"מרפאת קודם כל את עצמי": לקראת פורים, הליצנים הרפואיים נחשפים

הגעתי למקצוע הליצנות הרפואית מהמקום הכואב ביותר שלי", מספרת יונית פינשטיין, שעובדת ב־11 השנים האחרונות כליצנית רפואית. “לפני כן הייתי מורה בתיכון. בגיל 40 אובחנתי כחולת פיברומיאלגיה, שבשיא שלה רותקתי למשך שלוש שנים למיטה בלי יכולת להניע אף שריר. בעקבות המחלה וההתמודדות נכנסתי לדיכאון כבד, שהתגבר עם פטירתו של אבי האהוב. האובדן והמחלה השפיעו עליי כל כך עד כי בימים תפקדתי כמו רובוט ובלילות בכיתי את נשמתי כי הבנתי שזו לא הדרך שבה אבי היה רוצה שאבלה את חיי. חיפשתי דרך להנציח את שמחת החיים שלו. ואז, במקרה, נתקלתי במודעה של ליצנות רפואית ונרשמתי לקורס ליצנים רפואיים בבית החולים איכילוב".

במשך כשנתיים התנדבה פינשטיין כליצנית רפואית בבית החולים פעם בשבוע, במקביל לעבודתה בתיכון. “זה טען אותי באנרגיות וסיפק לי יכולת לשרוד ולשכוח את הדיכאון והמחלה", היא מספרת. “בשנת 2013 בעלי חלה בסרטן, ובאותו היום שקיבלנו את בשורת האיוב הזו, נשלח אליי מייל שהציע לי לשדרג את הליצנות הרפואית וללמוד יוגה צחוק. כיוון שלא ידעתי איך להתמודד עם גילוי הסרטן של בעלי ואיך להעביר זאת לילדים בדרך נכונה, נרשמתי לחוג וזה מה שהציל אותנו עד שבעלי נותח ויצא בשלום מהמחלה.

“כשהתחלתי ללמוד ליצנות רפואית הפכתי למאושרת והרגשתי שמצאתי את התרופה לאובדן", מספרת שטיינברג. “התחלתי לפרוח, לחייך לראשונה מאז האבל ולהצחיק. בתקופת הקורונה הצטרפתי לפרויקט ‘הליצנים הרפואיים נלחמים על החיוך’ וזכיתי לשמח אנשים הנמצאים בבידודים דרך הזום והרשתות החברתיות, וכך התפתחתי כליצנית. לאחרונה העזתי לחזור כליצנית רפואית, לראשונה מאז פטירתו של בעלי, לבית החולים שבו נפטר, ושלא יכולתי להתקרב אליו מאז. הרי הילדים לא אשמים במה שקרה לבעלי. עכשיו אני מודה על הזכות לשמח ילדים ולהבין שבמקום שבו קרתה טרגדיה – נולדה שמחה".

בזכות האור בעיניים

“הליצנות הרפואית הפכה להיות הייעוד שלי, אך יותר מכך, היא סייעה לי להישאר שפויה", מספרת חני יונה שמשמשת זה שבע שנים ליצנית רפואית תחת השם “טופי, ליצנית רפואית". “לא מזמן הסתכלתי בספר המחזור שלי מהתיכון וראיתי שבדברים שאני רוצה לעשות בעתיד נכתב: ‘להיות ליצנית’. שכחתי מזה לחלוטין, ורק לאחרונה הבנתי שזה כנראה משהו שנועדתי אליו.

“גדלתי בקריית ים במשפחה חילונית, ולאחר נישואיי לגל, שהיה אף הוא מבית חילוני, הוא החל בתהליך חזרה בתשובה", מספרת יונה. “לאחר תהליך ארוך הפכנו שנינו לחרדים. במשך השנים הפכנו הורים לתשעה ילדים מקסימים, כששניים מהם נולדו עם לקויות – אוריאל נולד עם לקות שמיעה ואביגיל עם צרכים מיוחדים. במקביל ילדיי החלו בתהליך של יציאה בשאלה והפכו לחילונים, מה שאינו מובן מאליו בשכונה החרדית שבה גרנו. בנוסף, אמי חלתה במחלת הסרטן ונפטרה, אחת מאחיותיי חלתה בסרטן וגם אני חליתי בסרטן. כחלק מהצורך להתמודד עם המצב הנפשי הלא קל, החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי ונתקלתי בפלאייר של ליצנות רפואית. החלטתי ללכת למפגש ניסיון, נדלקתי והחלטתי שזה משהו שאני חייבת ללמוד".

בשנת 2015 סיימה יונה את לימודי הליצנות הרפואית. “מאז זה הפך אצלי למקור פרנסה", היא מספרת. “זה נתן לי כלים לחיים, ואני מודה על כך שהליצנות הרפואית קרתה לי. זה עזר לי מאוד להתמודד עם בתי אביגיל ולהבין שזה בסדר לבכות וליפול אבל גם צריך לדעת לקום מהר מהמצב. בשנים האחרונות, בגלל הבת שלי, הליצנות הרפואית שלי עוסקת גם בילדים עם צרכים מיוחדים, והאור בעיניים שלהם שווה לי הכל".

“הגעתי לליצנות רפואית מאסון ומצאתי את הייעוד שלי בחיים", אומר גם משה ניב סקרבניק, ליצן רפואי ב־17 השנים האחרונות. "לפני 17 שנה נולד נכדי הראשון ונסעתי יחד עם אשתי לביתה של בתי כדי להרכיב מיטת תינוק. בדרך חזרה נהגת נכנסה בנו עם הרכב חזיתית. אשתי ואני נפצענו באורח קשה, וחברה נוספת, שהייתה איתנו ברכב, נהרגה. השיקום הארוך בבית החולים אילץ אותי לצאת לחופשת מחלה מעבודתי ופגע בתפקוד היומיומי שלי. בנוסף, עברתי שלושה התקפי לב כחלק מהנזק הארוך של התאונה. כשהייתי מאושפז בבית החולים, ראיתי כמה סבל אנשים חווים. כאדם מצחיק מטבעי, התחלתי להצחיק את הסביבה ולסייע למאושפזים לצדי להתמודד עם הכאב בצורה יותר ‘נעימה’.

גם איריס ליה־סופר, ליצנית רפואית בשבע השנים האחרונות תחת השם “אוליב אמלה", הגיעה למקצוע בעקבות חוויות עבר מורכבות. “כשהייתי נערה הייתי מאושפזת בבית החולים תל השומר במרפאה להפרעות אכילה", היא מספרת. “כשהשתחררתי מהצבא החלטתי להפוך לשחקנית ולמדתי בבית ספר למשחק, אך לא מצאתי בזה עבודה והייתי מתוסכלת. בנוסף, נזרקתי מהדירה שבה גרתי וחיפשתי את עצמי. מה שהציל אותי מהדיכאון היה פלאייר שהגיע בדואר על לימודי ליצנות רפואית. חשבתי שזה יכול להיות מגניב להתנדב בזה עד שאתאפס על החיים שלי, וגיליתי עולם ומלואו.