שש שנים שקדה סופי כהן בן־דור על ספר על אודות קורותיו של אביה, המרגל האגדי אלי כהן. עכשיו, כשסוף־סוף יצא לאור, היא סוגרת חשבון עם מדינת ישראל: על כך שכהן נשלח למשימתו האחרונה אף שלא רצה לצאת, על כך שמשפחתה הופקרה לאחר שנתלה בכיכר מרג'ה שבבירה הסורית, על המחיר האישי ששילמה ועל המלחמה שניהל מולם ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, על שעון היד היוקרתי של האיש שלנו בדמשק.
איומי השביתה הפכו חלק אינטגרלי ממערכת החינוך | דעה
אופי הפיגועים האחרונים אומר דבר אחד: מדובר במגמה שרחוקה מאוד מסיום | לב רם
את סופי כהן בן־דור פגשתי לפני כחצי שנה, לקראת אירוע שבתרבות שהנחיתי באבן יהודה. כבר בפגישת ההכנה לאירוע היא סיפרה לי על ספר שהיא כותבת על אבא שלה יחד עם עיתונאית צרפתייה, שהיא ואמה הכירו לפני כמה שנים. אני לא עיתונאי שמתמחה בסיפורי ביון ומודיעין, אבל אביה של סופי, “האיש שלנו בדמשק", אלי כהן, הוא דמות על־זמנית שמרחפת מעליי מאז שעמדתי על דעתי, ומהלכת, בינינו ובתוכנו הישראלים, כדמות מיתולוגית, מופת של נאמנות ללא גבולות לעם ולמדינה, עד כלות - עמוד הגרדום וחבל התלייה שעליו התנדנד במשך שש שעות, מ־3:30 לפנות בוקר בכיכר מרג'ה בדמשק ב־18 במאי 1965.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים<<<
שעה וחצי קודם להוצאה להורג הועלה כהן לאחת המשאיות שיצאו בשיירה למפקדת תחנת המשטרה שממול כיכר מרג'ה. במפקדה חיכו גם חלק מהשופטים שדנו אותו למוות, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את רגעיו האחרונים. למקום נקרא גם הרב הראשי של דמשק, נסים נדבו הכהן, שקרא איתו וידוי וקריאת שמע. כשהסתיימו ההכנות, הובל לכיכר שממול, שם חיכה לו אבו סלימאן, התליין הראשי בדמשק. בבוקר, כשהתחלפה המשמרת, הורד כהן והושם בארון שהועמס על משאית שעזבה למקום שאנחנו לא יודעים את זהותו עד היום.
קבעתי עם סופי בביתה, דירת גן חדשה ויפה במרכז הרצליה, שאליה עברה בשבועות האחרונים ממקום אחר בעיר. “הבת שלי ואני לא כאלה רגשניות. אמא שלי, למשל, מאוד רגשנית, ולי זה עשה להיות מאופקת. כל יום שאני עם התינוק הקטן, אני שמחה אבל אני לא כזאת שיוצאת משליטה מזה. גם השמחה וגם העצב מדודים".
זה קצת קשור לאיך שהובילו אותך החיים? אבא נוכח־נפקד, שלא ממש הכרת, שנעלם לתמיד כשהיית בקושי בת 4 וחצי?
“כן, מאז שאני מכירה את עצמי אין לי התרוממויות נפש או נפילות קשות. סוג של הגנה כדי שלא אתפרק. אני חושבת שגדלתי בנסיבות עוצמתיות כאלה, שמשהו בהגנה העצמית היה צריך להחזיק אותי מוכנה כל הזמן. את אמא שלי ראיתי לאורך השנים יוצאת מגדרה, וזה היה מפחיד".
אז אפשר להגיד עלייך שאת בפול קונטרול.
“לגמרי. אני לא אשתכר ולא אקח סמים".
אנחנו נפגשים בעיצומם של ימים גועשים שעוברים על מדינת ישראל, שמאיימים לפרום את התפרים העדינים שמחברים את החברה הישראלית. המדינה כאילו שרועה על שולחן הניתוחים, כשכל מערכת העצבים נחשפת ושוחטת במהירות כל פרה קדושה אפשרית.
“אבא שלי נשאר הקונצנזוס האחרון במדינה שלנו", אומרת סופי. “הוא שייך לפנתיאון והוא עצמו בלתי פגיע, אבל על הפנתיאון שלנו זורקים עכשיו אבנים".
מה זה אומר להיות הבת שלו?
“זה אומר שאני בתפקיד. לא תפקיד שבחרתי בו, אלא שנתנו לי ולקחתי. היום אני לוקחת אותו בצורה אמהית. כנערה ברחתי, כי זה היה כבד עליי, נמחקתי תחת הזיכרון שלו. לקחתי על עצמי להחזיק את כל הכרת התודה שאנשים חשים כלפי אבא. אין להם כתובת אחרת. אנחנו היחידים, וזו עוצמה אדירה. אני עדיין מופתעת מעוצמת הרגשות כלפיו. זה לא דועך, והתפקיד שלי לקבל את זה. אבא שם, בפנתיאון".
שזה אומר שיש לך אבא לאומי, ופחות פרטי?
“רציתי לראות אותו כאבא פרטי, אבל אין לי אותו לעצמי חוץ מקטעי זיכרונות מעומעמים. הוא אבא לאומי, ציבורי שעוטף את החיים שלי. ה'שלנו' הזה ב'האיש שלנו בדמשק' הוא משקל כבד, ואני מכבדת את זה. אני מנסה כל הזמן למצוא את הפרטי, האישי - אבל מעל יש מיתוס ענק. אני מסתכלת על מה שקורה עכשיו בפוליטיקה כאן, בזוהמה הפוליטית, באינטרסים הצרים ובכל מלחמות האגו, ותוהה מה הוא היה חושב או אומר.
חושבת מה לכל זה ולאבא שלי, שהוא מנדבכי הציונות. ראיינה אותי לא מזמן עיתונאית חרדית לעיתון שלהם. היה אצלי בהתחלה סוג של תרעומת או מחסום, אבל חשבתי שזה יהיה גשר. התראיינתי גם כדי להבין איך מתייחסים לאבא בצד ההוא, שלא משרת ולא מתגייס לצבא, והופתעתי לשמוע שיש לו מקום מאוד גדול שם. אפילו אצל החרדים הוא דמות מחברת".
כשאת חושבת על האיש הזה, אלי כהן, ועל ההחלטה שלו לצאת למשימה ההיא בסוריה, עם איזו תובנה את חיה? שאבא הלך למשימת התאבדות?
“אבא שלי מצטייר לי נטול אינטרסים. אומרים שאבא הקריב את עצמו, ואני לא מסכימה עם המושג הקריב. הוא בא לתפקיד ורצה לסיים אותו בחיים. כן, בחיים. הוא שילם כל הזמן מחירים גבוהים, גם כשחשב שיחזור בחיים. לא היו שם טובות הנאה ולא התעשרות, אלא הקרבה של הרבה ימים ושנים מחייו למען משימה. אין אנשים כאלה היום, שמוכנים להקריב לאורך כל כך הרבה זמן, בלי תאריך סיום מוגדר".
ישראל של תחילת שנות ה־60 היא מדינה בת 14־15. עדיין לגמרי בשלב של מגש הכסף. הקרבה היא נורמה בסיסית.
“זו הייתה מדינה אחרי שואה ומלחמת עולם שהסתיימה קצת קודם, ומלחמת ההישרדות של ישראל הייתה אמיתית. האידיאל הציוני היה הרבה מעבר לרווחת הפרט. גם היום יש שירות במוסד ותפקידים משמעותיים, אבל טייסים בעידן של היום, וזה לא ממקום של ביקורת, יודעים היום שביום הפרישה יש לכישרון שלהם גם אופק עסקי ויכולת התעשרות. זה עידן אחר מהתקופה של אבא. אחת הרכילויות סביבו הייתה שהוא לא ידע להיות עשיר, כפי שסיפור הכיסוי שלו היה צריך לבנות איש עסקים ארגנטינאי ממוצא סורי, שיודע ומבין בכסף. אבא, כל גרוש שהוא הוציא, הוא הביא על זה קבלה למוסד ונהג בחסכנות גדולה בכספי המדינה".
קצת אחרי שעלה ממצרים גויס כהן ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. ב־1961, לאחר שנת הכשרה, נשלח לבואנוס איירס כדי להתערות בקהילות הסוריות והלבנוניות בבירת ארגנטינה, ושם נבנה סיפור הכיסוי שלו, ככמאל אמין ת'אבת. בשם הזה יחזיק עד שייתפס בינואר 1965 על ידי הסורים, שבימים הראשונים ללכידתו לא ידעו את מי תפסו ועבור איזו מדינה פעל.
בינואר 1962 הגיע לדמשק כבן השב למולדת אחרי שנים ארוכות בחוץ. כהן שכר דירה שהייתה סמוכה למטכ"ל הסורי, כדי לנטר את פעולותיו יותר בקלות. “מה שמדהים, שגם אחרי כל כך הרבה שנים, כל פעם אני מגלה משהו חדש. לפני שבוע הבנתי שהגובה שלו היה 1.63 מטר.
ראיתי את תעודת העולה שלו, וזה היה רשום. הוא היה בדיוק בגובה שלי. הוא היה איש מאוד מסודר, פדנט, כתב יד ברור, משמעת פנימית. הוא עבד בהנהלת חשבונות שלמד בקהיר, עד שהעיפו אותו מהעבודה בגלל שהיה יהודי. אחר כך הוא עשה את זה במשביר המרכזי".
מה את יודעת עליו ברמה האישית, לא במיתוס?
“שהיה לו חוש הומור. הוא היה איש מצחיק שמאוד אהב ילדים. היה לו חוש אסתטי יוצא דופן, וטעם משובח. הוא קנה את הדברים הכי יוקרתיים. בגדים, נעליים, חלוקים, והצעצועים שהוא היה מביא לי בנסיעות היו הכי הכי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות צעצועים כאלה... הייתה לי בובה בשם סיסי, דוב גדול מאוד, תוכים, קופים, כלבים מפרווה שאין כאלה היום. הנעליים שהוא הביא לאמא, הבגדים לי, הכל היה באיכות יוצאת דופן. כשהוא היה יוצא מדמשק לביקורים בישראל, הוא היה עוצר קודם בבריסל אצל הזוג שלזינגר. הם היו ניצולי שואה בלי ילדים, שאהבו את אבא כמו הבן שלהם. הם עבדו במוסד והיו סיפור כיסוי לבית מסחר למזכרות שאבא פתח בדמשק, מזכרות כאלו שהיו עשויות משיבוץ של עץ וצדפים. הוא עצר אצלם, המשיך לפריז ומשם לארץ".
אבל גרתם בדלות. קומה רביעית בלי מעלית בשכונת רמת יוסף בבת ים. איך זה מתיישב עם הטעם הטוב והמתנות?
“אבא לא היה חמדן. הוא רצה להתקדם בסולם הכלכלי, אבל ידע את המקום שלו וחי ברמה שהיה יכול להרשות לנו. טעם טוב לא מספיק כדי לקנות בית טוב יותר. אמא הייתה אחות פסיכיאטרית בבית החולים, והיא פרשה כשהייתה בהריון איתי".
ואיך היו היחסים בין אמא ואבא?
“היה ביניהם פער של 11 שנה. הוא היה סמכותי והיא התיישרה לפי מה שאמר. הוא אמר לה שהם לא יכולים לבזבז, ככה בלי יומרות. אבא אף פעם לא היה איש עסקים שידע לעשות ביזנס. אבא מאוד אהב את אמא, וכל הזמן רצה לרצות אותה. הוא היה מרצה, בחור טוב, לא עבדאי. רצה שהסביבה שלו תרגיש טוב. אבא השאיר את אמא במצב שהיא מאוד הייתה צריכה אותו".
בימים של חורף 1964, כשכהן היה בחופשתו האחרונה בישראל, המצב בסוריה הלך והחמיר. שני מרגלים נתפסו, ונדיה אשתו הייתה כבר עייפה מהמסעות, הפרידות, הבדידות והפחד שהלך וכרסם בה, אף שלא ידעה בדיוק לאן הוא נוסע. הכל היה בבחינת ניחוש או הערכה בתוך המשפחה לגבי היעד. המשפחה ראתה איש נסער ועצבני, מופנם בכאבו, והבינה שהוא סובל. אלי אמר לאחותו שרה “הידיים שלי באש", ועם סערת הרגשות הזו נסע.
תנאי השירות של כהן לא מתקבלים על הדעת במונחים של היום. הוא היה נוסע לחצי שנה ומגיע לביקור בן שבועיים, והמשפחה נאלצה לחלוק בו בימים הספורים שהיה כאן עם ראשי השלטון - ראש הממשלה, שר הביטחון, ראשי המוסד והצבא - שדרשו ממנו להגיע לפגישות ולתחקירים.
עד כמה אמא יכלה לדבר על לבו שיסיים עם הנסיעות?
“לא ממש. היא ניחשה והוא הכחיש, אבל אחיו מוריס עבד במברקייה, וכשהגיע מברק ששאל אם מכונת הזינגר הגיעה, ופתאום הייתה מכונת זינגר אצל אמא בבית, מוריס הבין. לנסיעה האחרונה הוא כבר לא רצה לצאת. הוא לא ידע מה תאריך הסיום שלו והבין שהאדמה תחתיו רועדת. אבל אילצו אותו. אני חושבת שראש המוסד מאיר עמית אמר לו שחשוב שייצא. הוא נסע, נחת בבריסל ונעלם לכולם לכמה ימים. הוא הסתובב שם באיזה יער סמוך, ואז המריא לדמשק".
בסוף נובמבר המריא, ובינואר נלכד. הגרסה שאימצה קהילת המודיעין הייתה שכהן נחשף בעקבות איתור אותות המורס ששידר מדירתו מדי בוקר בשמונה וחצי. האיתור התרחש לאחר שהשגרירות ההודית, שהייתה סמוכה לדירתו של כהן, התלוננה על הפרעות בתקשורת. תלונת ההודים הביאה את הסורים לבצע פטרול אלקטרוני בעזרת ציוד מעקב רוסי, שהגיע באותה תקופה, והחליף ציוד מיושן במודיעין הסורי. לפי אותה גרסה, כדי לבדוק את יעילות הציוד החדש, הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי ליממה שלמה.
אלי כהן לא ידע על אותה דממת אלחוט, המשיך לשדר, והסורים ננעלו על השידור, פענחו אותו ודהרו לדירתו. גרסה אחרת דיברה על מפגשים של כהן עם מג'ד אל־ארד, איש עסקים מקורב לשלטונות הסוריים, שהתברר כסוכן של ה־CIA. המעקב אחר אל־ארד הביא גם למעקב אחרי כהן, שבסופו נתפס.
סופי אומרת שאין גרסה רשמית וטוענת שעמית החליט לאחוז בגרסה הראשונה, לעומת אלברט שיראזי מיחידת הקישור, שהיה האחראי על המורסים, שטען שאביה עבד בצורה מסודרת ומדויקת מאוד, ולא שידר במידה כזאת שתסכן אותו. סופי: “הוא נתפס לפנות בוקר, לפני השידור שלו. שלושה ימים הם היו סגורים איתו בדירה שלו בחקירות וניסו להוציא ממנו עבור מי הוא עובד. הם לא ידעו שהוא אלי כהן, אלא כאמל אמין ת'אבת. אחרי כמה ימים הם כבר הוציאו ממנו".
סיפרת לי לפני כמה חודשים על הפגישה של אבא שלך בכלא עם הנשיא הסורי באותם ימים אמין אל־חאפז.
“הוא היה חבר של אבא ובא לתחקר אותו בתא. מבחינת הסורים זה היה שיא ההשפלה מה שקרה עם אבא. הנשיא הסורי אמר בכל מקום שהוא זה שחשף שאבא מרגל כי שמע אותו אומר ‘המסגד של המוסלמים', ואיזה מוסלמי יגיד ‘של המוסלמים'. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל הוא פחד שאבא יסגיר ויספר על החברות שלו איתו, וחיסל את כל הקצינים שהסתובבו בזמנו סביב אבא, כדי שלא ידברו ויחשפו סיפורים. גם השופטים שדנו אותו למוות היו חברים שלו. אבא היה במילייה השלטוני של סוריה. דיברו עליו כמועמד להיות תת־שר ההגנה הסורי. השופטים במשפט קראו לו 'בוגד', הם אמרו שהוא בגד בהם, והוא ענה להם שהוא לא בוגד, אלא השליח של מדינת ישראל".
הרעיון לכתוב את הספר “גיבור המוסד" נולד לפני מספר שנים, בעקבות פגישה של סופי ואמה נדיה עם עיתונאית יהודייה צרפתייה בשם ואלרי פרז־אנושי, שגרה ועבדה בזמנו בישראל, והיום גרה בדובאי. פרז־אנושי ראיינה את השתיים, ואז עלה הרעיון שהיא וסופי יכתבו יחד ספר על בסיס הזיכרונות והזווית שלה כבת של אלי כהן.
סופי: “התחלנו לכתוב לפני שש שנים בקצב מאוד אטי. הרחבנו על היחסים שלנו עם המדינה, עם הממשלות והמנהיגים בתקופה שאחרי אבא. גולדה, רבין, שרון, שמיר, ברק, פרס, וכמובן הקשר עם ראשי המוסד. אני זוכרת פגישה עם גולדה בבית שלה בירושלים. היא אירחה אותנו עם חלוק, מאוד ביתית. היה שם משהו אמהי ולא פורמלי, אבל לא היה שם חום גדול. היה לה מטבחון קטנטן, וגולדה דיברה איתנו על פיצוי. תזכור, אנחנו מדינה כמעט בתחילת הדרך. למשרד הביטחון לא היו בכלל יחידות שטיפלו בשבויים ובחללים. הכל היה בחיתולים שלו. לא היו נורמות ונהלים לשיקום משפחות. אבא בכלל לא היה שייך לצבא אלא למשרד ראש הממשלה.
“מנחם בגין היה איש רגשן ודיבר בגובה העיניים. ראו את ההתרגשות והכאב שלו. הוא התחבר והייתה לו חמלה. שרון היה מדהים. אפשר היה להבין שהוא איש משפחה למופת, שערכי המשפחה חשובים בעיניו. הוא לא הרגיש מאוים מהמוטיבציה של אמא ושלי לעשות כל מאמץ להחזיר את העצמות של אבא. אני זוכרת אותו אומר שככה בת צריכה להילחם על אבא שלה. ראשי ממשלה אחרים היו מרוחקים יותר. לפעמים הרגשתי מנוצלת, שהם רק רוצים להצטלם איתנו".
תכלס, חוץ משיפור היחסים של ישראל עם רוסיה, שאפשר גישה טובה יותר לבת החסות בדמשק, לא קרה עם זה הרבה.
“אבא גרם לפגיעה אנושה בכבוד הלאומי הסורי. הם חששו שישראל תנסה לחטוף את הגופה שלו והטילו איפול מהרגע שהוא נתלה ועד היום. יש אלף גרסאות, ואני לא קונה אף אחת מהן. אני גם לא יודעת אם בדמשק של היום יש מי שיודע איפה אבא קבור. לא יודעת אם יש שם משהו מסודר או לא. היו רמזים שנבנו שכונות וכבישים על המקום שבו נקבר. כשבשאר אסד עלה במקום אבא שלו, הייתה לנו תקווה. שלחנו מכתב והוא ענה ש'בבוא העת', אבל כשגילינו מי זה בשאר, הפסקנו. פעלנו דרך הממשלות, דרך רבנים ודרך פוטין, אבל הכל נעשה בצורה גמלונית. בבוקר ישראל מבקשת, ובלילה מפציצים שם".
יש דיון כואב סביב סוגיית החזרת הגופות שנשארו במדינות אויב. בתיה ארד, אמו של רון, אמרה לפני מותה שהיא לא מעוניינת שגופת בנה תוחזר תמורת שבויים חיים. משפחות גולדין ושאול חושבות אחרת.
“אני בטח לא מעוניינת שאת אבא שלי יחזירו במחיר החזרת מחבלים חיים. יש חוב למדינת ישראל כלפי אבא, וצריך להביא אותו לקבורה כאן, אבל אני בדעה שצריך לעשות את זה בלי רעש ודרמות. אני לא מאשימה אף אחד. כל אחד וסגנונו. במקרה של אבא שלי התנאים לא הבשילו, וגם לא יבשילו".
כהן יצא למשימה בסוריה, כשישראל הייתה מדינה קטנה, ענייה וגם חסרת אמצעים וניסיון מול אירועים מסוג זה. התגמול למשפחה, שנשארה כל השנים בבת ים, לא היה מוסדר במערכת הביטחון, ושליח מטעם השלטונות היה מגיע מדי פעם אל נדיה עם מעטפה ובה כסף מזומן, כדי שתוכל לכלכל את ילדיה ואת עצמה.
בשלב מסוים הם הצליחו לעבור לדירה נוחה יותר ברמת גן, אבל גם זה בזכות כוונותיו הטובות ועזרתו האישית של ראש העיר המיתולוגי, אברהם קריניצי: “אני לא חושבת שבאותן שנים, גם אחרי שאבא מת, היה גיים צ'יינג'ר בחשיבה של המדינה לגבי הבטחת הקיום הכלכלי שלנו. אמא, עם האופי שלה, החזק והנחוש, וההחלטה שלה שהיא תעמיד את כולנו על הרגליים ותשמור עלינו כמו לביאה, זה היה הסיפור. היא חסכה אגורה לאגורה, ומנעה מאיתנו את כל מנעמי הילדות, את כל הממתקים, את כל נעלי הספורט ואת כל הבגדים היפים והטיולים היפים, והיא חסכה. אם אני צריכה לשים אצבע על מי שהביא אותנו לרווחה כלכלית, זאת אמא.
“הייתה עזרה, אני לא אומרת. אהוד ברק כשר ביטחון עזר לנו מאוד, קריניצי עזר, וגם נפתלי בנט כראש ממשלה עזר במימון הקמת המוזיאון לאבא. אבל ההבנה שלה שצריך להסתכל רחוק־רחוק קדימה לנכדים, ושהיא צריכה לעשות את זה לבד - נבע ממנה, מהאופי, מהנחישות ומהכישרון שלה. אי אפשר לקחת את זה ממנה".
לסופי, תכף בת 63, הבכורה של נדיה ואלי, יש אחות, אירית, 61, ואח, שי, 59. היא גרושה ואם לבת. היא עצמה חיה היום לבד, לאחר שבן זוגה, דורי נחום, נפטר לפני כשמונה שנים באופן לא צפוי מדלקת בלבלב, במהלך כנס באילת: “דורי היה אהבת חיי הענקית במשך שמונה שנים, הבן זוג שהכי התאים לי בעולם והיה לנו טוב ביחד. כשאני נזכרת בו, אני מחייכת, כי האושר שהוא גרם לי נשאר איתי. הוא לימד אותי זוגיות, כי אני באתי ממקום שלא ראה זוגיות, לא הבין זוגיות. הוא היה מתנה עבורי ואני מתגעגעת, אבל אני שמחה גם עם הלבד".
בספרה החדש סופי מנפצת מיתוסים שרווחו סביב הפרשה, ביניהם סיפור עצי האקליפטוס, שאבא שלה המליץ לכאורה למפקדים הסורים לשתול סביב הבונקרים, כדי שבבוא היום יידעו הישראלים היכן להפציץ: “יש גם כל מיני גרסאות על הנסיבות שבהן הוא גויס למוסד, אבל בימי ראש הממשלה נתניהו הוסיפו עוד 20 שנה ל־50 השנים שבהן אי אפשר לפתוח את המסמכים. לא יודעת, אולי הם חוששים שנתבע אם נקרא איך נראו הפרטים של הנסיעה האחרונה שלו לדמשק.
הגרסה של המוסד היא שאבא רצה לנסוע, אבל אני לא יודעת כמה כוחות וכמה בריונות הופעלו עליו. כשאבא מת, אמא שלי הייתה בת 28, מטופלת בשלושה ילדים קטנים, והיא בגדול לא האמינה לאף אחד. התחושה שלה ושל כולנו הייתה של ניצול - שכולם באים להצטלם איתנו, כשאנחנו רעבים ללחם בדירת השיכון שלנו בבת ים, בלי שבאמת יש הבנה לצורך לתגמל ולעזור.
הייתי מהילדות הכי עניות בכיתה שלי, ואמא רתחה שהפוליטיקאים לקחו אותנו כקישוט לאירועי הראווה שלהם. זה נכון שהכל היה קשה אז, היינו מדינה חלשה - אבל במוסד לא היו דברים מינימליים, אפילו לא מחלקה לעזרה סוציאלית לאנשים שם".
הקרע בין המשפחה לארגון היה גלוי וכואב. עיקר הכעס של נדיה התמקד במאיר עמית. סופי מספרת שכל ההתנהלות הייתה על כרעי תרנגולת ומבולגנת עד כדי כך שלאורך תקופה מסוימת, הגמלה שקיבלו אחרי שאביה מת הייתה של משכורת בדרגת סא"ל, בעוד הזכויות נותרו של רס"ן: “אפילו בימי השבעה, כשאמא הייתה תחת השפעת סמי הרגעה, באו והחתימו אותה שהיא בכלל אלמנת צה"ל, כשאבא בכלל לא היה על תקן חייל... גם כשהייתי כבר בת 18 או 19, היינו במלחמה מול הממסד הביטחוני.
זה לא מפתיע אותי שעד היום הלומי הקרב לא מוצאים את עצמם מול משרד הביטחון. רוב החוויה שלי מול השלטון הייתה של ניצול, עד שמאיר דגן הופיע והפך את זה. הזכרתי את שרון ובגין, וגם ראש המוסד דני יתום היה איתנו בקשר מעולה, וגם תמיר פרדו. הסיפור הקשה היה יוסי כהן".
מה היה איתו?
"בתחילת הקדנציה שלו כראש מוסד מערכת היחסים הייתה לבבית. הוא הוציא את כל המשפחה שלי - אמא, אחי, אחותי, הילדים של אחותי ובני הזוג - לביקור בארגנטינה. היינו שם שבועיים ופגשנו את אנשי הקהילה בבואנוס איירס, את השגריר, היינו בבית הכנסת ונכנסנו לדירה שאבא גר בה בתקופה שהוא עבר את תקופת בניית הזהות שלו לפני שיצא לדמשק. אפילו בקפה ‘לה פס', שבו נהג לשבת, ישבנו. כל הביקור היה בחסות יוסי. הוא שלח איתנו מלווה מהארץ. אבל בשלב מסוים, כשכל סיפור השעון של אבא יצא לאוויר, מה שקיבלתי מיוסי כהן זה שילוב של אימפולסיביות, כעס וצעקות בכל מה שקשור אליי".
השעון המדובר הוענק לכהן על ידי מפעילו במוסד, גדליה חלף, כחלק מבניית זהותו החדשה כסוחר עשיר ומצליח. מדובר בשעון יוקרתי של חברת אטרנה מטיק, עשוי זהב 18 קראט מסדרת סנטייר 1961. סופי מספרת שיום אחד המשפחה קיבלה שיחת טלפון שבה נאמר לה שהשעון של אבא נמצא זה זמן מה בישראל. מתברר שעם מעצרו של כהן נלקח ממנו השעון על ידי הסוהר ששמר על תאו, וכעבור שנים גנבו נכדיו של הסוהר את השעון, שהוחבא מתחת למיטת סבתם. הם עצמם, שכנראה היו בסוד זהותו של בעל השעון, הגיעו דרך האינטרנט לאחיו הצעיר של אלי, אברהם, ועניינו אותו ברכישת השעון. אנשי המוסד הוכנסו בסוד הסיפור, ולאחר בדיקות שונות, השוואת צילומים ובדיקות דנ"א, הוחלט לפעול בצורה דיסקרטית כדי לשים יד על השעון ולרכוש אותו במכירה הפומבית.
סופי: “יוסי אמר לי שנקבל את השעון באזכרה הקרובה. הגענו, המשפחה, ללשכה של ראש המוסד, ואנחנו פוגשים שם ליד שולחן עם כיבוד עוד 50 אורחים של יוסי. יוסי מתחיל לנאום נאום לא קצר, ואמא שלי שואלת אחרי חצי שעה איפה השעון. בינתיים צלמים מצלמים בלי סוף ובלי לבקש רשות, אז יוסי אומר ‘הפתעה', מוציא אותנו לאזור המבואה ואנחנו רואים את השעון ממוסגר על הקיר, ויוסי אומר לנו שהשעון יישאר במטה המוסד.
“אני משותקת ואמא לא מגיבה. יוסי עומד על הפודיום, אמא עומדת לידו וקוראת לי לעמוד לידה, אבל אני לא באה. בסוף הלכנו המומים הביתה, ואחרי כמה זמן מודיעים לנו שתוך חודש תצא לתקשורת הידיעה על החזרת השעון של אבא לישראל. ומתי? בדיוק ב־5 ביולי 2018, היום שבו נתניהו וממשלת פולין הוציאו הודעה משותפת שבה ישראל קיבלה את נרטיב השואה הפולני, שתפס את כל הכותרות.
“ואז מתחילות שאלות ואנשים שואלים אותי איך השעון הגיע חזרה אלינו. יוסי כהן סיפר בראיונות שהיה מבצע נועז של המוסד להחזרת השעון, וכששאלו אותי, אמרתי שהכל התחיל מפנייה למשפחה דרך האינטרנט. יוסי התקשר אליי ובצרחות דרש ממני להכחיש את הגרסה שלי, ולהודיע לעיתון שטעיתי. עניתי לו שאני לא עובדת אצלו, ושאני זוכרת בדיוק מה היה.
“התראיינתי בטלוויזיה אצל אברי גלעד, והוא שאל אותי איך הגיע השעון, ואני שותקת ומרימה גבות. ואז הוא מבין שאני לא מדברת, ואז הוא שואל אותי אם המוסד אסר עליי לדבר, ואז אני מגיבה ככה בחיוב, בלי לומר במפורש. ואני אומרת לו שהשעון יגיע אלינו בסוף, ועיתונאי מוכר שיושב לידנו מתערב ואומר שהשעון לא יגיע. ואני שוב אומרת שהשעון יגיע, והוא שוב אומר שלא. שאלתי אותו אם הוא עובד במוסד, והוא ענה שלא, אבל יש לו שם קשרים".
אחרי שנה בערך התראיינה סופי שוב, ושוב שמעה מראש המוסד. סופי: “קיבלתי בחיי שלושה טלפונים מיוסי כהן, כולם בצרחות, אף פעם לא בנסיבות אחרות. הוא צעק למה אנחנו בכלל מתראיינים, ושכולנו כפויי טובה ואין לנו את הכרת הטוב כלפיו. עניתי לו שאני תמיד אומרת את דעתי, ואין לי כוונה להתיישר לדרישותיו".
היא זוכרת עוד פגישה בלשכתו, עם המתנה ארוכה במיוחד מחוץ לחדרו, כשהדלת אצלו פתוחה והיא שומעת את אופי השיחות הלא דחופות, שלא חייבו את ייבושה בחוץ: “כשנכנסתי הוא מסתכל עליי ואומר ‘סליחה על האיחור'. לא נפלתי בפח שלו ואמרתי ‘אתה עסוק, אל תתנצל'. בפגישה בעניין השעון הוא שאל אותי למה אני נגדו, ועניתי שאין לי שום דבר אישי נגדו, וכל מה שאני רוצה זה שהשעון יוחזר לאמא שלי כפי שהובטח. הוא עוד אמר לי שאמא שלי דווקא רצתה שהוא יישאר על הקיר במוסד, ועניתי לו, ‘נו, היא אישה מכובדת, לא רצתה להביך אותך'.
“הוא שוב צרח שכולנו, כולל אברהם, אחיו של אבא, כפויי טובה, ואז קרא לנהג שלו, הביא את השעון והכניס אותו לשקית מקומטת, התקשר לאמא שלי ואמר: ‘נדיה, השעון בדרך אלייך'. עכשיו אמא שלי המסכנה, בת יותר מ־80 כבר אז, לא יודעת מה ומי. לי עוד הוא צועק שהשעון היה צריך להישאר אצלם. נפרדנו ככה. כל כך עצובה לי ההתנהגות שלו - פרועה, אימפולסיבית, רודפת כבוד. הוא עוד איים שאם אדבר, הוא יפיץ עלינו סיפורים, ועניתי לו שאני אגיד מה שאני חושבת ובסוף די ברור למי משנינו יאמינו".
עצוב.
“כן, הקשר עם ראש המוסד הקודם הסתיים בצורה אלימה. היום הקשר עם ראש המוסד הנוכחי, דוד ברנע, הוגן ומכובד. אגב, אותו עיתונאי שישב איתי בתוכנית של אברי, התקשר אליי ושאל אותי אם אני צריכה עזרה כי הוא יכול לעזור, ולא כדאי לשרוף את הגשרים במוסד. אמרתי לו שיש דבר שאני כן רוצה שיעזור - שיתאפשר לי לקרוא מה נכתב בשלוש ועדות בדיקה על נסיבות נסיעתו של אבא לסוריה. מאז לא שמעתי ממנו".
דמותו המיתולוגית של אלי כהן מהלכת מעל ראשינו כמעט 60 שנה. ביישוב הדרוזי פסוטה שבגליל משוכנעים שבמסגרת הכשרתו במוסד, הוא גר אצלם למשך זמן מה, ואף שאין לכך שום סימוכין במסמכי המוסד, הפכו את סיפור אלי כהן למנוף תיירותי. לפני יותר מ־20 שנה התקשר לסופי בחור ואמר לה בעברית ובמבטא ערבי כבד שהוא אבא שלה. התברר שהוא דרוזי שהאמין שהוא הגלגול הבא של אביה. בחולון מישהי סיפרה שהיא בתו ויש קבר שלו והיא יושבת לידו.
אבא שלך נתן את חייו למדינה שנמצאת היום בכאוס אדיר, ובין השאר מתווכחת בתוכה בעניין עצם הגיוס לשמירה על הביטחון. מה הוא היה אומר?
“לא יודעת מה היה אומר. אין לי שום זכות להתבטא בשמו ולנכס לו דעות, אבל ההתייחסות היחידה שלי לזה נגזרת מהתכונות שלו - יושר, יושרה וחפות מאינטרסים אישיים. ברור לי שהוא היה מקבל צמרמורת מההתנהגות של ההנהגה, שהיא לגמרי הפוכה מסט הערכים שלו, ופוגעת באינטרס הציבורי.
אני עצמי משתתפת במחאות באופן קבוע עם כאב ודמעות בעיניים, אבל עם התרגשות עצומה לראות את העם שלי מתנגד ונאבק על שוויון וצדק וחופש מול שלטון מושחת, ששם על דגלו אינטרסים אישיים, ולא בוחל בשום שקר, מניפולציה, תככים ובעיקר ניצול של הציבור הפטריוטי. אני חושבת שחייבים לשים קץ לכנופיה העבריינית שתפסה את השלטון. אם זה לא ייבלם, ישראל תהיה דיקטטורה חשוכה".
יוסי כהן מסר בתגובה: “לא מגיב ולא ארצה להגיב. מאחל ימים טובים לכל בני ובנות משפחת אלי כהן הי״ד".