הסכם החטופים מגיע אחרי שבועות של הלם, כעס, עצב ודאגה שאנו חווים כפרטים וכעם. מזה יותר מ50 יום שאנחנו מלווים בכאב את משפחות החטופים. למדנו להכיר את פניהם של הילדים, הנשים והגברים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. הם נכנסו לנו ללב. מעבר למחויבות כלפיהם אנחנו מרגישים מעורבים רגשית בקורות אותם. ליבנו יוצא בדאגה לאזרחים ולחיילים שנשבו.
תהליך שחרור השבויים הדרגתי ולא שלם. הוא בנוי באופן שמשאיר את כולנו בתחושה מתמשכת של חוסר וודאות. מי ישוחרר היום ומי יוותר היום מאחור? האם החמאס יעמוד תנאי ההסכם? האם ההסכם יוארך וישוחררו עוד חטופים? מה יהיה המחיר שיגבה על ההפוגה בלחימה? מה יהיה בצפון הארץ? אנחנו מטולטלים רגשית עם כל ידיעה או עיכוב בתהליך. באופן מכוון, בשלב זה ההסכם משאיר בידי האויב שבויים רבים שאיננו יודעים מה מצבם. לכן, אי הוודאות שנמצא בבסיס הסכם שחרור השבויים, מצטרף ומעצים חוויה קולקטיבית של חוסר ודאות, שאנו חווים מאותה שבת שחורה של שמחת תורה, בה התהפך עלינו עולמנו.
אי-ודאות
למין האנושי, החוויה של אי ודאות, של חוסר שליטה במה שהולך לקרות בעוד 5 דקות, שעה, חודש, שנה, קשה ולעיתים נחווית כבלתי נסבלת. למעשה בפועל העולם אינו בשליטתנו. יש בו כל כך הרבה מקריות ומזל. מול חוסר השליטה, יש לנו צורך להרגיש שאנחנו יודעים מה צפוי לקרות, שאנחנו שולטים בעתידנו.
המוח יוצר ודאות באי-הוודאות
המוח שלנו חוקר באופן תמידי את הסביבה ומחפש קשרים בין התגובה שלנו לאירועים שמתרחשים לבין התוצאה. על בסיס קשרים חוזרים, המוח בונה תבניות, דפוסים, סולל מסלולים נוירולוגים של חשיבה ושל התנהגות. אבל פה העניין לא נגמר. המוח אינו איבר פאסיבי שמחכה שדברים יקרו, מקבל נתונים ומייצר פלט של מחשבות, רגשות ותחושות. המוח פועל כמו מעין 'מגדת עתידות', הוא משתמש בקשרים שהוא מזהה כדי לצפות את העתיד. כמו מספר סיפורים הוא בונה תרחישים ומספר סיפורים: 'כשיהיה כך, אני אגיב באופן כזה או אחר ואז תקרה התוצאה הזו והזו' או למשל 'אם אני אהיה במצוקה, אני אבכה ותמיד אמא תבוא ותעזור לי' והמחשבה הבסיסית וההגיונית שעברה לרבים בראש ביום השביעי באוקטובר 'אם יבואו מחבלים, אני אכנס לממד ותוך דקות ספורות יגיעו כוחות הבטחון וישתלטו על המצב'.
כדי לפשט את ההקשרים המוח משתמש בהכללות, שנקראות אמונות יסוד: 'הורים תמיד שומרים על ילדיהם'! 'המודיעין שלנו הכי חזק ועירני בעולם'! 'לאנשים טובים קורים דברים טובים'! 'מי שמתאמץ מצליח'! דפוסי חשיבה והתנהגות אלה מייעלים את התפקוד שלנו. באופן כזה ביציאה מהבית לעבודה איננו צריכים בכל נסיעה לחשב מחדש את המסלול ואת זמן ההגעה. הם נוסכים בנו בטחון, חוסכים מאתנו אנרגיה ומפנים את המוח לדברים אחרים. לכן אנחנו נוטים להיאחז באמונות ובדפוסים שלנו, לאסוף פרטי מידע וסימנים שמחזקים אותן, גם כשהמציאות משתנה. אם המוח חי בעבר, כדי לצפות את העתיד, הוא יתקשה לחיות בהווה ולהתאים את עצמו בגמישות וביעילות למציאות המשתנה.
כשדפוסי החשיבה והפעולה שהפעלנו בעבר מתגלים כלא יעילים ולא מביאים לתוצאות המצופות ובהעדר מידע ונתונים לחיזוי הבאות, אנחנו מגיבים בחרדה.
השפעות אי ודאות
מצבים של חוסר ודאות מפעילים אצלנו לעיתים קרובות את האמיגדלה, האיזור במוח שמעורב בפעילות הרגשית שלנו. המוח עלול לפרש את העוררות הרגשית שמתרחשת כסכנה, מפריש הורמונים של מתח, שמכינים את הגוף למצב לחימה. כתוצאה מכך השרירים בגוף מתכווצים, הדופק עולה, קצב הלב מואץ, הבטן "מתהפכת". במצב של איום נגיב במלחמה (בתזזיתיות יתר וקושי להרגע) בהמנעות יתר וקושי לתפקד (מתקשים לקום בבקר, נשארים כל היום בפיג'מה) או בקפאון (תחושה של ניתוק רגשי ותפקודי). נוצרת 'ראיית קשית', המוח מחפש רמזים בסביבה שיעידו על סכנה, מתמקד בהם, כדי להזהר מפניהם ומתחיל מעגל של חשיבה קטסטרופלית, אותו אנחנו מכנים "הטיה שלילית".
בעת סכנה ממשית הורמוני הלחץ משתחררים על ידי פעילות אקטיבית של ריצה אחרי האיום או בריחה ממנו. המוח אינו מבדיל בין איום ממשי לבין איום שנובע מתחושת חוסר ודאות. ומתיחס אל האיום הפוטנציאלי (נמר וירטואלי) כאל מציאות. להורמוני הלחץ לוקח כ 40 דקות להשתחרר הגוף. אם בזמן הזה תעלנה עוד ועוד מחשבות מלחיצות או סצנות מלחיצות בתקשורת, נכנס למעגל סגור של לחץ כרוני. כשמצב המתח נמשך לאורך זמן המתח הכרוני עלול לפגוע בחיסוניות הגוף והנפש.
תגובות במצבי לחץ מתמשך
אנשים שנמצאים במתח כרוני מדווחים על תסמינים פסיכולוגים וגופניים. על חרדות, דאגות בלתי פוסקות, קשיים בשינה, עייפות, עצבנות, כאבים פיזיים, חלקם מרגישים חוסר אנרגיה ומתקשים לצאת מהבית לפעילות יומיומית, אחרים חשים באי שקט פסיכו-מוטורי וצורך תמידי לזוז.
נחזור להחזרת השבויים
דברנו על כך שתהליך החזרת השבויים בנוי, באל כורחנו, באופן שמגביר את תחושת חוסר הודאות. חוסר ודאות שימשך עד שאחרון השבויים יחזור הביתה.
מחקרים מצביעים על מספר דרכים בהן אנחנו יכולים לשפר את היכולת שלנו לשאת אי ודאות ולתפקד בה באופן מיטבי.
עזרה ראשונה עצמית במצבי אי וודאות
1. נייצר שליטה במה שיש לנו שליטה עליו: נארגן לעצמנו סדר יום, נצא מהפיג'מה ונתלבש, שעות מסודרות של אכילה, מנוחה ופעילות.
2. ננהל את המידע שאנחנו צורכים. מאיפה, כמה ואיך אנחנו צורכים מידע. האם אנחנו עושים זאת בערוצים ובמינון שמיטיב איתנו או שמוסיף ללחץ שלנו.
3. נקפיד על פעילות ספורט שנעימה לנו, שתסייע לשחרר את הורמוני המתח מהגוף ותפריש הורמונים שמשפרים את מצב הרוח.
4. נקפיד לשמור על קשרים חברתיים להגברת תחושת לכידות חברתית ושייכות, לעומת חוסר האונים והבדידות שמאפיינות מצבי חוסר ודאות.
5. חמישה דברים שעושים לי טוב, נעשה רשימה של דברים שמשמחים אותנו בימים כתיקונם ונכריח את עצמנו, גם כשלא מתחשק לנו, לקרוא אותה כמה פעמים ביום ולבצע חלק ממנה.
6. ננהל מחשבות טורדניות: לא ניתן להפסיק לחשוב מחשבות מטרידות (כמו שלא ניתן שלא לחשוב על פיל לבן) אבל ניתן לנהל אותן.
נקבע זמנים יומיים לעיסוק במחשבות המדאיגות (בשאר הזמן נתמקד בדברים אחרים). נחליף סימני קריאה אחרי מחשבות שליליות בסימני שאלה (אני לא יכולה לשאת את המתח! האם אני לא יכולה לשאת מתחים? זה הסוף שלנו! האמנם זה הסוף שלנו?).
7. נהיה עסוקים: נשחק במשחקים חברתיים, נעסוק בדברים יומיומיים כמו בישול, ניקיון, או בפעילות מפיגה כמו צביעת מנדלות, תשבצים, ציור, נגרות.
8. נתנדב, נגיש עזרה ונטפל באחרים. התנדבות נמצאה במחקרים כמחזקת את תחושת המשמעות ואת חיסוניות הגוף והנפש.
9. נתרגל הפניית קשב: תרגילים של ויסות חרדה (יש שפע ברשת), נתמקד בגוף, ברגליים למשל במקום במחשבות שבראש, נתפלל, נעשה מדיטציות קצרות
נקבל ונזכיר לעצמנו שאנחנו במצב של אי ודאות. נשחרר את האשליה של שליטה ונתמקד במה שיש לנו שליטה עליו - בניהול עצמנו והיומיום שלנו ובעזרה לזולת. הנמשיך לפעול להחזרת החטופים ולתמיכה במשפחות.
הכותבת היא דלית אשד, פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית בטראומה, מכבי שרותי בריאות מחוז צפון.