מספרי הקורונה עולים בהתמדה מיום ליום, מאומתים חדשים מתגלים בכל רחבי הארץ, חולי קורונה במצב קשה חוזרים לפקוד את בתי החולים, חלק ניכר מהאוכלוסייה כבר התחסן ומגלה כי החיסון אינו מגן ב-100% ושזן הדלתא מצליח בכל זאת להדביק על אף החיסון, התו השמח הירוק והסגול חוזרים לחיינו וכולנו חזרנו למסכות. אז מדוע אזרחי ישראל לא מקפידים על ריחוק חברתי? למה אין עלייה במכירות המוצרים להיגיינת ידיים? למה עדיין יש כאלה שלא מקפידים על עטיית מסכות במקומות הומי אדם, שמהווים מדגרות קורונה של ממש?
האמת היא שאין סיבה מוצדקת לאדישות הנוכחית. מוגזם יהיה להכריז שיש לכך קשר להתפרצות המחודשת של הקורונה, אך כן ניתן לומר ברמה הפרסונלית שכל מי שרוצה לשמור על עצמו והקרובים לו, כדאי שישוב לחטא ידיים כמו שצריך.
איך נכון לחטא ידיים והאם לא עדיף להשתמש בכפפות?
כמובן שכפפות הן הפתרון האידיאלי, לפחות מבחינה רפואית, אבל צריך גם להישאר ריאליים. בחום ששורר בקיץ הדרישה להסתובב עם כפפות היא מעט מוגזמת, במיוחד כשיש יתרון אחר, ישים ונוח יותר – חיטוי ידיים. וגם מבחינה סביבתית אינני בטוח שפתרון הכפפות הוא המיטבי.
ביום-יום לא תמיד יש לנו גישה לשטיפת ידיים בסבון וההנחיה להימנע ממגע בפנים עם הידיים היא אולי יפה בתיאוריה, אבל קשה ליישם אותה באופן שוטף. לכן, עלינו להשתמש בפתרון הזמין והטוב יותר שעומד לרשותנו. כך למשל, כאשר אנחנו יוצאים מהסופר, הקניון או אפילו יום עבודה, כדאי שיהיה איתנו בקבוקון של חומר חיטוי.
אז למה אנחנו אדישים? מדובר בהסבר מורכב, שאפשר לחלק אותו לשלושה חלקים:
קודם כל, אנשים נשארים יותר בבית. חלק מהירידה בהקפדה על ההנחיות נובעת מכך שמקומות עבודה רבים החלו לאמץ את מודל העבודה מרחוק וגם פעילויות חברתיות רבות עברו לזום, שהחליף את המפגשים הבינאישיים. פחות יציאות מהבית – פחות מגע עם חפצים בהם אנשים אחרים נוגעים – פחות שימוש בחומרי ההגיינה והחיטוי.
שנית, שחיקה. כמו שאנחנו מתקשים לתחזק דיאטות, לאמץ שגרת אימונים מסודרת ולשמור על אורח חיים בריא באופן כללי, כך גם פעולה פשוטה כביכול כמו שמירה על היגיינת הידיים הופכת ל"משימה", משהו שיש להקפיד עליו. היות וחיטוי הידיים הוא פעולה שנמצאת איתנו "רק" כשנה וחצי ולא כולנו מקפידים עליה באופן שוטף, היא עוד לא נכנסה לשגרה שלנו כמו צחצוח שיניים לדוגמה. חיטוי ידיים הוא פעולה שדורשת מאיתנו מודעות ותחזוק כל הזמן.
והסיבה העיקרית איתה גם התחלתי – אדישות. בין אם משום שהתחסנו, או שאנחנו מאמינים ש"לנו זה לא יקרה", או שאפשר לשמור על ההנחיות באופן יותר "חופשי", בסופו של דבר אנחנו מקלים על עצמנו ונכנסים למעין אדישות סביב הקורונה. אם אנחנו לא נמצאים בקבוצת סיכון, קשה לנו לראות בה סכנה קיומית. ולכך יש לי הצעה – בואו נחזור לחשוב על הסבתא.
כמו שהתחילה הקורונה וכולנו היינו חרדים שמא נפגע חלילה בקרוב משפחה מבוגר או באדם בקבוצת סיכון – הרי שאם הווריאנט החדש מצליח להדביק למרות החיסון, בואו נתגייס כולנו, לא נזנח (לפחות בינתיים) את האלכוג'ל והספטול ונחטא את הידיים, נעטה מסכות על הפה, וכן גם האף, נשמור על הריחוק ולא נלחץ ידיים, כדי לשמור על הקרובים לנו ביותר.
הכותב הוא יו״ר הסתדרות הרוקחים
יש דבר אחד שזנחנו יותר מהכל בקורונה – והוא יכול להציל אותנו
זן הדלתא של הקורונה מתפשט אז מדוע בדיוק אנשים עדיין נשארים אדישים? חוץ מעטיית מסכה וריחוק חברתי, יש עוד דבר אחד שרבים הפסיקו לשמור עליו, ויכול לסייע במניעת הדבקה
