההודעה על כך שנקבל זרים ולא משפחות הגיעה שעות לפני הגעתם. בניגוד לישראלים, עד הרגע האחרון לא ידענו אם נקבל בכלל שבים או לא, ואכן היו שני לילות שהמתנו והם לא הגיעו. מיד כשהבנו שמדובר באזרחים זרים אז שגרירות תאילנד ומשרד החוץ הגיעו לסייע, וביצענו התאמות תרבותיות במחלקה.
בין היתר, בגלל שאין להם משפחות, היינו אנחנו צריכים לדאוג להם להכל - כי בעצם לא היה מי שיביא להם. כעבור מספר ימים המעסיקים החלו להגיע ולבקר את העובדים, ובמקרה של האזרח הפיליפיני המשפחה של הקשיש שהוא מטפל בו הגיעה והיתה איתו מספר שעות כל יום. התרשמנו מהדאגה הזו והמפגשים היו מרגשים - אבל במובן מסוים, הצוותים היינו כמו משפחה בשבילם".
איזה התאמות נוספות עשיתם?
"למשל, גילינו שהם אוהבים לאכול אורז בכל ארוחה. הם אמנם התלהבו מהאוכל של בית החולים, אבל שמחו מאוד לאכול אוכל תאילנדים שמסעדות מהאזור תרמו להם. גילינו למשל שהם לא אוכלים בחדרים ולא מרגישים בנוח לאכול עם הצוותים - לכן ארגנו להם חדר נפרד לשם כך. בהמשך, פסיכולוג קליני דובר תאית יצר איתנו קשר והגיע כדי לסייע, והציע לארגן להם פינת תפילה קטנה - מחווה שהם מאוד התרגשו ממנה".