חיוכו הלך לפניו. כשצעד, הקדים בת צחוק למילים. כדי לסחוט ממנו עוד צהלה הייתי פונה אליו בתואר “מסייה לוי". דוק של אושר שקוף היה מכסה את עיניו. צחוק חושף לסת היה מתגלגל על שביל הכורכר שבין משרדי מחלקת צניחה למגורינו, המדריכים. גופו הלא גדול, קפיציות פסיעותיו הזכירו הליכת נמר קטן. אבל רוני לוי, חבר קיבוץ בארי שעל גבול עזה, היה נמר צוחק, נמר רודף שלום. האמין בכל לבו שיש להקשיב לשכניו, שיש להתפייס עמם, שאין שום סיבה לתת להם למות ברעב.
דיווח: ישראל תקפה בחלב ובדמשק; מטוסו של החוץ האיראני חזר לטהרן
הטיחו אוכל על רכבה: עימות חריף בין אזרחים לשרה רגב מחוץ לביה"ח שיבא | צפו
אבל אמונתו לא חילצה אותו מצרור יריות של אנשי חמאס, שכבשו את קיבוצו ופלשו לביתו. 67 שנה חלפו וגם הוא נאסף אל משפט הנצח של הרמטכ"ל משה דיין, בהספד לרועי רוטנברג מנחל עוז הסמוך: “האור בלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת".
רק לפני חודש מלאו לו 80. רוני לוי נולד באלג'יריה והיגר לצרפת. כדי להגשים חלום ציוני ולחמוק בבוא היום מגיוס לצבא הצרפתי שלחם בתנועות השחרור באלג'יריה, עלה לארץ. הוא נחת בקיבוץ רעים, אך כיוון שהיה היחיד בגילו לא נפתחה כיתה עבורו והוא עבר לבארי הסמוך. כאן הכיר את נועה, נערת חוץ מבנימינה, שתהיה אשתו.
רוני לוי התנדב לצנחנים ולאחר שסיים מסלול, הגיע לקורס מדריכי צניחה (מד"צים). מפקדיו לוקטו מקרב ברוני הריחוף ששוטטו בבסיס הצנחנים בתל נוף. בראש הקורס עמד מרדכי קידר, “ארווין" בפי כל, מדריכיו היו אברהם ביאטצקי, שכונה “ביא", ויוסי זמיר. “הוא היה חביב הקורס", הדגיש יעקב ניר (לזורגן) חברו מאז. “טוב הלב שלו פרץ ממנו אל העולם".
אנחנו מדברים כמה שעות לאחר שנחתה עלינו מהלומת מותו של רוני. יענקל'ה ניר הוא איש עדין. גולש בשקט אל מצולותיו ודיבורו חרישי: “אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה אני עצוב", התוודה באוזניי. חברותו עם רוני לוי הייתה רבת־שנים ופרצה את גדרות הבסיס. כשהכירו, גר בדימונה, שעות שרף בטרמפים עם רוני, חבר בארי. בסופי שבוע התעצם הקשר.
שעות בילה יענקל'ה בקיבוץ והתיידד גם עם נועה. אבל היו שבתות שבהן החברים מצאו עצמם משני צדי המתרס. יענקל'ה במדי “הפועל דימונה" ורוני בשורות “הפועל בארי". “שימו עליו עין", היה מזהיר את חבריו ומצביע על הדימונאי, “הוא שחקן טוב".
רוני, שעלה מצרפת, לא הסתדר כל כך עם העברית. בשיעורים שהעבירו בקורס מד"צים, “המילים לא נכנסו לו טוב בין השיניים", אבל הוא התגבר. כששובצו לשלח יחד צונחים מהמטוס, היו זוג משמיים. בגובה 1,200 רגל (כ־400 מטר), כשהמשימה היא שיגור צנחנים רכונים על שקי חזה כבדים, התיאום בין משלח מספר 1 ל־2 צריך להיות כמעט על־חושי.
עליהם להתנועע כגוף אחד, להבין זה את זה בשבריר מבט. האם הצונח פוגש את סף דלת המטוס ברגל הנכונה? האם רצועת הפתיחה עוברת בדרך הכי קצרה אל הכבל ולא תחת אף רצועה אחרת של המצנח? עליהם לפענח בשנייה אחת קריטית את מצבו המנטלי של הצונח, האם להסתפק רק ב"קפוץ", או להוסיף דחיפה, ואולי כלל לא לשגר את החייל? כל המתח הזה היה מתפוגג כשקפצו - כך על פי הנוהל - בעקבות חניכיהם.
אבל היום שבו דיברנו, לא היה של שחקים אלא של תהומות. ממש לפני שיחתנו ישב ניר עם בנו ברק, מדריך צניחה אף הוא. “תאר לעצמך, בחור בן 45 שהכיר טוב את רוני, בוכה כמו ילד קטן".
אתה יודע משהו על נסיבות מותו?
ניר: “לא יודע ולא רוצה לדעת".
סרט של ג'יימס בונד
על נפילתו נודע לנו בעקיפין. בנו של אל"ם (במיל') חיים דואק, לשעבר מפקד בית הספר לצניחה, ביקש מחבר בבארי שיבדוק. תוצאת הבדיקה גרמה לדואק האב לומר לי את המשפט הזה: “רוני הגיע לגבורות ונפל בגבורה". יותר מזה לא ידע לומר לי באותן שעות. לדואק היה קשה להירגע, שפך על חברנו מפל של מילים טובות. “היה כל כך אהוב על כולנו, נכון לכל, מעולם לא שמעת ממנו ‘לא יכול', תמיד היה שם בשביל כולם".
רוני לוי היה מבוגר ממני בכמה שנים. כשהייתי בסדיר כבר שירת במילואים. היכרותנו הפכה לחיבה כשהדרכנו יחד במילואים. אהבתי ללמד צניחה כתף אל כתף איתו. הוקסמתי מהסנכרון בין כפות הידיים העמלניות של הקיבוצניק לבין ה־finesse, האנינות, העדינות הצרפתית. אהבתי את פיצול האישיות האומנותי: גבעטרון פינת שארל אזנבור.
רוני לוי לא פיקד על חניכיו. הוא ניהל משהו שדמה יותר לשיחת קיבוץ. לא ציווה: “תוך 2 דקות אתם על ה'אייכמן' (מגדל הקפיצה במגרש האימונים)", אלא הציע: “מה דעתכם שנטפס עכשיו לאייכמן?", וכולם טיפסו כלוליינים בקרקס מדראנו.
בין ה"סווינג הגדול" (הנדנדה הגדולה לאימוני נחיתה) לבין ארגז החול לתרגול גלגולים, נקשרה חברות בין רוני לבין פרנקופיל אחר. מארק אילוז הוא צנחן חופשיות מרהיב. חיבתו למרחבי השמיים אינסטינקטיבית, אפילו חושנית. לא שוכב על העננים אלא שוכב עם העננים. לאחר שהשתחרר - זה היה בראשית שנות ה־80 - פגש במקרה את רוני לוי. “יש אפשרות לנסוע לברית המועצות", הציע לאילוז, שהחזיק גם הוא בדרכון צרפתי. “זה לא מסובך", הסביר לו, “נפגשים עם מישהו בפריז, הוא נותן לנו מה שהוא נותן ואנחנו מעבירים לגורם מסוים במוסקבה".
יש לזכור שאנחנו מדברים על רוסיה שלפני נפילת מסך הברזל, ואילוז שאל את המתבקש: “מה יקרה אם ניתפס?". “כל אחד יכחיש שאי־פעם פגש אותנו", הייתה התשובה. מארק אילוז החליט בכל זאת ללכת על זה.
אבל מה בדיוק העברתם? חומר ללימוד עברית?
“העברנו כסף שעזר לממן את כל מסורבי העלייה שישבו בכלא".
הבנתי שגם ליולי אדלשטיין.
“איתו לא ממש נפגשנו אבל עזרנו לו".
לגיחתו הראשונה לרוסיה הצטרף כצופה, סטאז'ר ותו לא. ראה מה רוני עושה ולמד אותו. כשחזר נשאל: “אתה מסוגל?". אילוז ירה מיד: “בטח".
“הכל התנהל כמו בסרט של ג'יימס בונד", גילה לי. הם צוידו במזוודות כמו של סוכן 007. בדפנות הכפולות הונח הכסף. “הרבה מאוד כסף". היו עולים על טיסה בפריז, מעמידים פנים שאינם מכירים זה את זה, נוחתים במוסקבה, נוסעים לבית מלון, פוגשים את האנשים הממתינים, מרוקנים את הכסף ואוספים מסמכים שיבריחו למערב.
למה עשיתם את זה?
“שנינו פטריוטים ציונים, שנינו עולים חדשים מצרפת, באנו לישראל כי אהבנו את המדינה, רצינו לתרום והתנדבנו לצנחנים".
לא פחדתם?
“פחדנו. רוני פחד יותר ממני. היה כבר נשוי ואב לילדים. אני צעיר ב־15 שנה".
פריז ידעה לפנק את השבים מהכפור. לוי ואילוז היו אורחים קבועים במקדשי הטעם. “טרמינוס נורד", “בראסרי דה לה בורס" ו"אוברז' דאב". גרונותיהם התרגלו לקילוחי “ללנד דה פומרול" ו"מדוק", מהמשובחים שביינות בורדו.
למה בסוף הפסקת עם הגיחות לרוסיה?
“מישהו שאני מכיר אמר לי פעם: ‘לא כדאי לך גם תמורת 100 אלף דולר. אם יתפסו אותך, לא תצא בחיים מרוסיה'".
אז זה היה הסוף?
“עשינו עוד דברים יחד ולא עם מוסקבה, אבל על זה אני לא יכול לדבר איתך".
מאות טילים בבת אחת
לאחר עשר שנים של לחץ לא מתון, הצליח רוני לשכנע את אבי מוניס לרדת לבארי ולדווש איתו בשטח. בשלוש השנים שחלפו זה היה לנוהל: פעם בשבוע, עם אור ראשון, אל"ם (במיל') מוניס, לשעבר מפקד בית הספר לצניחה, היה יוצא מביתו ביבנה, מעמיס את האופניים על מכוניתו ונוחת אצל רוני ב־6:30.
היו רוכבים לכיוון מחנה הפליטים נוסייראת שבין עזה לדיר אל־באלח, עוברים באזור נחל צאלים ונחל חבר. כעבור כשעתיים ו־30 קילומטרים היו חוזרים לבארי ומתיישבים לארוחת בוקר טובה. בפעם האחרונה עשו זאת ביום שני, ה־2 באוקטובר. לרגל החג סעדו בסוכה, כשעמם נועה ועוד חבר שמוניס הביא איתו.
ובאותו שני, כמבשר סופה איומה שהתחילה להתגלגל באופק, גשם עז ניתך על בארי. החברים מיהרו להתחבק, להתנשק ולהיפרד בחטף. לא לפני שקבעו לרכוב שוב בראשון ה־8 באוקטובר. בשישי, יום לפני הסער, החליט רוני לוותר על אופניו. לדחות את הרכיבה לראשון, למפגש עם מוניס. במקום זה יצא לנסיעה על כביש 10 עם נועה וזוג חברים. בדרך צילם שני איילים על קו האופק, שלח למוניס שהוסיף “שבת שלום" והפיץ בין 400 אנשי קשר.
שבת, 7 באוקטובר, 7 בבוקר.
רוני: “שבת שלום, אתם בסדר? מעולם לא הייתה הפגזה כזאת, לא זוכר דבר כזה. מאות טילים בבת אחת".
מוניס: “אני יודע, גם אנחנו במקלט".
רוני: “תשמרו על עצמכם".
8:25, רוני מתקשר למוניס ולוחש: “אבי, אני בבית עם אקדח שלוף, נועה איתי, אני רואה אותם מסתובבים סביב הבית, אני רואה את הטנדרים שלהם על הכביש מול הבית, בוא נדבר בשקט. אני מנתק, אדבר איתך אחר כך".
ב־9:11 חברנו אורי סלונים, יועצם של שרי ביטחון לענייני שבויים ונעדרים, פוצח בהתכתבות שתימשך לסירוגין עד 11:08: “יקירי, חיבוק ענק!! איך אתם?"
רוני: “תודה אורי, נקווה לטוב, חדירה רצינית לתוך בארי".
אורי: “עדכן אותי, ואם צריך אעביר ליחידה לאיתור נעדרים שאני קצין בה. חיבוק".
רוני: “תודה, אעדכן".
אורי: “יקירי, צה"ל נמצא כבר אצלכם? חיבוק!!"
רוני: “אומרים שכן, דיירים מדווחים שמחבלים עדיין מסתובבים".
אורי: “שמור עליך ועל המשפחה! חיבוק!"
רוני:
אורי: “רוני אהוב, איך המשפחה? שמור על קשר!! חיבוק ענק לכולכן־ם".
רוני: “תודה מצב לא נראה טוב".
אורי: “היו חזקים יקירי, אומרים שיש כוחות שלנו בבארי, נקווה שישתלטו על הנבלות ושמור על קשר, אתם חזקים!!".
11:05, מוניס: “יכול לדבר...צלצל אלי".
11:42, מוניס: “מה קורה רוני..."
רוני: “לא טוב".
מוניס: “צלצל אליי".
צלצול כבר לא הגיע.
כשהאקדח בידו, חיסל רוני לוי את אחד משני המחבלים שפלשו לביתו. המחבל השני הרג את רוני ופצע בכתף את נועה אשתו. במשך שמונה שעות שכבה נועה ליד גופת בעלה עד שחיילים נכנסו פנימה, טיפלו בה וחילצו אותה. עכשיו, כך נמסר, היא נמצאת אצל משפחה במרכז הארץ ומחלימה.
בראשית נובמבר, בלב הסתיו, מתוכננת חגיגה לאלה מאיתנו שנגעו בגיל 80. ברור לי שהאירוע חייב להתקיים. החברים שלי מחפשים קרבה, והסרטון כבר קיים. עם תמונות שרוני לוי הספיק לשלוח.