שכר הרופאים עולה - ומחירי הבריאות עולים בהתאם: בשמונה השנים האחרונות עלה מדד מחירי הבריאות ב־9%, הרבה יותר מאשר העלייה במדד המחירים לצרכן (4% בלבד), בעיקר בשל האמרת שכר הרופאים. כך מתברר מדוח "תמונת מצב המדינה 2019" שמפרסם היום מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.



הדוח מציג נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל בשנתה ה־71, אבל כולל מסר תקיף במיוחד ביחס למצב מערכת הבריאות וטומן בחובו אזהרה ממשית מפני החמרה במצבה. אף שכיום תוחלת החיים גבוהה ותמותת התינוקות נמוכה, המצב עלול להשתנות לרעה אם מערכת הבריאות לא תשכיל להתאים עצמה להזדקנות האוכלוסייה ולהתרחבות הצרכים הרפואיים.



כפי שעולה מהדוח, בישראל הולכת ורווחת נורמה של הפניית חולים מהמערכת הציבורית לרפואה הפרטית, והרופאים מתומרצים להגביל את שעות עבודתם במערכת הציבורית לטובת רפואה פרטית. עקב כך נוצרים לחצי שכר במגזר הציבורי, היות ששכר הרופאים במגזר הציבורי עלה ב־42% בשנים 2011־2017 (לעומת עלייה של 15% בלבד בשכר הממוצע במשק).



תמונת המצב הנוכחית מגלה עוד כי ההוצאה על בריאות עולה בקצב איטי יחסית: מאז 1995, שיעור ההוצאה על בריאות מתוך כלל ההוצאה הממשלתית הוא כ־7%, בעוד ב־OECD הוא גדל מ־7% ל־9%, ובמדינות שבהן מערכת הבריאות דומה לזו של ישראל הוא גדל ל־11%. בדוח מוסבר כי כדי שהמצב לא יוסיף להידרדר, חלקה של ההוצאה לבריאות יצטרך לעלות בשיעור ניכר, לאור ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה לצד העלייה בשכר הרופאים. 



די במבט אחד בשיעורי מיטות האשפוז כדי להבין את המצב לאשורו: בישראל יש כשלוש מיטות אשפוז לאלף נפש, לעומת 4.8 מיטות לאלף נפש בממוצע ב־OECD. מצבו העגום של שיעור מיטות האשפוז אומנם אינו חדש, אך הדוח, שנכתב על ידי פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר־אילן, שופך אור על הבעייתיות המובנית בהיותה של המדינה המממנת של פעילות בתי החולים באמצעות תקצוב קופות החולים, שמצדן משלמות עבור האשפוז. ריבוי תפקידיה של המדינה, בהיותה הן הבעלים של מרבית מיטות האשפוז והן המפקחת על כל בתי החולים, מהווה ניגוד אינטרסים.



מודגש בדוח כי ישראל מובילה את דירוג תפוסת המיטות בקרב מדינות ה־OECD (למעט אירלנד): 94% נכון ל־2016 (לעומת 75% בממוצע במדינות ה־OECD). בהתאם לכך, משך האשפוז הממוצע קצר יותר: 5.2 ימים בישראל, לעומת 6.7 במדינות ה־OECD. נתונים אלו מובילים לצפיפות ולזמני המתנה ארוכים גם בחדרי המיון. מספר המיטות לנפש בפריפריה (צפון ודרום כאחד) הוא הנמוך ביותר בישראל, ובירושלים הגבוה ביותר, והמרחק הממוצע הגדול ביותר בין היישובים למוסדות האשפוז הוא במחוז צפון. הפערים בין המרכז לפריפריה מתבטאים גם בזמני המתנה ארוכים יותר להליכים רפואיים ולבדיקות בפריפריה.