"הישרדות יומיומית": נשות המילואימניקים מוצאות כוח ביוגה טיפולית

רות נודלמן מתארת את היוגה כמשנה חיים. בתאל ישי אפלבוים מגדירה את קבוצת המתרגלות כקבוצת תמיכה. ויקטוריה לאה סרגה מדגישה את הכוחות שבתרגול, ומוריה אילן מסבירה שהאימון מנקה את הנפש.

בפתח מרכז איינגאר יוגה בשכונת תלפיות שבירושלים אנחנו פוגשים את ארבע הנשים שהמלחמה הגיעה לפתח ביתן, קראה לבעליהן לצאת אליה וטלטלה את חייהן.

מחוץ לסטודיו של אפרת מיכלזון, שניתן בתרומה לפרויקט של נט"ל (עמותת נפגעי טראומה על רקע לאומי) כדי לתרגל איינגאר יוגה מודעת טראומה, אומרת נודלמן בחיוך, “זה הממתק השבועי שלי", ומספרת שהיא אם לארבעה ונשואה לניתאי, לוחם גולני, שגויס למילואים ב-7 באוקטובר.

“מחקתי את עצמי בתקופה הזאת. את הרצונות שלי, את האהבות שלי, את הכישרון שלי במוזיקה. אני מוזיקאית, והפסקתי את ההופעות והסדנאות, הפסקתי לשיר, כי לא יכולתי לעשות גם וגם. היוגה הפכה לרגע היחיד שבו נתתי לעצמי מקום נקי, כמו ילדה". 

“אני כל כך שמחה שאני פה", מוסיפה ישי אפלבוים, אם לשלושה ונשואה לרון, שגם הוא גויס ב-7 באוקטובר. “הלב כואב, כבר הרבה זמן שהוא ממש כואב. אבל כשאני מגיעה לפה, גם מעצם המפגש עם נשים במצב דומה, גם בזכות המדריכה לילך עם מאור הפנים והחמלה שלה, אני מתרגשת. יש חמלה ביוגה הספציפית הזאת, אז אני יוצאת מפה עם לב רחב יותר, וזה לא דבר שקל לעשות היום". 

יציבה, איתנה, מתפקדת

על פי יעל עידן, מרכזת יוגה וטראומה בעמותת נט"ל, שפיתחה את המודל המיוחד, בתרגול איינגאר יוגה מודעת טראומה מתחזקת ההבנה כי גוף ונפש קשורים זה בזה מתוך התבוננות הוליסטית במתרגל שנמצא במרכז. “כל הזמן האמנו בנט"ל שהעבודה עם הגוף היא חלק אינטגרלי מהמערך הטיפולי", היא מסבירה, “אבל מאז ה-7 באוקטובר הבנו שהטראומה ממש נרשמת בגוף ולכן הפעילות הפיזית מאפשרת לאנשים להיפתח יותר, להבין את עצמם יותר, להתקרב אל עצמם". 

במהלך 15 השנים שעברו מאז יצא הפרויקט לדרכו השתנו הקבוצות וצורכיהן. “עד ה-7 באוקטובר היו לי קבוצות של פוסט־טראומה ממלחמות כיום הכיפורים ו'צוק איתן'", עידן מספרת, “אבל מ-7 באוקטובר הרחבנו את העשייה בצורה מאוד משמעותית לכל מעגלי הטראומה, החל מהטראומה הישירה של שורדי הנובה, תושבי הקיבוצים והמילואימניקים, ועד לטראומה המשנית, למעגלים של בני המשפחה, בנות זוג ועוד".

מה עומד בבסיס המודל?
עידן: “בבסיס נמצאת איינגאר יוגה, שהיא יוגה טיפולית שיקומית. מניסיוני הרב לאורך השנים עם האוכלוסיות ממעגלי הטראומה השונים פיתחתי מודל עבודה שמתבסס על שיטת איינגאר יוגה ועל תיאוריות רלוונטיות. מדובר בהטמעה של שפת חוסן, בהבנה פיזיולוגית של מערכת העצבים והשפעה עליה באופן מיטיב דרך היוגה, במגע ובטכניקות פרקטיות לוויסות חושי. למודל הזה אנחנו קוראים איינגאר יוגה, תרגול מיודע טראומה".

כמה קבוצות כאלה יש כיום ברחבי הארץ?
“נפתחו כבר 25 קבוצות יוגה מודעת טראומה. ברור לנו שהמדינה לא יכולה לתת מענה לכולם, לכן אנחנו נכנסים למקומות שבהם צריכים אותנו ואין מענים".

“הגוף הוא כלי מאוד משמעותי והשילוב בין הגוף לנפש דיבר אליי", מודה ישי אפלבוים. “הייתי נתונה בלחץ כשרון, בעלי, היה במילואים לאורך השנה האחרונה בלבנון ובעזה, ולכן נרשמתי. צריך לומר שזה לא רק בעלי, שהיה ועדיין במילואים, אלא גם אני והילדים נושאים בנטל ונמצאים בתקופה מאוד ארוכה של חוסר ודאות וחרדה. לכן חשוב לי לספר על היוגה, כדי שאנשים במצבים דומים ידעו לפנות ולעזור לעצמם, לחפש את הכלים שמתאימים להם. לא בטוח שלכל אחד מתאימה היוגה הזאת, אבל לי היא הביאה משהו חדש".

נודלמן: “לפני זה שנאתי יוגה, זה נורא שעמם אותי. גם כשראיתי את הפרסום והבנתי שזה מיועד לפוסט־טראומה, זה נשמע לי לא מתאים. חשבתי שזה בטח מתאים לניצולי הנובה ולאחרים שחוו סיפורים קשים. אני לא יודעת למה מילאתי את טופס ההרשמה, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. כי כשהגוף פתוח, כשהחמצן מגיע, כשאני עומדת יציבה, אז אני אחרת בעולם, אני אחרת לעצמי. אני מוכנה לאהוב את עצמי יותר, אני איתנה, אני מתפקדת. מבחינתי, זה גם מחבר אותי לקב"ה, לישות גבוהה יותר, מעבר להישרדות היומיומית".

נודלמן מספרת שכשבעלה גויס, היא עצמה הייתה צריכה ללמוד להיות “קצת גיבורה. ללמוד לבקש עזרה, פחות להתבייש. לקחת את מה שמציעים, כי רק ככה את מצליחה להחזיק מעמד. הייתה נקודת שבר שבה אמרתי לו ‘כבר די, אל תלך, אני לא מסוגלת'. נכון, יש את כל האידיאלים הנשגבים, אבל הבנתי שזה או זה, או הבריאות שלי".

איך צלחתם את זה?
“מרגע שבעלי הבין שזה באמת אקוטי בשבילי, הוא אמר לי ‘טוב, תגידי לי את מתי אני יכול'. ואז, כשהרגשתי שהבחירה בידיים שלי, יכולתי אחרי זמן של התאוששות להגיד לו ‘עכשיו אני מסכימה להיות חלק מזה, אני בוחרת בזה, ותלך'. אם אחבר את זה ליוגה, אז עכשיו אני מגלה את הגוף שלי מחדש ואני נהנית ממנו. אני רואה את העולם לא רק כמקום של כאוס, וזה עוזר להחזיר את החלקים לפאזל".

"בזכות זה, הילדים רואים אותי יותר אסופה, אני מצליחה להסביר את עצמי לבעלי טוב יותר. זה בהחלט משנה חיים. מבחינתי, הגיע איזה מלאך שאמר לי ‘תמלאי את טופס ההרשמה. מגיע לך שתקבלי את עצמך בחזרה'. אני כל כך שמחה ומודה על זה. בגיל 40 גיליתי עוד רובד של העולם, שילך איתי הלאה, עד 120".

שנה חלפה מאז שבעלה של מוריה אילן, סא"ל (מיל') אסף אילן, מפקד גדוד שריון 363 בחטיבת הראל נפצע בח'אן יונס. "הוא יצא לרגע מהטנק לבדוק מאיפה הכי נכון יהיה להשמיד את אחת המנהרות, וקיבל כדור שנכנס במרפק ויצא", היא מתארת. "הכדור גרם להתרסקות של עצם הזרוע ולבעיה עצבית".

מאותו הרגע החיים השתנו?
"כן. קודם כל, עברו עלינו חודשיים של אשפוז. אחרי יומיים בסורוקה, עברנו להדסה עין כרם, שם הוא עבר עוד ניתוח ואז המשכנו לשיקום בהדסה הר הצופים שנמשך שבעה שבועות. לחזור הביתה היה קצת יותר מורכב".

למה?
"כי למרות שזאת הייתה תקופה של התרוצצויות, שצריך היה להחזיק בה את מה שאפשר, בבית החולים יש מעטפת רפואית בשבילו וגם קצת מעטפת למשפחה. זו הייתה תקופה שבה המון אנשים באו לבקר את החיילים הגיבורים. האווירה בשיקום הייתה טובה, מרימה, אווירה ששואפת לבריאות, גם ברגעים הקשים. אבל אחר כך נגמר השיקום ויוצאים הביתה".

ומה קורה בבית?
"כבר אין את המעטפת של בית החולים, ויש כל מיני כאבים שפתאום צריך להתמודד איתם. כאבים שהיו גם קודם, אבל אז הם קיבלו מיד מענה. וכולם בטוחים שהנה חזרנו לחיים היפים והטובים מקודם, אבל זה לא תמיד ככה. גם מצפים שתחזרי לעבודה, כי בעלך כבר בבית. אבל זו תקופת הסתגלות מורכבת. ברור שהמשפחה והחברים מסביב עדיין דואגים ועוזרים, אבל זאת לא המעטפת שהייתה לנו באשפוז".

לאורך השנה הזו עצרת לשאול את עצמך גם מה שלומך?
"אני לא מספיקה לשאול מה שלומי. חודש אחרי הפציעה שלו סיפרה לי חברה, שגם בעלה היה בשיקום, שיש איזו קבוצה של נשות פצועים, שמארגנות מפגש. התלבטתי אם לנסוע, אבל היא שכנעה אותי ונסענו. היינו בערך 30 בנות זוג של חיילים פצועים, כולן הגיעו מבתי החולים ושיתפו בסיפורים. שם, בפעם הראשונה, השתחררו לי הדמעות. לא היה לי איפה להוציא אותן קודם. לקבוצה הזאת קוראים 'חברות של ברזל'.

היא התחילה מכמה נשים שנפגשו בשיקום של בית לוינשטיין, והמשיכה במתכונת של חברה מביאה חברה. היום הקבוצה מונה כבר 350 נשים בערך, בנות זוג של לוחמים, שוטרים, חברי כיתות כוננות, נפגעי פעולות איבה".

שינתה הרגלים

“אנחנו משפחה של חב"דניקים", מספרת ויקטוריה לאה סרגה, אם לחמישה בנים. “בעלי גויס בתחילת המלחמה אחרי שלוש שנים שבהן הוא לא שירת, ומאז הוא במילואים ברצף. הוא רב־סרן בצנחנים, בגדוד 71, ואנחנו מאוד גאים בו ותומכים בו, ועושים הכל כדי שימשיך את השירות שלו".

ואיך השירות שלו משפיע עלייך?
“אני כבר לא יוצאת לעבודה, אלא רק עובדת קצת מהבית. אני בעיקר עם הילדים. הגעתי למסקנה שזה או העבודה או הילדים, והחלטתי להתרכז בילדים. צריך מישהו שיאזן את הבית".

מה מביא אותך ליוגה הזאת?
“היוגה שינתה לי המון הרגלים. היא נתנה לי כלים להתחבר לעצמי. וזה משהו שלנו כנשים, אין זמן אליו. אנחנו עסוקות בכל כך הרבה דברים, בריצות, אנחנו שמות את כולם בפרונט ואנחנו נשארות מאחור. אם לא הייתי מגיעה ליוגה הזאת, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת הלאה".

"לקחתי גם את אמא שלי איתי, וזה זמן האיכות שלי איתה. שתינו צריכות לטפל בנפש שלנו, וזה המקום. אין פה שיפוטיות, אין פה ‘יכולה' או ‘לא יכולה'. לילך המדריכה אומרת לנו לעשות את מה שאנחנו יכולות בקצב שלנו, וזה נותן לי כוחות".

“זה מדהים", אילן מתארת את החוויה. “מאמצים את הגוף, מביאים אותו לקצה גבול היכולת, אבל מצד שני זה ממש מנקה את הנפש, אני תמיד יוצאת מפה רגועה לכמה שעות. עברה עלינו שנה מאתגרת".

“לילך המדריכה נתנה דימוי טוב למחשבות המתרוצצות שלנו, שלא נותנות מנוח", אומרת ישי אפלבוים. "היא אמרה שהן כמו קוף שקופץ מעץ לעץ, אבל עצם הפעילות הפיזית גורם למחשבות האלה להשתחרר, והשחרור נותן מנוחה ורוגע. זאת באמת קבוצת תמיכה. יש כאן מישהי שסיפרה שלא היה לה כוח לקום, והיא בכל זאת הצליחה לגרד את עצמה מהמיטה כדי לבוא, ורק על זה נמחא לה כפיים. אני יכולה לשתף בדמעות על הקשיים. האחווה הנשית והמקום הדומה שאנחנו נמצאות בו מרפאים בפני עצמם".

נודלמן: “אני מרגישה פה בטוחה, וזה לא קורה לי בכל מקום. היה לי לא מזמן יום הולדת, ולא חגגתי אותו עם המשפחה, עם החברות, עם אף אחד – רק עם הקבוצה".

סרגה: “זו זכות להיות ליד הנשים שיש פה. הן נלחמות בכל יום, בכל כך הרבה רבדים. עבורי, לראות את רות, את מוריה, את בתאל וכל אחת שמשקמת את עצמה, זה לא מובן מאליו