עמוס פריבס, פסיכולוג קליני מהמכון 'טריאסט שריג' ומהמכללה למנהל, שוחח היום (שלישי) עם אראל סג"ל ב-103FM סביב סימני השאלה הרבים שמגיפת הקורונה והגבלותיה יוצרים, ועל השפעה פסיכולוגית כלל אנושית מתמשכת לעתיד החברה, שהמשבר עלול להותיר גם לאחר שיחלוף.

נצליח להתאושש? זה ייזכר כדבר שולי או שזה ישאיר צלקת על החברה?
"זאת שאלה ממש טובה. אני כל הזמן חושב שאנחנו רוצים להיזכר במלחמת המפרץ כי ככה היא נזכרה".

בתור כמה טילים מצ'וקמקים.
"בסוף זה נגמר במשהו מאוד קטן. אני מקווה, אבל אני לא בטוח שזה יהיה פה ככה. זה מאוד מעניין איך נעבור את התקופה הזאת ואיך נצא ממנה. אני חושב שהיא תשאיר משהו, אתה מסתכל על הטלויזיה, על אנשים שמצטופפים ואתה אומר – 'משוגעים, מה אתם עושים?' זה העיר בנו פחד עמוק מחיידקים וצפיפות. אני חושב שכל אדם שרואה בפעם הראשונה את הרכבת התחתית, כישראלים יש לנו את החוויה שאנחנו אומרים מה זאת הצפיפות העירונית הזאת? זה נראה בהתחלה מלחיץ ואנחנו לומדים להיות קהים לזה, מעניין לחשוב אם האנושות תחזור להיות קהה כלפי הצפיפות והקרבה".

אנחנו לא רגילים, לא רק הישראלים, ספרדים איטלקים צרפתים ברמה היומיות - מי ייתן נשיקות אחרי זה?
״זה שאלה מאוד טובה. מעניין מה שאמרת, צריך לעשות גרף של הקורונה לפי כמות החיבוקים בתרבות, אלה שמתנשקים כשנפגשים. קצת קשה לי עם המושג של הריחוק החברתי, נראה כאילו מנסים להנחיל איזה מושג חברתי חדש, וזה נאמר כל הזמן, שכשההגבלות הרשמיות ירדו, 'נקווה שהריחוק החברתי בלב יישאר'".

זה יכול לשנות את ענף התעסוקה כי אולי חברות יראו שהן לא צריכות את כל העובדים, מקומות ורכבים כי אפשר לעבוד גם מהבית. זה יכול להשפיע על הילדים שגם ככה במסכים כל היום וגם על האינטראקציות החברתיות.
"אתה מאוד צודק, האמת זה מדאיג אותי. אני חושב שבגדול, באופן כללי, יש לנו איזון בין כל מיני קולות. הרבה פעמים אתה הולך לרופא לקבל זריקה והוא אומר לך לחכות רבע שעה לאחריה אבל כולם הולכים. יש לנו בין הרצון לחיים, למגע, לקשר ולפעילות לבין התנהגות בטיחות. ברור שכרגע בתקופה הנוכחית צריך להתנהג ככה, צריך להכריע לטובת הבטיחות והתסריטים החמורים. השאלה, מה יקרה אחר כך? במיוחד שכול מיני קולות חיצוניים ופנימיים, גם המחשבה של עבודה שמבינה שיכולה להסתדר עם חצי מהעובדים וגם המחשבה הפנימית, מה יקרה אז? האם נדע לאזן? אני זוכר את ההיסטריה של 'פורטנייט' שהילדים כל הזמן במסכים ולא משחקים במגרש, עכשיו ההורים מחזירים את הילדים ל'פורטנייט' ואומרים להם 'תשחק עם חברים שלך, אל תשב בבית לבד כל היום'".

אנחנו כל היום מתחמקים מהגורל שלנו ובבת אחת אנחנו עסוקים בווירוס שלא יעשה לרובנו כלום, אבל זה מעורר מחשבות. בוא נדבר בשבוע הבא על מגפות פסיכוטיות שהיו בעולם כדי לנסות לראות איך יוצאים מהן
"זה באמת נושא מעניין".