עמי, "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן" - ואכן כמעט 50 שנה מאז שהלכת ולא חזרת מאותה מלחמה קשה וארורה. 50 שנה הם לא זמן קצר, ובודאי אתה תוהה האם עצמת הכאב, הגעגוע מתקהים והזכרון מתפוגג לו. אז העוצמה רק גוברת עם השנים, מתחדדת ונכנסת יותר ויותר עמוק לתוך הנשמה.
חיה, שמעולם לא פגשת, לקחה אותי לאחר היכרותנו מספר חודשים לאחר מותך לבקר את הוריה, שם פגשתי את אבא שלה, אח שכול ממלחמת העצמאות. רציתי לשאול על הכאב והגעגוע, אבל לא היה צורך – עבורו זה היה כאילו לא חלפו 25 שנה, הכאב והגעגוע היו חרותים על פניו. עבורי זה היה הלם גדול , קיויתי שהכאב והגעגוע יפחתו ולו במעט. אבא, בשנותיו האחרונות כבר לא היה חד, מדויק כמו שאתה הכרת אותו.
הוא כבר שכח הרבה דברים אבל לעולם הוא זכר אותך, ואמא, כבר בת 91 , בנשימותיה האחרונות מלמלה את שמך. זכרון כזה הוא לתמיד
את 20 השנה שבהם היינו יחד, חלקנו חדר ולקחת אותי אתך כמעט לכל מקום בו הלכת, אילו הם זיכרונות טובים עבורי. כאשר הזיכרונות של משובות הילדות והנעורים שחלקנו חולפים במוחי, הם מעלים חיוך על שפתי עד שהדמעות חונקות את גרוני והחיוך נעלם.
"מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן". ליאור ואני כבר כמעט בגיל של סבא, עשינו לא מעט דברים. נולדו ילדים ונכדים, שעדיין קשה לי לספר להם עליך. הם הביאו לנו המון שמחה, וגם לאמא ואבא רוו הם העלו חיוך על הפנים. "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן. זהו זמן שגעון, מהומה עד אין קץ" . לצערי, מצב מדינת ישראל, שאתה והרבה אחרים, הלכו למלחמה איומה בלי לשאול שאלות ולא חזרת, היא לא משהו שאני שמח לספר לך עליו. את המוטל עליך עשית מתוך צדקת הדרך, אבל לא אהבת את שירותך הצבאי. הייתה לך נפש חופשית, ואהבת את החיים ורצית שלום לכולם.
לצערי עקרון השוויון, הערבות ההדדית, החתירה לאחדות והשאיפה לשלום ובעיקר האימון בין העם והממשלה, החלו להתערער כבר אז, אבל סופגים היום מכות אנושות. אני תקווה שיום הזכרון הזה יתן קריאת השכמה לשינוי כיוון. ,
באהבה, כאב וגעגועים, תמיד אחיך,
דדי