יצחק פיכמן כותב על בנו, סמל איתן פיכמן ז"ל, שנפל ב־31 באוגוסט 2022, בגיל 19
בגיל 35 התחלתי לרוץ. זה קרה אחרי שהחלטתי להפסיק לעשן. מאז אני רץ. ממשיך לעשות חצאי מרתון למרות שהגעתי כבר לגיל 66. לא מזמן עשיתי חצי מרתון בירושלים ולפני כן חצי מרתון בים המלח. עכשיו אני מתחיל להתכונן למרוץ הלילה של באר שבע, שיתקיים ב־3 במאי, מרוץ שיש לי אליו חיבה מיוחדת. למה? בגלל איתן, הבן שלי. הלב שלי. הוא הלך ממני לפני שבעה חודשים בתאונת טנק טרגית. לא מבין למה זה קרה, לא מבין איך זה קרה דווקא לו. הוא היה הרי תמיד זהיר ושמר על עצמו. הוא גם היה בחור חזק, אתלט. סמל של בריאות. נכון, הוא רצה תמיד ללכת לקרבי. בסוף הגיע לשריון. היה קורס לא פשוט בשיזפון. אבל איתן אף פעם לא התלונן. הייתי שואל אותו: 'איתן, הכל בסדר? אתה מרוצה? טוב לך?'. היה מהנהן לי שהכל בסדר ומעביר נושא.
בצעירותו ובנעוריו הוא היה שחיין מעולה והיה לו כושר מצוין. בזכות זה הגיע לנבחרת של בתי הספר בבאר שבע והשתתף בתחרויות ארציות. אבל לתחביב שלי, ריצה, הוא לא התחבר. לא ממש אהב לרוץ. אבל היה ילד טוב. לחצתי עליו, אז הוא רץ בשביל שאני אהיה מרוצה ושנרוץ ביחד. מצד אחד הוא ויתר ורץ בשבילי 10 ק"מ, ומצד שני אני ויתרתי ורצתי רק 10 ק"מ במרוצים של באר שבע, כדי לרוץ יחד איתו.
אהבתי לראות אותו רץ לצדי, מתאמץ, מזיע, היינו צוחקים בדרך על כל מיני דברים. זה היה סוד הקשר בינינו. הוא לא רק בן בשבילי. הוא היה לי כמו אח וחבר קרוב. במיוחד אחרי שאיבדנו את אחותו, אפרת. אפרת הייתה אישה של תרומה לחברה, אישה של נתינה. לפני הצבא הלכה למכינה קדם־צבאית ואחרי השירות התקבלה ללימודים במכללת ספיר. ואז לפני שבע שנים תקפה אותה מחלת הסרטן, ואחרי מאבק לא ארוך איבדנו אותה. איתן היה מאוד מחובר אליה. כשהיא נפטרה הוא העלה פוסט שכולנו התרגשנו ממנו: 'אני אוהב אותך עד אין סוף. שמח שהכאבים והסבל פסקו. אבל אני עצוב בשבילי, בשביל המשפחה ובשביל העולם שהפסיד אותך. נתראה בגן עדן'. אחרי שאפרת הלכה נאחזתי באיתן ובקשר איתו. הוא היה המשענת שלי בלי לדעת ובלי להרגיש בזה, אני חושב ומקווה. אהבתי כל רגע איתו ודאגתי לו. אני משתגע מהמחשבות על מה שקרה לו ואיך קרה לו ולמה קרה דווקא לו. האתלט, הזהיר, המחושב.
זה קרה בסוף אוגוסט, שנה שעברה. בשלוש בלילה העירו אותי בדפיקות בדלת מהצבא. בלי הרבה עניינים והכנות: 'הבן שלך איתן נהרג, תאונה עם הטנק'. היה תרגיל של חטיבה 7 וקרתה תאונה. סיבה לא ברורה. זה משגע אותי. עכשיו, כשאני רץ או נוסע במונית, הוא כל הזמן בראש שלי. לפני חודשיים בערך הגדוד שלו עשה מרוץ לזכרו ואני השתתפתי. גם החברים של איתן, המפקדים שלו וגם הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי. עכשיו החלטתי לשחזר את הריצות שלנו במרוצי באר שבע. נרוץ 10 ק"מ. הכנתי כ־180 חולצות ריצה עם תמונה של איתן על החזה. אני רוצה שהוא יראה את זה מלמעלה: הרבה חבר'ה רצים עם התמונה שלו על החזה ואת אבא שלו שנקרע מגעגועים אליו - רץ בראש כל הרצים.
סיפרתי לראש העיר, רוביק דנילוביץ', על החלום שלי. הוא תמך בי ויגיע להזניק יחד איתי את המרוץ לזכר איתן. אני מרגיש, אני יודע שאיתן ירוץ איתי במרוץ הזה. אני יודע שהוא יסתכל עליי מלמעלה ויחזק אותי, ומבחינתי הוא גם ירוץ איתי. אשתי ואני גמורים מההליכה של איתן. השקענו בו כל כך הרבה. ליווינו אותו לתחרויות השחייה ולאימוני הספורט שלו. הוא עשה טריאתלונים. היה ספורטאי בנשמה. לא יודע מה קרה לו.
אני רק מדבר עליו ואני בוכה. הגרון שלי נחנק. בא לי לצעוק ולא יוצא לי קול. אולי זה יקרה כשנרוץ במרוץ הלילה עם עשרות ואולי מאות חברים ולוחמים. אני ארוץ ואצעק בשמו. אני ארוץ והוא יחייך אליי מלמעלה. אני קורא לכל מי שרוצה ויכול לבוא ולרוץ איתנו, להגיע ולשמח קצת את איתן שלי.
