תערוכת תמונות ייחודית של קבוצת צלמות, אשר נועדה להעלות את המודעות לסוגיית האלימות במשפחה, תיפתח ביום שלישי במרכז רקמן באוניברסיטת בר־אילן, ובהמשך תנדוד ברחבי הארץ. "מטרת תערוכת 'רואות את הקול – צלמות אומרות לא לאלימות' היא להעלות את המודעות לסוגי האלימות השונים במשפחה, באמצעות השימוש באומנות חזותית, כדי לסייע במניעתה", ציינו יוזמות התערוכה.
המיזם נוצר בעקבות תסכול שהביעה עו"ד לענייני משפחה, דנה דרזנין, מהאופן שבו מציגים את האלימות במשפחה בתקשורת ובפלטפורמות שונות, כאשר שמים דגש, לדבריה, על האלימות הפיזית ומחמיצים את יתר סוגי האלימות - "שלעתים הם קשים לא פחות". הצלמות שאבו את ההשראה לצילומים משירים מוכרים בארץ ובעולם, ובמהלך תהליך יצירת התערוכה - חברות הקבוצה הנחו בהרצאות שעסקו הן בפן של האלימות והן בפן של הצילומים.
התערוכה, שבה יוצגו עבודותיהן של 18 צלמות, תלווה את הכנס השנתי של מרכז רקמן באוניברסיטת בר־אילן. במהלך פיתוח המיזם יוצא הדופן, התוודעו הצלמות לסיפורה המזעזע של רייצ'ל לוי, אשר חוותה טרגדיה משפחתית קשה בעקבות אלימות במשפחה. "לפני ארבע שנים קיבלתי שיחת טלפון, ששינתה את כל חיי. אמי ואבי נמצאו ללא רוח חיים – אבי, ברגע קר של ייאוש, החליט לסיים את חייה של אמי ומיד לאחר מכן את שלו", סיפרה לוי, שהתערוכה תוקדש לזכר אמה, מרים שלום ז"ל. לוי תיארה באומץ את החיים מאז האסון הנוראי: "ארבע שנים של כאב יומיומי, של שאלות ותהיות וכעס על עצמי, ובמקביל - ניסיון להבנה איך ממשיכים את החיים הלאה, כיצד לא מוותרים גם על החיים למען המשפחה הפרטית שלי, הגרעינית והמורחבת".
לדבריה, במהלך שנים אלו היא החלה לצלם יותר. "הצילום הפך לתרופה, ברחתי לטבע, לאוויר, כדי לנשום, וגיליתי שזה הטיפול הטוב ביותר עבורי, להסתכל מבעד לעדשה, ליצור רגעים". לוי הצטרפה לקבוצת הצלמות, שחלקו את המטרה להגביר מודעות לתופעת האלימות במשפחה.
"נפלה בידי הזכות להצטרף לקבוצת צלמות נדירה, שמטרתה פשוט לעשות טוב בעולם. במהלך אחת הפגישות עלה הרעיון לעשות תערוכה בתחום אלימות במשפחה", היא סיפרה.
לדבריה, "עד אז, אף אחת בקבוצה לא ידעה על הסיפור הפרטי שלי. פשוט הבנתי שיש לי שליחות. אחריות לשתף, להתריע, להרים תמרורים. כדי שאולי אצליח להשפיע בכך שהסיפור יישמע. העזתי, ולראשונה מאז הלילה ההוא פתחתי את לבי לא לקבוצת המקורבים, אלא לקבוצת קולגות, שהפכו במהרה למשפחה".
לוי ציינה שכאשר הוצע לה להקדיש את התערוכה לזכר אמה, מרים שלום ז"ל, היא התרגשה עד דמעות, אך עם זאת, חששה מהחשיפה שתגיע ומהוצאת סיפורה הפרטי בפומבי, וגם למכריה שלא ידעו על כך. "קיבלתי החלטה שהגיע הזמן לחשוף, להיפתח, להיות אמיצה, כדי להעביר מסר לשמור על ערנות, לשאול שאלות, להגביר מודעות ולהתריע על סממנים גלויים וסמויים לאלימות", היא סיפרה עוד. "זו זכות גדולה להיות שייכת לקבוצת איכות כזו. תודה על הדרך, תודה על הכבוד, ושמחה להיות חלק במיזם הכל כך חשוב".