אני זוכר את היום בו כדור הטניס פילח את חלל האוויר במהירות אדירה. מצד שמאל השחקנים, בזה אחר זה הם הסתערו לעברו בשאגה, מכים בו בעוצמות שלא הכרתי. למולם ניצבת לבדך יוסי, ידך האחת שולפת כדורים מהסל האדום והשנייה חובטת לעברם שוב ושוב. הייתי רק בן אחת עשרה, עמדתי בצד והבטחתי לעצמי שיום יגיע ואהיה אחד מהם.
נראית לי אז כמו מוחמד עלי של הטניס. גיבור על נצחי מהאגדות, עשוי ללא חת וחדור מטרה. צפיתי בך בהערצה בקריית יובל כששיחקת בליגה הלאומית של ישראל. אמרו עליך שהיית רוקד על המגרש, מעופף בביטחון ובנחישות. עד שהנפת את המכה הניצחת שבה עקצת את יריבך שהוטל על הקרשים. אני זוכר שניגשת אלי באחת ההפסקות ושאלת לגילי, 'גם אני התחלתי בגילך', אמרת.
יוסי זיתוני, אלוף הטניס של ירושלים, מגיל צעיר, בנוי לתלפיות, טעון באנרגיות ונועד לגדולות, ואתה – הקדשת את עיקר מרצך וזמנך לספורט, ובעיקר לטניס. כשהוקם מרכז הטניס החדש בשכונת קטמון, ההתרגשות בעיר הייתה גדולה. כזה עוד לא היה לנו, מה לנו ולספורט הלבן? על מגרש מספר שלוש התאמנת עם נבחרת A+ שלך, הטופ של הטופ. אי אפשר היה לפספס אתכם מבעד לחלון הגדול. כל הבאים בשערי המרכז עצרו, השתאו והריעו לך.
במרחק השנים, התקופה הזו נדמית לי ארוכה ומתפתלת. חודשים ספורים בלבד חלפו ופרצה מלחמת לבנון. מהנגמ"ש בארבע לפנות בוקר כתבת לכולנו גלויה אחרונה שהגיעה רק אחרי מותך 'לכל הסגל אהלן, אנחנו מקווים שהילדים מתאמנים כמו שצריך ומתקדמים, אנחנו מרגישים בסדר, תחזיקו מעמד'. למחרת, העשרה ביוני 1982, נהרגת, ואתה בן עשרים ושלוש בלבד.
יוסי, רציתי שתדע שכשהגעתי לגילך, עליתי לתורה בבית הכנסת, שבת חתן. בתום התפילה צעדנו לדירתה הקטנה של סבתי, משפחה וחברים טובים, לקדש ולהתברך ביחד. אמא שלך עמדה בכניסה והייתה ראשונת המברכות. סיפרתי לה בגאווה שזכיתי להשתתף בתחרות הראשונה לזכרך, טורניר שמאז הפך למסורת. היא חייכה בעצב, הניחה בידי עוגת דבש, ואמרה, 'אני כל כך מתגעגעת'.
