הקלאסיקה הישראלית "חורף 73'", השיר המרגש שכתב שמואל הספרי והלחין אורי וידיסלבסקי, עסק בילדים שחלמו עליהם "לראשונה עם שחר, בתום הקרבות", בימים בהם מדינת ישראל עוד הייתה מוכת דמע והלם, והחברה שביקשה אט־אט לרפא את פצעיה הביאה דור חדש לעולם.
רעות שכזו: ההבטחה של לוחמי תל סאקי ששרדו את הקרב | כרמית ספיר ויץ
משפחות נעדרי מלחמת יום הכיפורים מספרות על החיים בצל אי הוודאות
אלא ש־50 שנים אחרי, הדמוגרפים פרופ' סרג'יו דלה־פרגולה וד"ר אליהו בן־משה מהאוניברסיטה העברית מפריכים את מיתוס ה"בייבי בום" לאחר מלחמת יום הכיפורים. ובעוד שאכן שיעור הילודה לא מצביע על עלייה חדה, סיפורי ילידי 1974 מהדהדים בכל זאת את מילות השיר, כשהם מתארים כיצד גדלו על המלחמה, עוצבו בדמותה ועד כמה נועדו למלא את החסר.
"בצער אני מפריך את המיתוס", אומר דלה־פרגולה. "על פי הנתונים לא היה 'בייבי בום' לאחר מלחמת יום הכיפורים. ייתכן שהיה קצת 'בייבי בום' אחרי מלחמת ששת הימים, אבל גם צנוע למדי. הילודה, או הפריון, מבחינה היסטורית נטו לרדת קצת באותה תקופה. לכן, מצד אחד היה אפקט של צמצום ומצד שני אפקט של חיזוק, אבל כשהחיזוק הופיע הוא היה די חלש".
"עצם השימוש במונח 'בייבי בום' בהקשר הישראלי הוא הגזמה גדולה מאוד", מוסיף בן־משה. "המקור של ה'בייבי בום' הוא הרי במלחמת העולם השנייה, מפני שבזמן מלחמות ישנו תהליך של דחיית לידות. כלומר כשהתותחים רועמים אנשים לא כל כך ממהרים לעשות ילדים, ואז ישנה תופעה של ירידה דרסטית בשיעור הילודה במהלך המלחמה, אבל אנחנו מדברים על מלחמות עולם. בישראל, אומנם באופן תיאורטי אנחנו במצב של סמי־מלחמה מתמדת, אבל המלחמות עצמן, גם הגדולות בהן, קצרות. ולכן הרעיון של 'בייבי בום' הוא מושג שלא קשור במציאות הישראלית".
אבל הטענה הרווחת היא שלאחר מלחמות יש גל לידות.
דלה־פרגולה: "זה הטיעון הקלאסי. השאלה היא אם זה נכון. והאם זה קשור למלחמה או שזה קשור לגורמים אחרים? אם אנחנו מדברים על ה'בייבי בום' באמריקה, אחרי מלחמת העולם השנייה, מספר הילדים שנולדו בשנים האלה בממוצע באמת גדל באופן מאוד משמעותי. אבל בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, הדבר הזה לא קיים".
בן־משה: "כבר משנות ה־50 אנחנו רואים בילודה מגמה כלפי מטה, ובתוך זה יש תנודות קטנטנות, אבל קשה לייחס אותן רק למלחמות. בכלל, אני גם לא מאמין שהיה 'בייבי בום' אחרי ששת הימים. צריך לזכור את המתח שהיה בשנה־שנתיים שלפני ששת הימים שהיה מאוד גדול. הייתה תחושה שאנחנו לקראת מלחמת קיום. ולכן, השינוי במספר הילדים אחרי ששת הימים נובע מכך ששנה קודם לכן הייתה ירידה דרסטית בפריון".
דלה־פרגולה: "שנת 1966 הייתה שנת מיתון קשה, האמירה 'האחרון שיוצא שיכבה את האור', היא מהשנה הזאת".
וגם לפני יום הכיפורים אנחנו רואים ירידה?
בן־משה: "כן, אבל שוב, מדובר על שינויים מאוד־מאוד קטנים ומגמה כללית מאוד ארוכה של ירידה בפריון. הפריון בשנות ה־50 התקרב לארבע לידות לאישה ובתחילת שנות ה־90 הוא עמד קרוב לשתיים וחצי. כלומר יש מגמת ירידה ובתוך זה תנודות. הדבר היחיד שאני יכול לומר זה שאחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה האטה בירידה במשך שנה־שנתיים. העלייה הייתה מזערית".
דלה־פרגולה: "על פי הנתונים, אחרי מלחמת ששת הימים ישנה מגמת גידול במשך ארבע שנים. אבל אז נגמר הבום וחזרנו למגמה כללית של צמצום הדרגתי. לכן, בשנה־שנתיים שלאחר מלחמת כיפור מצב הילודה היה די יציב, אבל מיד אחר כך, לקראת סוף שנות ה־70, יש פער של כמעט חצי ילד פחות. כך שאנחנו רואים תהליך של ירידה, ואני חושב שהוא משקף יותר מכל דבר את הקשיים שהיו במשק כאמור. ההשלכות של המלחמה היו מאוד שליליות מבחינת המרגש, אבל לא פחות גם מבחינת התנאים הכלכליים של החברה, וכל אלה הם גורמים שליליים ביכולת להרחיב את המשפחה".
איך אתה מסביר את זה?
דלה־פרגולה: "גאות הלידות שהייתה באמריקה בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובמידה מסוימת בחלק ממדינות אירופה המערבית, שיקפה את הגאות הכלכלית שכמובן התחילה מיד אחרי המלחמה, עם תהליכי שיקום. בארצות הברית, זה התחיל אפילו תוך כדי המלחמה, כשהיא נכנסה למערכה. התעשייה הצבאית התחילה לעבוד והמשבר הכלכלי שהתחיל ב־1929 הסתיים".
ובארץ?
דלה־פרגולה: "בארץ התהליכים הם שונים, אבל אנחנו רואים שאותם הגורמים פועלים גם כאן. אנחנו רואים שאחרי מלחמת ששת הימים, היה בום כלכלי ועלייה בכמות הלידות. הבום היה קצר אומנם, מפני שהגיעה מלחמת יום הכיפורים, ואחריה אני זוכר היטב את המשבר הכלכלי הדרמטי. כמובן היה דיכאון טרגי, אבל מעל לכל, התחיל תהליך של אינפלציה נוראית שהמשיך עד ראשית שנות ה־80. וניתן לראות כאן את האופן שבו מצב כלכלי לא טוב נוטה לצמצם את הילודה".
בן־משה: "אין אף אחד שהצליח להוכיח עד היום שהיה 'בייבי בום', לא ב־67' ובוודאי שלא ב־73'. צריך גם לזכור שהמלחמה ב־73' השאירה אותנו מאוד חבולים, ולכן קשה לחשוב שהאפקט של פוסט־מלחמה יוביל ל'בייבי בום'".
ובכל זאת, הילדים שנולדו ב־1974 מתארים כיצד הביאו אותם כדי למלא את החלל.
דלה־פרגולה: "ישנם תהליכים כאלה, וזאת עובדה מרגשת ומעניינת. יש אובדן שהנפש והטבע דורשים פיצוי עליו. אגב, אנחנו רואים אותו גם בנסיבות אחרות, גם כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה. לכן, מבחינה היסטורית ומבחינה עכשווית אין צל של ספק שתהליך כזה קיים. השאלה היא אם זאת תופעה נקודתית של משפחות שחייבות למלא את החלל הטרגי שנוצר או שמדובר בתהליך כלל ארצי".
“חיים לא קלים”
"נולדתי בנובמבר 1974. אותי באמת חלמו בתום הקרבות", משתפת מורן שדה מאורנית, בתו של משה שדה שטיינפלד ז"ל, "אבא שלי השתתף גם במלחמת יום הכיפורים, נמנה עם צולחי התעלה והיה מהאחרונים שנשארו על אדמת מצרים. הוא שהה בפאתי העיר איסמעיליה במשך חצי שנה מאז אוקטובר 73'".
ולמה את אומרת שחלמו אותך בתום הקרבות?
"אבא שלי, שלחם גם במלחמת ששת הימים והיה ממשחררי ירושלים, חטף הלם קרב בששת הימים. הוא אומנם הוכר כנכה צה"ל בשנת 72' על רקע טראומה אקוסטית, כי הייתה לו פגיעה באוזן, אבל ב־1973 הוא גויס בכל זאת בצו 8, למפקדת חטיבה 55 של הצנחנים והתנדב למשימות איסוף פצועים באזור הצליחה של תעלת סואץ. זה היה מזעזע. הוא אסף חלקי גופות. כשהמלחמה נגמרה, הוא היה חוזר מדי פעם לחופשות בבית, וכשהוא חזר, ההורים שלי רצו למלא את החסך שהיה להם".
איזה חסך?
"החברים שלו נהרגו, המראות משם לא עזבו אותו וההורים שלי פשוט רצו נחמה. למעשה, כל המלחמות שהביאו אותו עד לאותו רגע, גרמו לו לרצות להמשיך את הקיום שלנו. אבל כל החיים שלי מהרגע שנולדתי, היו לא קלים בלשון המעטה".
באיזה אופן?
"את קמה בבוקר ואת לא יודעת איך יסתיים היום. זאת הייתה רכבת הרים. כל החיים היו סביב המלחמה. החדר של אבא שלי היה אתר הנצחה, הוא יצר סדרה של פסלים וציורים, והם כולם נעשו מתוך הכאב. הוא היה לוקח אותנו למקומות שבהם הוא לחם. בגלל שלאבא שלי גם היה טנטון, והיה לו קשה עם רעש שהוא לא רציף, אז כל הזמן היה בבית רעש של סימולטור באוויר, של טרטור מטוס. זה היה פס הקול של החיים שלי. זה, שירים של לאונרד כהן שמתנגנים ברקע, צעקות כמובן, התקפים וסיוטים בלילה".
שדה מספרת על חייו המורכבים של אביה, כבן לניצולי שואה שעלו יחד איתו על אוניית המעפילים "אקסודוס" ובהמשך כמי שהשתתף במלחמות ישראל, ולמרות פציעתו הפיזית ופציעתו הנפשית, הוא נשלח שוב ושוב לחזית: "אבא נפטר לפני כמעט שלוש שנים והיום יש בי המון כעס, פספוס והחמצה. אף אחד לא הסביר לי שזה הלם קרב. אם רק היו מסבירים לי את זה בהיותי נערה מתבגרת זה היה יכול להציל אולי את המצב. אבל במקום, הרגשתי שאני אף פעם לא מספיק טובה, ושאני אף פעם לא בסדר, לא משנה מה אני עושה".
"בחירת ההורים בלידת תינוק לאחר מלחמה מחייבת תשומת לב והתבוננות גם לחוויה הפרטנית של הילדים שנולדו לאחר המלחמה", מסבירה ד"ר חנה חימי, דיקאנית הפקולטה לייעוץ, לטיפול ולתמיכה חינוכית במכללה האקדמית בית ברל ומדריכה בכירה ביחידה הקלינית בנט"ל. "איזה משא הם מחזיקים במסע חייהם? מה צף בעולמם הרגשי? מה מאפיין את זיכרונות ילדותם?".
באיזה אופן זה שונה מסיפורי לידות אחרים?
"בבחירה הזאת של ההורים יש כדי לבטא את המשאלה ליצירת חיים. לממש ילודה כסוג של שליטה, כ'ארגון מחדש' של החיים מול המוות ומול האובדן והקשיים הרבים מנשוא של מלחמה. הבחירה הזו אפשרה להורים חוויית רצף, אחיזה זה בזה, המשכיות וחיבור ממשי לחיים. הלידה מסמנת התחדשות שיש בה תקווה. לצד אלה, הצורך להתארגן מול צורכי הילדים, ההתמסרות הרגשית והפיזית לטיפול בהם, השמחה סביבם, מאפשרים במובנים מסוימים הסחת תשומת הלב מעוצמת השלכות המלחמה".
ומה באשר לחוויה הפרטנית של הילדים?
"הילדים האלה נולדו לתוך הוויה של טראומה לאומית מורכבת וקשה מנשוא, לתוך חוויה של שבר קשה, בסביבה רווית כאב ואובדן, והם נועדו לבסס את האחיזה בחיים, להחזיק את משמעות החיים והתקווה לטוב. גם אם ההורים לא היו במעגל הראשון של משפחת השכול, הם היו חשופים לביטויים של סימפטומים פוסט־טראומטיים – בבחינת טראומטיזציה משנית. הילדים האלה נולדו לתוך הוויה שאופיינה בעוצמות שונות ובביטויים שונים של פוסט־טראומה שנכחה בסביבתם ונספגה בתוך חלקי הנפש השונים".
“דור שני קלאסי”
"אם היום אני מסתכל ימינה ושמאלה, אז רוב החברים שלי, בני גילי, מזדהים עם סיפור המלחמה שהפכה להיות נקודת המוצא שגדלנו עליה. גם אם ההורים שלהם לא נלחמו", אומר שגיא בלומברג מהרצליה, בנו של שלום בלומברג ז"ל.
ואתה?
"אני דור שני קלאסי למלחמה. אני אומנם לא 'דור שני ביולוגי', כי אבא שלי לא היה בחווה הסינית ולא בעמק הבכא. אבל אבא שלי שירת כאיש קבע בחיל האוויר, וגדלתי לסיפוריו. החבר הכי טוב של אבא שלי, אריה ברלין, היה מהפצועים הכי קשה של המלחמה. הוא היה צנחן במילואים בחציית התעלה, באוגדה של שרון. לכן, זה היה סביבי כל הזמן".
מה הכוונה סביבך?
"זה היה האקלים שגדלתי בו. לא דיברו אצלנו באופן מפורש על המלחמה, כמו שלא דיברו אצלנו על השואה ושני ההורים שלי היו דור שני לניצולי שואה. אבל ביום כיפור למשל, הרגשתי שהטראומה של המלחמה מחלחלת למנהגי החג. כשאבא שלי צם, היה לזה יותר קשר למלחמה מאשר לדת. וזה הלך והתעצם ונהיה יותר משמעותי ככל שהתבגרתי ושמעתי את הסיפורים, ובטח כשהגעתי לפנימייה הצבאית בחיפה, והכרתי את הסיפורים של בוגריה במלחמה".
למה הלכת לפנימייה?
"לפנימייה הגעתי כי המטרה שלה היא להכשיר קצינים לתפקידי פיקוד בצבא. כאמור, כל הסיפור של הצבא היה מאוד ברקע כשהייתי ילד. נולדתי בבת ים, אבל בגיל 9, אבא עבר לשרת בבסיס עובדה ונדדנו כולנו יחד איתו לאילת. בגיל 12 כבר החלטתי שאני הולך להיות איש צבא בעצמי, ושנתיים לאחר מכן עזבתי את הבית והלכתי לפנימייה הצבאית".
ושם ספגת דברים דומים?
"חלק מאוד גדול מהסיפורים והמורשות שגדלתי עליהם בפנימייה היו סיפורים של בוגרים שנלחמו ביום כיפור. לפנימייה היום יש קרוב ל־2,600 בוגרים מאז שהיא נוסדה, יש לה 138 בוגרים שנפלו במהלך השירות שלהם, מתוכם, 53 הם מיום כיפור".
וזה השפיע עליך?
"לעמוד כילד, פעם בשנה ביום הזיכרון, ולאורך השנה, מול הקיר שעליו מקרינים את תמונות הנופלים ומקריינים את שמות הבוגרים, גורם לכך שאתה יודע לדקלם את השמות ואת הסיפורים של כולם. זה אירוע שהוא חורך את הנשמה, לטוב ולרע".
אחד הסיפורים שבלומברג מציין שמהדהדים עד היום במסדרונות הפנימייה, הוא סיפורו של "טנק הצוערים", שבו היו ארבעה חברים בוגרי מחזור י"ח של הפנימייה הצבאית, שכולם היו צוערים בבה"ד 1 כשפרצה המלחמה. ישעיהו בן דב, ברוך ליסיצקי, יורם גור ונמרוד גזית ז"ל לחמו בחזית הדרומית בגבורה אך נפלו בקרב הקשה בחווה הסינית והוענק להם צל"ש הרמטכ"ל לאחר מותם.
"הם היו ארבעה חברים שגדלו ביחד, נלחמו ביחד ומתו ביחד", מתאר בלובמרג. "הטנק הזה היה במשך שנים בבסיס חיל החימוש ולפני כעשור הביאו אותו לפנימייה בחיפה. היום הטנק נמצא בתוך הפנימייה בתור אנדרטה וכל ילד בפנימייה בדרכו מהמגורים לבית הספר, עובר לידו וחושב על ארבעה בוגרי הפנימייה שנלחמו ונהרגו יחד בחווה הסינית. הסיפור הזה משמעותי מאוד בהתפתחות של ילדים שהייעוד שלהם הוא להתגייס לצבא. ומולו הם תמיד מחזיקים בראש שיש סיכוי לא רע שגם הם יהפכו להיות שם על הקיר בערב יום הזיכרון".
הרגשת את השפעות המלחמה גם בשירות הצבאי שלך?
"אני עצמי התגייסתי ב־1994 לחטיבה 7 בחיל השריון, והטראומה של 73' הייתה עמוק בחינוך שלנו בצבא".
עד כדי כך? אנחנו מדברים על שני עשורים לאחר מכן.
"האמירה 'הסורים על הגדרות' ליוותה אותנו מהרגע הראשון בתור חיילים. התפיסה הייתה שכל רגע הסורים יכולים לפרוץ את הגדרות. והסיפור של 73' נכח בכל אירוע מבצעי, בכל מסדר שינה, שבו היינו מדברים על כך שייתכן ונתעורר בלילה עם פרוץ מלחמה. בעוד שהמציאות בכלל לא הייתה כזאת. כי הייתה אינתיפאדה, והיינו בלבנון וההתעסקות הצבאית שלנו הייתה רובה ככולה בלבנון ובשטחים. אבל עדיין, הסיפור הזה היה חלק מהותי בחינוך הצבאי שלנו. אני חושב שלפחות עד לתקופה של 'חומת מגן', סוריה וטראומת המלחמה היו חלק ממה שהתכוננו אליו כשריונרים, למרות שזה בכלל לא פגש את המציאות".
דור ציני
איתי רפל, בנו של ההיסטוריון והעיתונאי יואל רפל ממהר להדגיש כי "במשפחה שלנו לא היו הרוגים". רפל, יליד 74', מספר כי "אבא שלי גויס והיה עורך הדף הקרבי של פיקוד המרכז, ושני האחים שלו לחמו בתעלה. בתור ילד, אני זוכר בעיקר את העור המוזר שהיה לדוד שלי, מתניה רפל. הטנק שלו נפגע והיו לו כוויות דרגה שלוש. עד היום רואים את הסימנים והצלקות, בתור ילד זה היה נראה לי מוזר ורק היום מנקודת מבט של מבוגר, אני מבין כמה מדהים זה שהוא הצליח לחלץ את עצמו ועוד לשרוד את כל הטיפולים אחרי. הוא עצמו תיאר שברגע הזה הוא היה כמו לפיד אש. הוא שרד משהו שאי אפשר לדמיין בכלל".
אז מה מאפיין בעיניך את הדור שנולד אחרי המלחמה?
"שזאת לא הייתה רק טלטלה, זה היה משבר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהפסקנו להאמין שהיושבים למעלה יודעים יותר טוב, וזה היה מסר שהשתרש אצל דור הלוחמים והסביבה שלו, והועבר אחר כך הלאה לילדים ולמשפחות".
בעצם הדור שלכם קיבל מסר חדש של סקפטיות?
"היהודים תמיד היו ציניים וסקפטיים, אבל אני חושב שכל הדור שלנו יותר סקפטי כלפי מוסדות המדינה בגלל הלקח המוצדק של המלחמה. לדור של 48' היה אמון מוחלט במדינה, אי אפשר היה להקים את המדינה אלמלא האמון הזה. אבל הדור של הילדים שלהם, שלחם במלחמה, עבר התפכחות רצינית מאוד, ואז הדור שלי הפך להיות דור ציני וסקפטי, שמוכן להטיל ספק בקו השלטון".
לכן עבור רבים זה היה חורבן הבית?
"ובכל זאת נשארה האהבה למדינה. למרות השבר והנתק שנוצר בין השלטון לציבור, כולנו אוהבים את מדינת ישראל ורוצים שהיא תמשיך להתקיים, לצמוח ולפרוח. אבל מצד שני אנחנו כבר לא רואים את היושבים בכנסת ובמערכות השלטון כאלה שיובילו אותנו למקום שבו המדינה באמת מובילה".