"כל יום שבו חוק החיסונים מתעכב, זו סכנת מוות לילדים, למשפחות ולקהילה”, אומר יהונתן עוזיהו, אב מודאג לשלושה ילדים המתחנכים כיום בגנים. “החוק תקוע ואם הוא יעבור, זה יקרה בטווח הרחוק. בינתיים אנחנו ממשיכים כל יום לסכן ילדים, מבוגרים וקשישים”. עוזיהו אינו לבד: הורים רבים כמוהו מחכים כבר תקופה ארוכה לאישורו של חוק החיסונים, שאמור לתת מענה ל”חרדה היומיומית”, לדבריהם, שבה הם שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך.
הצעת חוק החיסונים, שהועלתה על ידי הח"כים לשעבר יואל חסון, שולי מועלם־רפאלי ומירב בן־ארי בכנסת ה־20, הגדירה לראשונה מדיניות לאומית בנושא החיסונים וקבעה דרכי טיפול בסרבני החיסונים. לפי ההצעה, משרד הבריאות יחויב לנהל מעקב אחרי ילדים שלא חוסנו ולהתריע על כך בפני הוריהם. הורה שיתעלם מההתרעה יהיה חשוף לסנקציה כלכלית. בנוסף, ההצעה מאפשרת למשרד הבריאות להרחיק ילדים לא מחוסנים ממוסדות חינוך בעת חשש להתפרצות מחלה. כמו כן, נתוני ההתחסנות יפורסמו ברבים, בחלוקה ליישובים ומוסדות חינוך.
ההצעה, שנתמכה על ידי גורמי משרד הבריאות ואיגוד רופאי הילדים ונוסחה בעזרת עמותת “מדעת”, אושרה בכנסת בקריאה ראשונה בינואר האחרון, אך בעקבות פיזורה, לא ברור מה יעלה בגורל החוק. “היו שתי הצעות שונות שמוזגו לאחת כדי שיחול עליה דין רציפות של הכנסת הקודמת, אבל היא התפזרה והוא לא התקיים”, מסבירה בן־ארי. “בגלל שהכנסת ה־21 פוזרה, איבדנו את דין הרציפות, וצריך עכשיו להתחיל הכל מחדש. לשבת, לכתוב את החוק, לפגוש את הצדדים, לקרוא חומרים, לעבוד עם משרד הבריאות והמנגנונים, ואז לעבור שוב בוועדת שרים ולעשות את כל הליך החקיקה מחדש. כל מה שעשינו בכנסת הקודמת, מבחינת צעדים חוקיים, הוא לא רלוונטי, וזה מאוד עצוב. חוק צריך להיות כזה שניתן לאכוף אותו. שיעלה מודעות, יקרב ולא ירחיק אנשים. המטרה העיקרית היא שאם הורה לא יוכל להכניס ילד לבית ספר, הוא יחסן את הילד שלו”.
למלא את החלל
הבהלה לחיסונים נולדה, בין היתר, על רקע החשש המתגבר בשנים האחרונות בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל מפני התפרצות מחלת החצבת. רק באפריל האחרון פרסם איגוד הבריאות העולמי נתונים שלפיהם 110 אלף איש נדבקו במחלה בשלושת החודשים מתחילת 2019 , ורבים מתו ממנה. מדובר בעלייה של 300% מהתקופה המקבילה אשתקד. במדינות רבות אף אסרו על כניסת ילדים לא מחוסנים למערכות החינוך.
“אסור לשכוח שהייתה פה בהלה אמיתית של חצבת בעקבות הפעוטה שנפטרה מהמחלה, דיילת אל על שנדבקה במחלה ומצבה הידרדר וכו’”, אומרת בן־ארי. “כל הורה לילדים מבין שיש פה בעיה, ואין שום הצדק להגיע למצב כזה”.
במשרד הבריאות פועלים בינתיים בתוך הוואקום החוקי ומנסים להשפיע בשטח בעזרת הסברה, מפגשים עם אוכלוסיות היעד והעלאת מודעות בקרב המגזר החרדי והערבי. “משרד הבריאות עושה צעדים חשובים, מנסה להעלות מודעות, להגיע למקומות ואזורים שלא מחסנים, לדבר עם הציבור, לקרוא לאנשים להתחסן בקופות חולים”, מוסיפה בן־ארי. “מגזרים כמו ערבים וחרדים החלו לחסן יותר, וכל השיח השתנה. גם זו הצלחה מסוימת. הייתה התגייסות של חברי כנסת והנהגה מקומית, וגם בזה משנים עמדות בעם. הגיעו ניידות של משרד הבריאות לשכונת מאה שערים, רבנים קראו לחסן, במגזר הערבי יש התעוררות, ודווקא הכי פחות הצלחנו אצל החילונים מתנגדי החיסונים. הם חזקים מאוד ברשת ועושים הרבה נזק. אין ספק שצריך מנגנון חוקתי כי אין לו תחליף. אני מקווה ששולי מועלם־רפאלי תחזור לכנסת או שיגיע חבר כנסת חדש עם קצת ידע והבנה, ואני מקווה מאוד שזה יתרומם מחדש”.
זכות או חובה
העיכוב באישורו של החוק וביישומו גורמים, בין היתר, גם להחרפתו של העימות בין ההורים המחסנים להורים הלא מחסנים. “מאוד דחוף וחיוני שהחוק ייכנס לתוקף”, אומרת מיכל בן דוד, אם לארבעה ילדים ממרכז הארץ. “כל התקיעות הבירוקרטית מעמידה ילדים ומבוגרים בסכנת נפשות. לשמחתי, נמצא פתרון בהידברות, אך כעת הוא לא מיושם. נושא הרחקת הילד הלא מחוסן ממוסד החינוך צריך להיות מיידי בחוק, וללא קנסות ודחיות”.
“אני לא נגד חיסונים. אני בעד אי־כפייה, זהירות, שקיפות וחופש בחירה”, אומרת מצדה סמדר סבוראי, הומאופטית קלאסית המטפלת בין היתר גם בילדים נפגעי חיסונים. “אני בעד בירור מקיף של כל הורה לפני שיחסן את ילדיו. בעד דיאלוג ולא דה־לגיטימציה. ואני מתנגדת לחקיקות כפייה בכל תחום. זה מדרון חלקלק שמתחיל בחיסונים, ומי יודע איפה ייגמר. מה יהיה הטיפול הבא שיכפו עלינו? יש סיכונים בכל טיפול רפואי, וברגע שמפקיעים מאדם את הזכות לבחור - לאן מובילים אותו? לא יכול להיות שלא תהיה הסכמה מדעת. אני סבורה שצריך להיות מעקב אחרי ילדים מחוסנים כדי שנדע מה קורה להם אחרי. האם היעילות של החיסונים נבדקה? באיטליה הציבור יצא לרחובות, והממשלה ביטלה את החוק לכפיית חיסונים, והתחולל מהפך”.
"ניסיון להביא ציבור הורים לחסן את ילדיהם באמצעי כפייה מנוגד לחוקי יסוד המדינה, וכולל פגיעה שאינה מידתית באוטונומיה של ההורים לגבי זכותם, ואף חובתם, לקבל החלטות באופן חופשי ומושכל לגבי בריאות ילדיהם", אומרים גם בעמותת "חיסונים - בחירה מושכלת". "פגיעה בילדים בשל הימנעות הוריהם מסיכונים בהליך שנוי במחלוקת, מעידה עד כמה חלשה עמדת הממסד שהחיסונים יעילים ובטוחים. טוב יעשו המחוקקים אם ינצלו את הזמן שהתווסף להם, טרם קבלת ההחלטה בנוגע לחוק, ללימוד מעמיק של נושא זה".
אל מול היעדר החוק בישראל, מדינות אחרות דווקא נוקטות מדיניות ברורה יותר. כך למשל, בארצות הברית החלה מדיניות של חובת התחסנות כבר בתחילת המאה ה־19, כשפרצה מגפת האבעבועות השחורות. החיסון לחצבת נכנס בשנות ה־70 של המאה הקודמת, ולקראת שנות ה־80 חייבו כל המדינות בארצות הברית הצגת תעודת חיסונים כתנאי לכניסה לבית הספר - נוהל שמתקיים עד ימינו בהחרגה מסוימת: מתן פטור מחיסונים יינתן בשל סיבה רפואית, נימוקים דתיים או סיבות פילוסופיות. לאחרונה החליטה מדינת ניו יורק להטיל קנסות כבדים על הורים שלא יחסנו את ילדיהם עקב מספר שיא של מקרי חצבת במדינה. גם בגרמניה הוגשה לאחרונה הצעת חוק המחייבת חיסון נגד חצבת כתנאי לכניסה למוסדות חינוך.
“במדינת ישראל נכון לעכשיו חיסון זה זכות ולא חובה, להבדיל ממקומות אחרים בעולם שבהם כדי להכניס למסגרת, חובה לחסן את הילד”, אומרת ד”ר ביביאנה חזן, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי העמק. “יש לנושא שני היבטים – הקהילתי והאישי - ופה מתקיימת לעתים סתירה בין צורכי מדיניות הבריאות וצורכי המשפחה. אני בעד הידברות ושכנוע, אבל לא רואה איך אפשר היה לאכוף חוק כזה גם אם היה קיים”.