אישה עם השכלה אקדמית מהמגזר היהודי שחיה בכפר סבא או רמת גן? סביר מאוד שתחיי יותר שנים מיתר הישראלים. כך, לפחות, עולה כשקוראים את הדוח השנתי בנושא מצב אי-השוויון בתוצאי בריאות ובמערכת הבריאות בישראל שיוצג בכנס אי-שוויון של מערכת הבריאות. לפי הדוח, שממצאיו המלאים צפויים להתפרסם בחודש הבא, תוחלת החיים הכללית הממוצעת של נשים בישראל גבוהה מזו של גברים בארבע שנים (נתון שנותר על כנו מאז שנת 2015). 

גם פערי ההשכלה נותנים אותותיהם בתוחלת החיים בישראל: אורך החיים הממוצע של גברים בעלי השכלה אקדמית או על-תיכונית עומדת על 84.5 שנים; אצל בעלי השכלה תיכונית על 81.9 שנים ואצל גברים שלמדו עד 11 שנות לימוד - 76.1. אצל נשים בעלות השכלה גבוהה, תוחלת החיים הממוצעת עומדת על 87.9 שנים, לעומת 85.9 אצל נשים עם השכלה תיכונית, ו-81.9 אצל נשים עם השכלה עד 11 שנות לימוד.

בחינת התפלגות תוחלת חיים לפי ממד גיאוגרפי מגלה הבדלים משמעותיים. כך למשל, בערים הגדולות תוחלת החיים הגבוהה ביותר היא בכפר סבא וברמת גן (84.5) והנמוכה ביותר בבאר שבע (81.1). ביישובים קטנים יותר (אוכלוסייה של מעל 50 אלף תושבים), תוחלת החיים הגבוהה ביותר היא במודיעין עלית (87.6) והנמוכה ביותר באום אל-פחם (79).

יש לציין כי גם בין אזורי הנפות נרשמו הבדלים משמעותיים: הממוצע הגבוה ביותר של תוחלת חיים בקרב יהודים ואחרים (בעיקר נוצרים שאינם ערבים) בתקופת הרישום (2017) היה בנפת ירושלים (84.4) והנמוך ביותר בנפת באר שבע (81.3). בקרב ערבים, תוחלת החיים הגבוהה ביותר נרשמה בנפת צפת (82.9) והנמוכה בותר בנפת רמלה (77.8). יצוין שהפער המשמעותי ביותר בתוחלת חיים בין יהודים לערבים נצפה בנפת פתח תקווה (5.6 שנים לטובת האוכלוסייה היהודית), והנמוך ביותר בנפת צפת. 

הדבר מתבטא גם בשיעורים גבוהים ביותר של חולי סוכרת לא מאוזנים. ביישובים ערביים, האחוז הגבוה ביותר נמצא בעין מאהל (41%), תל שבע (38%) ואבו-סנאן (34%), וביישובים יהודים – קרית מלאכי (25), עכו (24) וערד (22). מבחינה זו קשה לפספס שהיישוב היהודי עם אחוז הסוכרתיים הלא-מאוזנים הגבוה ביותר, נושא באחוז זהה עם זה הממוקם 11 מבין היישובים הערבים (היישוב אכסאל, עם 25% כמו לקרית מלאכי).

ההסברים לפערים אינם חד משמעיים, אבל חלק אחר בדוח מסביר לפחות חלק ממנו: מצבת כוח האדם. מספר הרופאים לאלף נפש הגבוה ביותר נמצא בתל אביב (5.3), אחר כך בירושלים (3.9), בחיפה (3.8), במרכז (3.4) ולבסוף בצפון ובדרום (2.1), כאשר במקרה של הדרום מדובר בירידה מ-3 בשנים האחרונות. 

אצל אחים ואחיות ההתפלגות שונה רק מעט מרופאים, כשהמספר הגבוה ביותר לאלף נפש נמצא בחיפה (6.7), אחר כך בתל אביב (6.2), בירושלים (5.7), בצפון ובמרכז (4.5) ולבסוף בדרום (3.3). גם בכוח עזר רפואי תל אביב מובילה (6.8 לאלף), בער ניכר על המרכז (5.1), חיפה (4.9), ירושלים (4.4), דרום (4.3) וצפון (3.5). העליות המשמעותיות היחידות במצבת כוח העזר, הן בתל אביב ובצפון. ככלל, בעוד ברוב המחוזות נרשמה עלייה בכלל המחוזות בין השנים 2010 ו-2017, רק במחוז הדרום נרשמה ירידה.

הפערים ילכו ויעמיקו/ שמוליק בן יעקב, יו"ר האגודה לזכויות החולה

דוח משרד הבריאות מביא לנו שוב את החדשות המוכרות והידועות והוא שקיים אי שוויון במערכת הבריאות. אנו מברכים את משרד הבריאות ואת קופות החולים על פעילותם לצמצום "אי השוויון" הקיים במערכת הבריאות, אך לאור הגרעון התקציבי המתמשך במערכת הבריאות,  כפי הנראה הפערים ילכו ויעמיקו בשנים הבאות. 

מערכת בריאות שמייצרת תורים בצורה ישירה ועקיפה, היא מערכת שלא באמת מטפלת באי השוויון. כך לדוגמא חוק בריאות ממלכתי קבע כי קופות החולים מחויבות לספק שירות רפואי בזמן "סביר", יחד עם זאת עד כה לא הוגדרה "סבירות" מהי ותורי ההמתנה במערכת הציבורית רק הולכים ומתארכים: שנה לנוירולוג, חצי שנה לטיפול נפשי, שעות ארוכות בחדרי מיון, חודש ואפילו יותר לטיפולי פיזיותרפיה וכן הלאה. 

בפריפריה המצב גרוע אף יותר ובהינתן העובדה שכוח האדם לא מספיק והמרחקים ארוכים למוסדות רפואיים, התורים רק הולכים ומתארכים. הפתרון שעומד לרשות החולים לקבלת טיפול רפואי זמין הוא לפנות למערכת הפרטית – למי שיש כסף תהיה בריאות ולמי שלא לא. והנה הפערים הולכים ומתרחבים. 

הקופות מפתחות פתרונות דיגיטליים, על פניו דבר נפלא, מצד שני מחולל פערים משמעותי. בעולם בו לא לכולם הידע בנגישות לדיגיטציה או היכולת הטכנית לזו, יש כאלו שיעשו שימוש מצוין בפתרונות אלו וכאלו שאין להם את הכלים לכך. בעיקר בגילאים המבוגרים גם בקרב אוכלוסיות מוחלשות שידם לא משגת את הקידמה. ושוב אותה התוצאה, הפערים רק הולכים ומתרחבים.

מחקרים מראים כי 12%-15% מהחולים מוותרים על טיפולים רפואיים בגלל סיבות כמו השתתפות עצמית שהקופות גובות, מרחקי נסיעה ועוד. על כל אלו לא ניתן מענה ובעידן בו מערכת הבריאות מנסה לחסוך כסף ולא להרחיב את השירותים, הפערים רק ילכו ויתרחבו גם בשנים הבאות.