"מחלת נפש במשפחה היא לא סוף העולם". זוהי הכותרת שבחר הרב בני וורצמן למיזם החדש שלו, שמושק בימים אלה. "אני מתמודד עם המחלה של אשתי כבר יותר מ־30 שנה. זה התחיל עם דיכאון לאחר לידה, הפך למאניה דיפרסיה והמשיך לחרדות ולדברים נוספים", הוא מספר. "אני רוצה לפתוח את השיח בנושא, ויש לזה מטרה: שתהיה יותר הכרה במציאות הזאת. אני רוצה לתת לבני המשפחה של החולה כוח להתמודד. כשהם מרגישים לבד, זה מאוד קשה, אבל כשיש קהילה תומכת - זוכים בתקווה".
וורצמן (62) נשוי למרים, אב לחמישה ילדים, סבא לנכדים, מתגורר בירושלים. הוא איש חינוך וטיפול, בעברו מנכ"ל תנועת הנוער "עזרא" וראש אולפנה בקריית ארבע. כיום הוא מנהל את "לאורו נלך" - עמותה לזכר הרב משה צבי נריה, המתמקדת בהתנדבות של בני נוער. במסגרת פעילות העמותה, יוצאים מדי שנה אלפי תלמידי כיתות י' עד י"ב מכל המגזרים להתנדבות קבועה בכל שבוע, כחלק מתוכנית הלימודים, במטרה להעמיק את ערך הנתינה והתרומה למדינה.
המיזם החדש של וורצמן, בעל קליניקה לטיפול זוגי ומשפחתי, כולל פגישות אישיות, שיעורים אינטרנטיים וגם "וובינר" (סמינר מקוון) קבוצתי. המטרה היא לתת כלים כדי שבני המשפחה יוכלו להתמודד עם המחלה ולהמשיך הלאה בלי להתפרק. כל החבילה הזאת מוצעת לדבריו במחיר סמלי. "לקחתי כמה נושאים מרכזיים שמשותפים להרבה אנשים שמתמודדים עם מחלת נפש של אדם שיקר להם", הוא מספר. "משום שהנושא מאוד עדין, ב'וובינר' כולם רואים אותי אבל אני לא רואה אף אחד, וגם המשתתפים לא רואים אחד את השני. אני נותן למשתתפים בכל שבוע תרגילים. כל אחד עונה על השאלות והמשימות, שולח לי במייל אישי ואני מגיב".
מדוע עלה הרעיון למיזם הזה?
"הנושא של שלמות המשפחה הוא מאוד מורכב. אנחנו רואים איך בקלות אנשים מתגרשים. זה קורה בכל המגזרים. אנשים מתגרשים על שטויות ומשפחות מתפרקות. כשמשפחה מתפרקת, זה אירוע רב־נפגעים. אני חושב שהחוסן שלנו כאומה, כעם, תלוי בסופו של דבר בחוסן של המשפחה. אדם עם משפחה חזקה הוא אדם איתן. אם אין משפחה, אין אומה אחר כך. אני לרגע לא ממעיט בקושי של אנשים המתמודדים עם מחלת נפש של בני זוגם. גם היום אני לא יודע מה מצפה לי בעתיד, אבל אני יודע שעם רצון גדול ואמונה אפשר להתמודד. יום אחד חזרתי הביתה, ישבתי עם אשתי לארוחת ערב ואמרתי לה שאני מרגיש שככל שהזמן עובר, האהבה שלי אליה גדלה. היא אמרה לי: 'אני עושה לך כל כך הרבה צרות, והאהבה גדלה? איך זה הגיוני?'. עניתי לה שאני באמת לא יודע מה לומר. ואז פתאום עלה לי לראש המשפט: 'ואהבת לרעך כמוך'. כשאתה נותן, אתה אוהב. אתה פתאום מבין את עומקה של זוגיות, את מהות הנתינה".
הרופאים הרימו ידיים
וורצמן כאמור החל במיזם בעקבות מה שהוא עצמו עובר בחיי הנישואים שלו יותר מ־30 שנה. "כיום אשתי נמצאת בבית. בעבר היא הייתה מאושפזת במשך חמש שנים בכל בתי החולים לבריאות הנפש במרחב ירושלים", הוא מספר. "אלה היו שנים מאוד קשות. בבתי החולים הרימו ידיים ואמרו: 'או שתכניסו אותה למחלקה כרונית, או שתיקחו אותה הביתה'. לא הסכמתי שתיכנס למחלקה כרונית. בשנה הראשונה, אחרי שלקחנו אותה הביתה, היה מאוד קשה, קטסטרופה אפילו. בשנה השנייה נהיה יותר טוב. היום אשתי מחזיקה את הבית, אנחנו מארחים את הילדים והנכדים, היא יוצאת קצת להתעמלות, לגינה. היא מטופלת בהרבה כדורים. יש עליות, יש מורדות, אבל לעומת מה שהיה בעבר זה עולם ומלואו".
איך הכל התחיל?
"כיום אשתי בת 61. הדיכאון הראשון התחיל אצלה כשהייתה בערך בגיל 28. הרבה שנים חייתי בהכחשה שיש מחלה. לא דיברתי עם אף אחד, לא הלכתי להתייעץ. המשכתי הלאה בחיים שלי כאילו כלום לא קורה, אבל מבחינה רגשית זה היה מאוד קשה. היו הרבה שנים שהסתרתי זאת גם מהילדים. אמרתי להם שלאמא יש שפעת, שפעת, שפעת. היום הם אומרים לי שבדיעבד לא הבינו איך רק לאמא שלהם יש כל כך הרבה שפעת".
למה הסתרת את המחלה?
"אני חושב שהדבר הגדול היה בושה, בושה ובושה. מה, אצלי בבית מחלת נפש? מה יגידו עלי, על הילדים שלי? מי ירצה להיות חבר שלהם או להתחתן איתם? שמרתי בסוד גם כדי לגונן על עצמי וגם כדי לגונן על הילדים".
מתי החלטת להפסיק להסתיר?
"הילדים כבר מזמן יודעים, אבל כלפי החברה התחיל ליפול לי האסימון לפני שבע שנים בערך, כשאשתי התאשפזה. האשפוז התארך לעוד חודש ועוד חודש, לעוד שנה ועוד שנה. אני רואה שזה מתמשך, הרופאים לא מצליחים לייצב את המצב. אין שום תקווה. בשלב הזה הבנתי יותר לעומק באיזה סרט אני נמצא והחלטתי להתחיל להיפתח לאט־לאט. החלטתי גם שאני לא עוזב, לא מתגרש, בניגוד ללא מעט אנשים שאני שומע שכן עוזבים בסיטואציות דומות".
וורצמן מודה שהיו שנים שבהן לא ראה שום אופק. "אני זוכר שבכיתי לעובדת הסוציאלית: 'מה יהיה עם האישה, עם המשפחה, עם הבית? אני רוצה לחיות'", הוא מספר. "כאמור, למרות זאת לא קמתי ועזבתי. זו שאלה מאוד מעניינת למה לא עזבתי. אין לי תשובה מוחלטת, אבל אני כן יכול לשים אצבע על כמה נקודות. ראיתי אצל הוריי זוגיות מופלאה, איך ששניהם דואגים אחד לשנייה עד סוף חייהם. אני מאמין שהדבר הזה נצרב בנפש שלי. כמו כן, בגלל היותי אדם דתי, אני מאמין שכשבא משהו קשה לאדם - זה לא מגיע אליו במקרה. האדם גם מקבל את הכוחות להתמודד".
וורצמן מוסיף ומספר ש"היו לי מחשבות שאם היה קורה הפוך, אז היית רוצה שאשתך תעזוב אותך? חוץ מזה, כשהתחתנת, מישהו הבטיח שהכל יהיה תותים? בחיים יש מורכבויות. אף אחד לא הבטיח שהכל יהיה טוב. כשהתחתנת, הבטחת לעצמך להיות איתה בכל מציאות. היא לא עשתה רע. היא מסכנה, היא אומללה. היה ברור לי שאם אני עוזב, אני הורג אותה לגמרי. היא הייתה זקוקה לי כמו אוויר לנשימה. הבנתי שיש לי משימה, שליחות, שלא במקרה הקדוש ברוך הוא שם אותי במקום הזה. אמרתי גם לעצמי שבהתנהגות שלי אני נותן דוגמה לילדים. אשתי היא אישה נהדרת. היא הייתה מורה מאוד מוצלחת, תלמידות אהבו אותה, ייעדו לה תפקידים גדולים. אם לא המחלה, היא הייתה היום מחנכת גדולה. היא גם אמא וסבתא בנפש שלה. אישה מוכשרת ומדהימה. המחלה פשוט הפילה אותה".
תחושת השליחות גרמה לוורצמן לרצות להעביר מניסיונו גם לאחרים. לפני שנתיים הוא החל להרצות בנושא ולספר את סיפורו האישי. בימים אלה, כאמור, הוא משיק את המיזם החדש. "אני יודע כמה ההתמודדות הזאת קשה לחולה עצמו וגם לכל הסביבה שלו", הוא אומר. "בני המשפחה עוברים תקופה מאוד קשה. יש לי כלים לסייע גם בתור מטפל זוגי ומשפחתי, וגם בגלל ניסיוני האישי. המיזם הזה פתוח לכולם: לדתיים, חילונים, חרדים. מה זה משנה אם לאדם יש כיפה קטנה או גדולה? רוב בני האדם רוצים אהבה וזוגיות בריאה".
עד כמה המגזר הדתי פתוח לדבר על זה?
"חברים מהמגזר החרדי מספרים לי ששם ההסתרה היא גדולה מאוד. אנשים מפחדים לדבר, מפחדים מה יהיה עם השידוכים. לעומת זאת, במגזר הדתי־לאומי אני מרגיש שמשהו בשנים האחרונות נהיה יותר רך, אנשים יותר מדברים על הנושא. כשהתחלתי לפני שנתיים עם ההרצאות, לא הייתה אף תגובה לא טובה. אנשים אומרים שאני נותן להם כוח. אני לא רופא, לא פסיכיאטר, אבל משתדל לסייע כדי שיחזיקו מעמד, יתקדמו הלאה בחיים ולא ישקעו. המטרה היא ליצור לאנשים תקווה".
להיות אזרחים טובים
הדברים שוורצמן חווה בחייו האישיים מתקשרים גם לעיסוקו הנוכחי בעמותת "לאורו נלך". "המטרה שלי היא לגרום לבני הנוער להיות אנשים יותר טובים, יותר אמפתיים, יותר מתחשבים באחרים. זה גם מתחבר למקום האישי שלי", הוא אומר. "יש לי תחושה שאני סוג של מתנדב בבית 24/7. חשוב לדאוג לחברה שלנו. שלשום, למשל, ערכנו יום עיון ל־400 ילדי חינוך מיוחד. גם הם מתנדבים בכל שבוע במסגרת פרויקט העמותה. זה בכלל סיפור הצלחה מאוד גדול. ביום שלישי הקרוב יש לנו כנס שנתי גדול למתנדבים בבנייני האומה בהשתתפות שר החינוך. נרשמו אליו כבר 2,000 תלמידים מ־40 בתי ספר מרחבי הארץ. כשתלמיד יתנדב באופן קבוע, הוא ירגיש שהמדינה הזאת שלו. אבל כשאתה יושב על הגדר, לא עושה כלום, אתה לא מרגיש חיבור. דווקא בדור הזה, כאשר כולם מאוד עסוקים בתוך עצמם עם פייסבוק וטוויטר, התנדבות כחלק מתוכנית לימודים מלמדת את בני הנוער להיות אזרחים טובים".
וורצמן מספר שלפני שנתיים, כשהחליט לתרום את ניסיונו לטובת סיוע לבני משפחה אחרים, שאל תחילה לדעתם של ילדיו. "ארבעה אמרו כן, אחד אמר לא. חיכיתי שכולם יסכימו", הוא מגלה. "ואז זה שלא הסכים התקשר אלי ואמר שזה בסדר. בשלב הבא פניתי לאשתי. בהתחלה היא אמרה שאינה מוכנה. אחרי כמה זמן היא קראה לי ואמרה: 'אני מוכנה, אולי זה יעזור לאחרים'. חשוב לי להדגיש שאשתי היא לא הנושא בהרצאות וגם לא במיזם החדש. בוודאי שאני מזכיר אותה, מספר סיפורים קטנים, אבל המיזם הוא על התמודדות המשפחה. המטרה היא להראות שמתוך הכאב והקושי אפשר גם לצמוח. גם אני צמחתי וגדלתי. היום אני אדם הרבה יותר סבלני ורגיש".