הכתבה נכתבה בשיתוף סאנופי
אנשים שחיים עם סוכרת יודעים היטב כי המטרה העיקרית שלהם היא 'להישאר מאוזנים', כלומר שרמות הסוכר שלהם בדם יהיו תקינות. ובכל זאת, לעיתים האיזון הזה מופר, והמטופל עלול להגיע למצבי קיצון כמו היפרגליקמיה (רמות גבוהות מאוד של סוכר בגוף) או היפוגליקמיה (ירידה חדה ברמות הסוכר בדם). היפוגליקמיה מתרחשת כאשר רמת הסוכר בדם צונחת אל פחות מ-70 מ"ג. זו תופעה שכמעט כל סוכרתי מכיר, ובהרבה מקרים היא חולפת בקלות יחסית. אולם ישנם גם מקרים של היפוגליקמיה קשה ומסכנת חיים, שמתאפיינת, בין השאר, בצורך לסיוע מיידי של אדם אחר, שכן מדובר בחוויה אקוטית של אובדן שליטה.
מכיוון שמדובר בחוויה מטלטלת של חוסר אונים, אירוע היפוגליקמיה כזה עלול להשאיר את חולה הסוכרת בטראומה משמעותית. עומר שקד, עובד סוציאלי קליני במכון האנדוקריני בתל השומר ומרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן ובביה"ס המרכזי לעבודה סוציאלית של משרד הרווחה, מסביר כי ברוב המקרים גם אירוע היפוגליקמיה קשה לא בהכרח יהפוך לאירוע משברי. יחד עם זאת מקרים בהם יש סכנת חיים ואין מעגלי תמיכה בסמוך לאירוע, עלולים להפוך לטראומה משמעותית למטופל עם השלכות ארוכות טווח.
"לפעמים אירוע היפוגליקמיה יכול להיות מסוכן, וכשזה נעשה מסוכן - הסיטואציה יכולה להיחשב כאירוע טראומתי", מסביר שקד, "זה לא תמיד טראומתי ויש הרבה משתנים. יכול להיות סוכרתי שמקבל היפוגליקמיה במהלך הליכה ברחוב, אבל הוא קיבל הרבה תמיכה ועזרה. חרף העובדה שהיה בסכנת חיים, לא יהיו לאירוע השלכות רגשיות בדרגת החומרה הקשה ביותר. זה תלוי באיך הסיטואציה מתפתחת ובמשאבי התמיכה", הוא מוסיף, "אבל, למרבה הצער, ישנם גם מקרים בהם אין את התמיכה המספקת. כך לדוגמא, אישה שהייתה בארץ אחרת ונפלה במקום זר ולא יכלה הייתה לקבל עזרה, לא ידעה למי לפנות וחשבה שתמות שם ברחוב - מזה יהיה לה קשה להתאושש", הוא מסביר.
כשהפחד נובע ממשהו בתוך הגוף שלך - קשה להתאושש ממנו
חשוב לציין כי הסיכון לאירוע טראומתי משתנה מאוד בין סוגי הסוכרת, ולאנשים עם סוכרת סוג 1, בעיקר הצעירים שבהם, יש סיכון גדול יותר לסבול מאירועי היפוגליקמיה קשים מאוד שמשאירים צלקות. "אם מישהי הייתה בת 11 כשהיה לה אירוע היפוגליקמיה קשה, זה שונה מאוד מאדם בן 42 עם סוכרת 2 שכבר פיתח חוסן נפשי", מסביר שקד, "ילדה לא אמורה לשאת את ההבנה שהחיים שלה היו בסכנה. וכאן נכנסת ההבחנה בין סוגי הסוכרת. סוכרת סוג 2 בדרך כלל מגיעה בגיל מאוחר יותר, והמטופלים כבר צוברים יותר ניסיון חיים. אם יש ילד סוכרתי שעבר אירועי היפוגליקמיה רבים לאורך כל החיים שלו - זה מצב אחר". בנוסף, אירועי היפוגליקמיה קשים בסוכרת 2 פחות שכיחים, ואורח חיים בריא עוזר לשמור על איזון, אבל לסוכרת 1 אין מרפא.
"כאן נכנס מרכיב נוסף", מוסיף שקד, "אם אדם עובר תאונת דרכים, עם תמיכה נכונה הוא יכול להמשיך מחדש ולדעת שמחר החיים יחזרו למסלולם, אבל עבור אדם עם סוכרת סוג 1, הגורם של האירוע הטראומתי הוא פנימי", הוא מסביר, "אם אני מדבר עם ילד שמפחד לצאת לרחוב אחרי היפוגליקמיה קשה, הוא בגדול צודק, מקור הפחד שלו הוא פנימי ואני לא יכול לומר לו שאין לו מה לפחד. לכולנו אין לגמרי שליטה על החיים, לאף אחד לא מובטח כלום, אבל זה עדיין אחרת, המנגנונים של האדם הסביר יכולים לעזור לו לשאת את חווית חוסר הוודאות וחוסר השליטה, זו חלק מההוויה של יצור חי, אבל אצל סוכרתי רמת הסיכון היא אחרת, הסכנה כל הזמן בתוכו, כשיש התמודדות קבועה עם חוויה של חוסר שליטה, זה אחד הסימנים של אירוע טראומתי".
שקד מוסיף כי זו הסיבה שכשאדם עובר חוויה כזו יש קושי גדול להשיב את החיים למסלולם, בעיקר אם אין תמיכה ואם אותו המטופל לא נשען על מעגלים תומכים סביבו. לדבריו, כל כך חשוב שאנשים שקרובים לחולי סוכרת שעוברים חוויות כאלה יבינו את המורכבות שלהם. "החרדה הבסיסית יכולה להיות מאוד גדולה, והחיים עבור סוכרתי שעבר אירוע או מספר אירועים קשים היא חווית חיים אחרת משלך או שלי", מדגיש שקד, "וזה בילד-אין בפנים, אי אפשר לוותר על זה. אדם אחרי תאונה יכול להיפטר מהאוטו, סוכרתי לא יכול פשוט להיפטר מהלבלב".
כאשר אתה מפחד מהתרופה היחידה שיכולה לעזור לך
הסיבה להיפוגליקמיה קשה היא ירידה בערכי הסוכר, ובחלק מהמקרים חולי הסוכרת כל כך מפחדים שזה יקרה להם שוב, שהם מקבלים החלטות מסוכנות. "הם עלולים להחליט שהם לא יתקרבו יותר לרמת סוכר נמוכה, וזה עלול לגרום להם לוותר על דברים בחיים שיכולים להיחוות כלא בטוחים כי הסוכר יכול ליפול, כמו ללכת לבית הספר או לצאת מהבית, עד לרמה של פגיעה בתפקוד", מסביר שקד, "זה יכול להתבטא גם בוויתור על הטיפול בסוכרת, מתוך מחשבה שאם מה שגורם לי לאבד שליטה זה רמה נמוכה של הסוכר בדם, והאינסולין מוריד את הסוכר בדם, אז אני מוותר על האינסולין כדי להתרחק מהסכנה - זה נורא ואיום, ומסוכן מאוד. זה סבל קיומי ומלכוד שקשה מאוד לפצח אותו בלי עבודה אישית וטיפולית".
ועוד דבר שחשוב לדעת הוא שהתסמינים של היפוגליקמיה והתסמינים של התקף חרדה דומים מאוד, וגם זה יכול לגרום לבחירות מסוכנות. "מתוך השיחות שלי עם סוכרתיים ועבודת הכנה שעשינו במכון האנדוקריני, יש מספר סימפטומים של היפוגליקמיה קשה: ראייה מטושטשת, קושי להתרכז, דפיקות לב וקוצר נשימה, בחילה, חולשה ברגליים, וזה ממש הסימפטומים של התקף חרדה, אחד לאחד", מסביר שקד, "זה אומר שאם סוכרתי עבר אירוע כזה והיו לו את הסימפטומים, מאוד יכול להיות שהוא נמצא ברמה של פחד, שיכולה לגרום להתקף חרדה, 20 אחוז מהאוכלוסייה עוברים התקף כזה במהלך החיים, אבל אצל חולה הסוכרת ההתקף מוצדק כי הוא מבוסס על משהו פנימי שמייצר חרדה".
והדמיון הזה בתסמינים מאוד בעייתי. "כאן העבודה של הסוכרתי נהיית עוד יותר קשה, כי הוא לא יודע מה קורה, מתקשה לסמוך על המכשיר ועל המדידות, התפיסה הפנימית הופכת ללא אמינה", אומר שקד, "יש בלבול סומטי, החוויה הגופנית של ירידת סוכרת דומה לחוויה של התקף חרדה, וזו מערבולת מאוד מורכבת, וזה יוצר מצב של קושי שאני לא מכיר כדוגמתו, כמו שאמר לי מטופל שהוא שבוי בתוך הגוף שלו, חווית חופש שנלקחת בצורה פטאלית, מהסיבה הפשוטה שאין שם שום דבר שהם עשו רע, הם פשוט נולדו עם הגוף הזה".
אל תישארו עם זה לבד
הדבר החשוב ביותר אחרי אירוע היפוגליקמיה קשה הוא לא להישאר לבד, להיעזר. "אם יש צוות תומך, עובד סוציאלי או פסיכולוג שיכולים לתמוך, סיכוי ההצלחה הוא מצוין, אבל אם לא אז האירוע יכול להפוך בדרגות שונות לטראומה", מסביר שקד, "אם זה קורה לכם, תרימו טלפון, תמצאו איש מקצוע, ותבינו שזה משהו שאפשר להתמודד איתו בהצלחה".
את הפנייה לתמיכה כדאי לעשות כמה שיותר בסמוך לאירוע. "ככל שהזמן מתארך ולא ניתן מענה, העניין מסתבך. אם מישהו בא אלי אחרי 20 שנה זה יותר קשה", מסביר שקד. ובכל זאת, חשוב לזכור כי "תמיד אפשר לעשות משהו, והמוטו כאן הוא לא לאבד תקווה, אלא להיפך - סוכרתיים יודעים להתמודד עם החיים יותר טוב מכולם, ואפשר למצוא דרכים לעבור גם את זה. אבל זו עבודה, ולא לצפות שזה יהיה קל", הוא מוסיף ומדגיש שמבחינתו בהתמודדות היום-יומית של חולי סוכרת יש גבורה אמיתית.
לקריאה נוספת על סוכרת - לחץ כאן
למידע נוסף או שאלות יש לפנות לרופא/ה המטפל/ת. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת סאנופי.
הכתבה נכתבה בשיתוף סאנופי