בשעות הבוקר המוקדמות אתמול, יממה לאחר פרוץ המלחמה, החלו להתאסף משפחות הנעדרים בבניין להב 433 בקריית שדה התעופה. די היה במבט אחד במבואת הכניסה הגדולה כדי להבחין בדמעות ובכאב. הורים, אחים, אחיות, נכדים, חברים וקרובי משפחה ישבו בחלל הרחב, מכונסים, תומכים אלה באלה, יוצאים להפסקות סיגריה עצבניות ומתארים את אי־הוודאות הנוראית, "אני מעדיף לקבל ארונות", קרא מרוב תסכול וייאוש אחד מבני המשפחה שבחוץ.
משפחות הנעדרים מפורקות: "שמעתי מעל הבנות מטווח ברווזים, מאז הן לא ענו"
אביו של אחד הנעדרים מהמסיבה: "חיכיתי לילד שלי בביה"ח שיגיע פצוע, רק שיגיע"
כבר יומיים שמרבים להשוות בין פרוץ המלחמה הזאת לבין פרוץ מלחמת יום הכיפורים - הטראומה, ניפוץ הקונספציה והמחדל. אך כנראה איש לא תיאר כי כמו לפני 50 שנה, שוב ייפתח מרכז לאיתור נעדרים ושבויים. אז התאספו באותו מרכז בתל אביב משפחות כדי לנסות לאתר את בניהן מבעד לצילומי התקשורת הזרה שהגיעה לתעד את השבויים במצרים ובסוריה. הם קראו לו "מרתף הדמעות". היום מגיעות משפחות שמנסות לאתר את יקיריהן בעזה. הדמיון בין האולם הרחב ההוא לאולם הרחב הזה חד מדי, כואב מדי וקשה מדי. זהו חמ"ל הדמעות, שנת 2023.
השוטרים ולוחמי המג"ב בכניסה מתקשים להסתיר את הדמעות. הם מעמידים עוד ועוד כיסאות, ומשלב מסוים חלק מהמשפחות יושבות על המדרכה בחוץ. אזרחים טובים מגיעים עם ציוד, אוכל ומים. יממה חלפה מאז תרחיש הבלהות שבו אזרחים נרצחים בביתם ואחרים נחטפים לרצועת עזה הפך למציאות, ועשרות משפחות עוד נותרו באפלה. בשעות הערב של יום שבת הודיע פיקוד העורף, בשיתוף משטרת ישראל, על הקמת מרכז משותף, לאחר שהוקמו חמ"לים אזרחיים שהצליבו מידע בין הגעת הפצועים לבתי החולים לבין המידע שהיה בידי המשטרה וחוכמת ההמונים ברשתות החברתיות. החמ"לים האזרחיים העבירו מאז את כל האינפורמציה שהייתה בידיהם לפיקוד העורף ולכוחות המשטרה, ועתה מגיעים הורים כדי למסור פרטי זיהוי נוספים ודגימות דנ"א. לאורך היום עשרות אנשים הופכים למאות, ובכל זאת, השקט במקום נשמר. רק בכי חרישי הופך לפס הקול של המבואה. מפעם לפעם נשמעת זעקה נוספת, אבל דווקא השקט מצמרר יותר מכל.
המשפחות שמגיעות למרכז נפגשות תחילה עם עובדת סוציאלית, אחר כך הן עולות עם גורם משטרתי לחדר החקירות להציג פרטים ומתבקשות להביא פריט מזהה שאפשר להפיק ממנו דנ"א כמו בגד, מברשת שיניים או מסרק. עבור משפחות רבות זהו מוצא כמעט אחרון. הן מגיעות למרכז לאחר ששוחחו עם כל מוקד בכל בית חולים, הפיצו את התמונות ברשתות החברתיות וניסו להגיע לכל יחידה צה"לית, אך איש לא יודע כלום - והכאוס גדול. העיתונאים במקום מקבלים בכל העת הודעות ממשפחות שמתחננות למידע, אך כולם ניצבים נבוכים כשמתברר שהוא לא קיים.
"אמרתי לעצמי שזהו"
על מדרגות הבניין אני פוגשת את ספיר כהן, שהגיע לחפש אחר אחיו הצעיר עמית כהן. "הוא היה במסיבה ברעים עם החברים שלו", משתף כהן בכאב, "הפעם האחרונה שהוא יצר איתנו קשר הייתה בשבע בבוקר, הם התחבאו בשיחים במשך כמה שעות, עד שהגיע רכב אבטחה ואסף אותם. הם עלו עשרה אנשים לתוך הרכב, והחברים שלו אמרו שירו עליהם תוך כדי הנסיעה ושאח שלי נפצע בירך".
איך הוא יצר איתכם קשר?
"עמית התקשר לאחי ואמר שיורים עליהם, ומאז התנתק איתו הקשר. החברים שלו מספרים שלקחו אותם למחנה רעים, אבל הם לא ידעו מה קרה לעמית, משם אבד הקשר ואנחנו מחפשים אותו מאז".
מה עשיתם כדי להבין מה עלה בגורלו?
"נסענו לכל בתי החולים שיש בהם פצועים אנונימיים - סורוקה, איכילוב, מאיר, ברזילי. כרגע אין שום מידע עליו. מחפשים אותו, להבין אם הוא נחטף. ביקשו מאיתנו להביא בגדים, מברשת שיניים. מקווים לבשורות טובות".
מה החשש הגדול ביותר שלך?
"אין לי תשובה. מהכל אני חושש. זה סיוט שלא נגמר".
בין בני המשפחות מסתובב גם אבו עראר חמד. הוא נתקל בבוקר יום שבת בכוחות גדולים של חמאס ושרד את ההתקפה הרצחנית, אף שלפי תיאוריו, המחבלים הגבירו את היריות כשהוא ואשתו אמרו להם שהם ערבים. הוא מספר כי הם היו בדרכם לעבודה, עם התינוק שלהם, וכשהגיעו לצומת מבטחים הם נתקלו ב־11 מחבלים על אופנועים: "הגענו לצומת ורצינו לקחת שמאלה, אבל יש שלט עצור, אז עצרנו. רק עצרנו, פתאום באו אלינו 11 אופנועים. לא התייחסנו אליהם, כי אנחנו יודעים שבשישי־שבת יש באזור הזה הרבה אופנוענים ורוכבי אופניים שעושים ספורט. אבל זה היה כאילו הם מכוונים עלינו, הם ישר באו והתחילו כולם - לא תגידי אחד או שניים, כולם - לכוון אלינו. אשתי חטפה כמעט תשעים כדורים. אני קיבלתי רסיסים בגב. האישה מתה על המקום, היא הייתה בת 35, היא השאירה תשעה ילדים. התינוק גם חטף רסיסים".
מה עשית?
"יש לי קצת קשרים אז יצרתי קשר עם יחידת ימ"מ, אבל אני הייתי עם התינוק, אז לקחתי את התינוק והתחבאתי איתו בעצים. אחר כך החמאסניקים חזרו שוב, והתחבאתי בארון חשמל בצומת, הם עשו מהצומת המרכז שלהם, הם הלכו וחזרו. ואני עם התינוק, והתינוק בוכה וכל הכדורים מעלינו".
למה אתה פה?
"אני מחפש את הגופה של אשתי מאתמול".
איך הצלחת לצאת?
"הייתי בתוך ארון החשמל, וכשהחמאסניקים חזרו, הם התחבאו אחריי כי הגיע הצבא. אז אני הייתי ביניהם, בין הצבא לחמאס והתחיל ירי ביניהם".
מה עבר לך בראש?
"אמרתי לעצמי שזהו, אין חיים. אני הולך למות, על בטוח אני הולך למות. ועדיף למות מכדור במקום שחיל האוויר יפציץ את המקום וירסק אותי. לכן יצאתי אל החיילים הישראלים עם הילד. בהתחלה הם לא האמינו לי, הורדתי את החולצה והרמתי את התינוק, כי הם ירו עליי, עד שאחד מהם אמר שיש להם דיווח עליי, כי קיבלו עליי הודעות בוואטסאפ. ואז הם לקחו אותי והביאו לי מים ואוכל לילד. כל הכבוד להם על זה. אמרתי להם דבר ראשון כולכם תחזרו אחורה, הם שאלו אותי מה קרה, אמרתי להם רק תתרחקו מפה".
אלכסיי ואלה פופוב עומדים בצד הבניין והפחד בעיניהם גדול. הם מחפשים אחר בנם ניר בן ה־25, שיצא מאשקלון לכיוון נתיבות בשש וחצי בבוקר שבת ומאז נעלמו עקבותיו. "עד עכשיו אנחנו לא יודעים כלום", אומר אלכסיי, ואלה מוסיפה: "ילד יוצא לעבודה, וזהו, נעלם. לא אומרים איפה הוא. לא עונים לנו. אני לא יודעת מה איתו. הוא עובד כמאבטח אצל השר קרעי. הוא גר בבאר שבע, אבל הוא היה באשקלון אצל סבתא שלו וראו אותו בפעם האחרונה בשעה 6:43 בצומת שער הנגב. זה מה שאמרו לנו במשטרה".
ראו את האוטו?
אלה: "כן, במצלמות".
ואחרי הרגע הזה נעלמו עקבותיו?
אלכסיי: "כן, לעבודה הוא לא הגיע".
אלה: "מאז שהתחילו הרקטות ניסינו להתקשר אליו. אנחנו לא יודעים כלום. בבקשה תעזרו לנו".
השעות חולפות, ומחוץ לבניין נאספים סיפורים נוספים. אנה בונגרט מכרמיאל, שמחפשת אחר בתה סופיה, שהייתה במסיבה ברעים, מספרת על ההודעות האחרונות שקיבלה ממנה. "בשמונה בבוקר בשבת היא שלחה לי הודעה שהיא כבר לא יכולה לדבר ואחרי חצי דקה שלחה לי עוד הודעת פרידה, ומאז לא שמעתי ממנה", היא משתפת בכאב.
מה היא כתבה?
"שהיא אוהבת אותנו ושהיא זכתה בהורים כאלה".
מתי הגעת לכאן?
"כבר לפני כמה שעות. אני לא יודעת שום דבר. גם לא מאף אחת מהחברות שהיו איתה, גם איתן לא יצרו קשר. בדקנו בבתי חולים, בדקנו איפה שרק יכולנו לבדוק. אתמול הגשנו תלונה במשטרה וגם הם חיפשו, אבל נכון לעכשיו, אין שום כיוון".
מה את יכולה לספר על תהליך החקירה במרכז?
"הם נחמדים מאוד. עובדת סוציאלית דיברה איתנו, ליוותה אותנו לקומה של החקירות ועשינו בדיקות דנ"א, זה קשה מאוד".
"חוסר המידע נורא"
היממה האחרונה מפגישה אותנו שוב ושוב עם מציאות שלא הכרנו. פגשנו בחמ"ל דודים לילדים קטנים שנעדרים עם הוריהם, הורים לבגירים צעירים, משפחות של חיילים ונכדים לסבים ולסבתות שמתכנסים באותו המקום עם אותן השאלות. כך למשל הגיע יוסי טרבין לחפש את סבתא שלו, אמה פוליאקוב מאופקים, הנעדרת משבת בבוקר. "מאז שהתחילו האזעקות ניסינו לתפוס אותה, והיא לא ענתה. ניתק הקשר", הוא מתאר, "אנחנו יודעים שהיא ירדה לחדר מדרגות כי אין לה ממ"ד בבית, אבל חוץ מזה אנחנו לא יודעים כלום. דיברנו עם החוקרים, עם כל בתי החולים, עם כל המוקדים - ולא קיבלנו תשובות".
מה עובר עליכם בשעות האלה?
"קושי, קושי גדול מאוד. אי־ודאות נוראית. אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו רוצים לשמוע תשובות".
שדאפנה וליד מכפר אכסאל ניצב מולנו עם דמעות בעיניים. "אני מחפש את גיסי, דראושה עווד, בן 23, שעבד כחובש במסיבה, בחברת יוסי אמבולנס", הוא אומר, "דיברנו איתו בפעם האחרונה ביום שישי בלילה. מסרנו פרטים ודגימת דנ"א ומקווים שהכל בסדר".
מה החשש הגדול ביותר שלכם?
"החשש שלי הוא שגיסי נמצא עם העזתים. זה החשש שלי".
מה עובר עליכם בשעות האלה?
"אל תשאלי. המצב קשה".
ראיתם אותו בסרטונים?
"ראיתי אותו בסרטון הראשון, שהוא עזר לאנשים שנפגעו מהירי הראשון. היו כאלה שברחו, הוא אמר: 'לא, זאת העבודה שלי ואני חייב לעזור להם', והוא נשאר. מאז לא ראינו אותו, גם לא בסרטונים".
דורית גרוס מרמת גן הגיעה עם אחותה לחפש אחר הוריה יוסי גרוס ושפרה נוי מקיבוץ ניר עוז. "בבקשה אם מישהו יכול לעזור", היא מתחננת. "כבר מאתמול בתשע בבוקר אנחנו לא נמצאים איתם בקשר. הם כנראה מהחטופים, כי בקיבוץ עצמו לא אומרים לנו שום דבר. הם מנסים לעזור, אבל מאוד מאוד קשה בניר עוז".
מרב מור רביב מרעות משתפת גם היא: "דוד שלי, אח של אבא שלי, אשתו והבן שלהם גרים בקיבוץ ניר עוז. קרן, בת הדוד שלי, הגיעה לשם עם אוהד, בנה בן ׁה־9, להיות שם בחג. ומאתמול בבוקר נותק איתם הקשר".
מתי ניתק הקשר?
"בשעה 9:20 כבר לא היה קשר עם אמא שלי. היא ואבא גרים בבתים נפרדים והיא רק כתבה שהיא מפחדת ואבא כתב שהוא בממ"ד, ומאז גם איתו אין קשר. חיפשתי אותם ב־105 ולא מוסרים מידע. שוחחתי גם עם האנשים בקיבוץ, אבל הם לא יודעים שום דבר. אמא שלי בת 71, אישה חולה מאוד, ואבא בן 75".
את אומרת שהם בין החטופים, את משערת או יודעת?
"מכיוון שאין מידע, אני משערת שהם חטופים, את אמא לא מצאו בממ"ד ועל אבא אנחנו לא יודעים שום דבר".
מה עובר עלייך ביממה הזאת?
"כאבי גוף נוראיים. חוסר המידע נורא. אף אחד לא נותן מידע על החטופים. התקשרתי לכל המספרים שפרסמו בטלוויזיה, אף אחד לא חוזר. אני רוצה שיגידו לי מה קורה איתם".
ממה את הכי מפחדת?
"שזה הסוף. לצערי אחי, מעוז גרוס ז"ל, נהרג לפני שלושה חודשים בתאונת עבודה. אנחנו עוד מעכלים את זה".
מרב מור רביב מרעות משתפת גם היא: "דוד שלי, אח של אבא שלי, אשתו והבן שלהם גרים בקיבוץ ניר עוז. קרן, בת הדוד שלי, הגיעה לשם עם אוהד, בנה בן הׁ־9, להיות שם בחג. ומאתמול בבוקר נותק איתם הקשר".
מה היה הדבר האחרון ששמעתם?
"וואטסאפ שקרן שלחה לבן הזוג שלה, שמחבלים נכנסו לקיבוץ. גם רועי, בן הדוד שלי, פרסם באזור השעה 8:00 על המצב. הוא תמיד מפרסם כשיש טילים. ניסינו ליצור איתם קשר ולא הצלחנו, אז הנחנו שאין תקשורת ואמרו שאין חשמל ושהתקשורת נפלה. רק בלילה הבנו שהם לא ברשימת ההרוגים ולא ברשימת החיים. אני חושבת עליהם כל הזמן. בטח אחרי שראיתי שאחד האבות מניר עוז התראיין על שתי בנותיו החטופות, אז אני גם מניחה שהם בחאן יונס. וצריך לזכור שיש שם ילד חמוד וחכם, בכיתה ד', בן 9".
החשש הוא שקרן ובנה בעזה?
"החשש הוא שכולם שם. הם כולם היו בממ"ד יחד, רותם ואברהם מונדר ההורים, שהם בני 70 פלוס. אברהם, צריך לציין, לא בקו הבריאות, והולך עם מקל. הוא היה בסיירת צנחנים בקרב על גבעת התחמושת, וכל הטילים שהיו ב־15 השנים האחרונות הכניסו אותו לפוסט־טראומה מהמלחמה. הקיבוץ הזה ידע ימים קשים מאוד ופגיעות שדוד שלי ניצל מהן בנס. אני מתארת לעצמי שהפעם הם ספגו פגיעה קשה כי הם היו ממש על הגדר, השדות שלהם על הגדר".
