לאחרונה חשפה מגישת הצינור לשעבר, נועה כהן, כי היא סובלת מתופעה שנקראת דיסמורפיה. גם באחד הפרקים האחרונים של הישרדות שמענו מהשורדת החמושה בכנות וישירות בלתי מתפשרת, אלה אייבינדר כי לאחר שחשה דחייה בעולם הבידור פנתה לדיאטות קיצון ושינויי גוף קיצוניים.

באומץ סיפרה אלה את הסיפור של נשים רבות כל כך ופירטה כיצד פירשה את דחייתה מקמפיינים כנעוצה בעובדה שלא תאמה לסטנדרט היופי של המלהקים ושהדבר הוביל אותה לחפש פתרון לבעיה הזו. במסגרת הניסיון להתאים את עצמה למה שחשבה שדורשים ממנה כאישה, פנתה אלה לניתוחים פלסטיים ולטיפולי יופי מסוגים שונים. גם אחרי הרמת חזה, קו לסת, ניתוח אף והזרקות היא מספרת שתחושתה הפנימית לא השתנתה. איך ייתכן? מפני שהבעיה מראש לא הייתה באיבר גוף כזה או אחר בגופה אלא בתפיסה ובתחושה פנימית שצריכה לקבל מענה רגשי. 

כשאלה שיתפה מדם ליבה על כך שהיא מרגישה שיש לה "תסביך" אי אפשר היה להישאר אדישים לכך. הרי לכל אחת מאיתנו יש משהו שאנחנו מרגישות חוסר ביטחון לגביו. הנראות החיצונית שלנו היא עוד נדבך לפרסונה של עצמנו ותפיסתה על ידנו מושפעת מהערך העצמי שלנו. במילים אחרות, את לא צריכה להיות מלכת יופי כדי להרגיש יפה ומושכת, זה מספיק שאת הולכת בעולם בתחושה של ערך עצמי. ערך עצמי משמעו להפנים את העובדה שהערך העצמי שלי קיים ללא קשר לגודל החזה או לשפתיים שלי. אני מקובלת, אני ראויה לאהבה ולמקום מעצם היותי. השייכות שלנו בממלכת בני האדם, לפי משנתו של הפסיכולוג והרופא אלפרד אדלר, אינה תלויה בדבר.

ואם נחזור לסיפור של אלה הרי הוא סיפור של כל כך הרבה מאיתנו שהולכות עם תחושה ש"אנחנו לא מספיק" ובגלל זה לא יהיה לנו "X". לא מספיק יפות, מקובלות, גבוהות, סקסיות ועל כן לעולם לא נשיג את העבודה הנחשקת, הבעל הנחשק וכו'. 

אלה מביאה דמות ייחודית סופר ישירה וכאילו לא מודעת שהנראות שלה  על המסך דווקא ממחישה עד כמה היא חדת אבחנה לסובב אותה. כמו אלה כולנו מושפעים ממודל היופי המטורלל ומייצוגי היופי הלא ריאליסטיים שגורמים לנו לרוץ עד אינסוף לקראת היעד בו נרגיש שאנחנו אוהבות את גופנו (ספוילר- הוא לא ניתן לרכישה באף מקום אלא להגעה במחשבותינו). 

מרוב פילטרים אנחנו לא זוכרים איך אנחנו נראות באמת, או אולי כן זוכרות אבל מעדיפות לחשוב שאנחנו נראות כמו בפילטר או יחסית דומה. פעם זה עם זר מלכותי לראשנו ופעם זה עם עור שזוף, עיניים מוגדלות וחתוליות, גבות עבות ומוחלקות ונמשים חביבים. עם כניסתם של הפילטרים לרשתות החברתיות יכולנו כולנו להתנסות על גופנו ולהרגיש סלבס לרגע. איך הייתי נראית אם הייתי "יותר"- שזופה, צעירה, מטופחת, מתוחה, סימטרית וכו'... לכולנו היכולת ללחוץ על הפילטר ולבחור בגרסה "המושלמת", חסרת הפגמים שלנו אך הבעיה היא שזו גרסה דמיונית שמתכתבת עם מודל יופי דמיוני, לא טבעי ולא מציאותי.

אז כמו עם מנת סם, אנחנו לרגע נחוש התרגשות ואולי אופוריה לנוכח הדמות שמביטה בנו מעבר למסך, אך הרגשה זו תחזיק רק זמן קצר מאד. הרי שנלך לשירותים ונסתכל במראה נביט באכזבה בדמות המשתקפת לנו שרחוקה מאד מהתמונה המפולטרת שהעלנו לאינסטגרם ולטינדר. לדמות האנושית הזו יש טקסטורה, פיגמנטציה, קמטים, וגבות שצריך לעשות, שפתיים לא משורטטות ומנופחות ושיניים לא לבנות ומושלמות.

הונאה עצמית והונאת הזולת
אז מה כל כך מזיק בתמונת פרופיל "משופצת" או בתמונות עם פילטר ששמנו באתרי הכרויות? בסה"כ הם מרימים לנו לא? 

 למעשה רק מעצימים את הנתונים הטבעיים שלנו, זה לפחות מה שאנחנו אומרים לעצמנו. אומרים שוב ושוב בעודנו מעלים עוד תמונה עם פילטר ומתאהבים בייצוג שדומה לנו אך איננו נאמן למציאות כלל. אנחנו כל כך מתענגים מהתמונה הנהדרת והשקרית של עצמנו עד שאנחנו משכנעים את עצמנו שהיא יותר דומה לנו מאשר לא דומה לנו - אבל לאדם מבחוץ אין בעיה להגיד את האמת - "יקירתי אין קשר בינך לבין התמונה שלך". 

מה שקורה זה שאנחנו יודעות שאנחנו קצת מרמות את עצמנו וגם את האחרים ואז שוכחות, ואני אסביר:

לדוגמה - אנחנו נעלה תמונה שלנו עם פילטר ואנחנו נדע שאחרים יודעים שהתמונה מפולטרת ואנחנו גם יודעות שאחרים מעלים תמונות עם פילטר אבל אנחנו עדיין נמצא את עצמנו משוות וחשות נחיתות לנוכח אותן תמונות עשויות של אחרות. הכל פייק ואנחנו יודעות את זה ועדיין רוצות להגיע לאותו מודל נכסף של יופי ללא פגמים. 

אני כותבת בצורה מוכללת מאחר וכמעט כולנו בעלות רשתות חברתיות וכמעט כולנו יכולות למצוא את עצמנו בשיח הזה אך כמובן שיש דרגות לתופעה. אנחנו יכולים לראות נשים וגברים ברשתות החברתיות המציגים את עצמם באמצעות תמונות מפולטרות שלהם בין אם הם קצת דומים "לעצמם" או בכלל לא. זה מתחיל להיות יותר בעייתי שהייצוג הווירטואלית הזה מהווה סוג של תעודת זהות שהאדם מפנים שמייצג אותו. 

דוגמה לכך היא כאשר יש שימוש בתמונות עמוסות פילטרים באתרי הכרויות מתבצעת הונאה עצמית וכן הונאת הזולת ולמעשה מה שקורה זה שהאדם השני מגיע ומתאכזב מאד לנוכח הדמות המציאותית שמגיעה במקום האווטר לדייט. בדומה לדייט המוכה תדהמה ואכזבה גם אנחנו מתרגלים להתאכזב מעצמנו. וכך דוגמה נוספת להשלכות התופעה היא כאשר אנשים מתמכרים לשימוש בפילטרים ומתחבאים מאחוריהם עד לכדי הימנעות חברתית או זוגית כלומר ימנעו מכל מפגש מציאותי. במובן זה יש להבין כי השימוש בפילטרים מהווה כמעין בריחה לא להתמודד עם המציאות לאישורה. 

יש להדגיש כי הפילטרים הם מיסוך של המציאות ומטרתם לטשטש כל נקבובית, אדמומיות וסממן של אנושיות נורמלית ואין הם מטרה ריאליסטית אליה יש לשאוף. למרות זאת עושה רושם כי יותר ויותר אנשים משווים את עצמם לדמויות מפולטרות וכתוצאה מכך פוגעים בדימוי הגוף ובתחושת הערך. 

הבנתם את המהלך? אנחנו נותנים לייצוגים שקריים לנהל לנו את החיים ולקבוע לנו עד כמה אנחנו מרוצים מהגוף שלנו והתוצאה היא שאנחנו אומללים נורא. 

האבחנה ל"דיסמורפיה" או בשם אחר "הפרעת גוף דיסמורפית" מתקבלת כאשר האדם חווה פגיעה בתפקוד בחייו עקב אותו "פגם" או "פגמים" כפי שהוא רואה בעצמו. אותו עיסוק "פגם" יכול לשאוב למעשה שעות רבות משעות הערות שלו ולגרום לו להימנעות בפעילויות לרבות קשרים חברתיים ורומנטיים. הפן החיצוני יהיה בדרך כלל מעטפת חיצונית לבעיות מהותיות יותר שמבקשות התייחסות בנפש. הוכחה נוספת למצבכם תהיה שמנתחות ומנתחים פלסטיים יסרבו שוב ושוב לבצע בכם ניתוחים. במידה ואתן או אתם מוצאים עצמכן.ם בסבל או בפגיעה בתפקוד אנא פנו לטיפול רגשי.

הייעוץ עבור כולנו הוא להיות מודעים לתוכן שאנחנו צורכים ולמנן אותו. כלומר - אילו תכניות, סרטים, ערוצים אנחנו רואים ומה אנחנו מעדיפים לסנן. למשל, הסירו עוקב מדמויות ברשתות חברתיות שגורמות לכן להרגיש רע עם עצמכן, לא יפות ועקבו אחר דמויות שמעודדות בודי פוזיטיב וייצוגים ריאליים של גוף האדם והמציאות.  השתמשו בפילטרים בחכמה ובמינון ותוודאו שאתם מצלמים תמונות שלכם ושל יקירכם גם ללא פילטר. 

אראל הר-טוב היא פסיכותרפיסטית אדלריאנית וקרימינולוגית, חברה בקהילת המטפלים SomeBuddy, אתר לחיפוש ולהתאמה אישית של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, ההתפתחות האישית, העסקית והמקצועית.