איתמר מזרחי, מעצב אופנה צעיר בן 24 בן קיבוץ רעים שבמועצה האזורית אשכול, חזר רק לאחרונה לקיבוץ שבו גדל אחרי שש שנים שבהן למד והתגורר מחוץ לקיבוץ כדי לפתוח סטודיו במקום אליו הוא קשור כל כך. בפלישת מחבלי חמאס הרצחנית לישראל בשמחת תורה הוא ניצל מהמוות שלא פסח על הקיבוץ אבל איבד את סבתו האהובה, ורדה הרמתי. "סבתא, בת לניצולי שואה, הגיעה לקיבוץ רעים כצעירה שגדלה בקיבוץ מעוז חיים בעמק הירדן ולא עזבה אותו עד היום.
"המלאכית של הכיתה": חבריה של אלינה שנרצחה בחוף זיקים נפרדים
היא הביאה לעולם את אמא שלי איילת ודוד שלי דני עם סבא שלי עמוס זכרונו לברכה שאותו הכירה בקיבוץ. כעבור שנים הכירה את בועז ברזילי כשרק הגיע לקיבוץ כחייל נח"ל והיה לימים בן זוגה, הם היו ביחד חמישים שנים, עד הרגע האחרון. סבתא היתה אשה שכולם בקיבוץ אהבו, אי אפשר היה שלא. אשה כל כך חברותית ומלאת חיים שהחברות בקיבוץ היו כמו אחיות שלה. היא אשה מלאת ערכים, חלוצה אמיתית שהנחילה לנו את אהבת המקום, מעולם לא התפנתה ממנו באף מלחמה ואכן אמא שלי נשארה בקיבוץ והקימה בו משפחה וגם אני חזרתי כדי להישאר" מספר איתמר. "'קשה להסביר את זה למי שלא גדל בקיבוץ אבל אנחנו גדלנו ביחד, עשינו הכל ביחד. לא היה לי ספק שיש לי בית אחד ואליו אני רוצה לחזור. סבתא ואני היינו החברים הכי טובים. הייתי צמוד אליה, מדבר איתה על הכל ומבקר אותה כל יום".
התופת שלא עוזבת
בבוקר שבת היה איתמר בדירה בקיבוץ עם חברה שהגיעה מברלין לבקר והתעורר מהבומים והאזעקות. "בהתחלה רציתי להראות לה את היירוטים של כיפת ברזל אבל אז התחילו להגיע אלינו הודעות שיש חדירת מחבלים באזור המועצה. נכנסנו לממ"ד בדירה שהדלת שלו בכלל לא נסגרה וכשבאתי לסגור לפחות את החלון אני רואה על הכביש בחוץ מחבלים עם נשקלים מתחילים לקחת את הפועלים התאילנדים".
"מייד השתטחנו בלי לסגור את החלון אחרת הם היו שמים לב אלינו ולקחנו איזה שכפץ שמצאנו שם בדירה, ששייכת לחבר שנסע להודו, והתכסנו בו שנינו. המחבלים שברו את הדלת של הבית אבל לא נכנסו פנימה." מספר איתמר. תוך כדי השהות בממ"ד הוא מנסה להבין מאמו באמצעות הודעות כתובות מה קורה עם שאר בני המשפחה שהיו בקיבוץ בהם אחד משני אחיו הצעירים ששהה באותו זמן באזור אחר של הקיבוץ ובדיעבד נפצע מירי המחבלים, אבל על סבתו אמו לא ענתה לו. "אמא כבר ידעה בשלב הזה מבועז שסבתא איננה אחרי שמחבלים פרצו אליה הביתה וירו לה בראש. הוא רץ אליה מייד כשהבין שמחבלים חדרו לקיבוץ ומצא אותה ירויה כבר. ושם הוא נשאר לצידה עד שפינו את הקיבוץ למחרת".
יממה וחצי, עד יום ראשון בצהרים כשצה"ל פינה את הקיבוץ מניצוליו, היה איתמר נצור בדירה בממ"ד בדירה הסמוכה של חברתו אליו מולטו על ידי כתת הכוננות של הקיבוץ שעות אחרי שהתחילה פלישת המחבלים לקיבוץ. "כתת הכוננות אלה ששה גיבורים שלנו שהצילו לא רק אותנו אלא את הקיבוץ בכלל מאסון גדול הרבה הרבה יותר. דרך החבר שבהודו העברתי לכתת הכוננות הודעה שאנחנו בממ"ד פרוץ והם מילטו אותנו לבית הסמוך של חברות שלנו שם היינו חמישה אנשים בממ"ד אחד בחושך ורוב השעות גם בלי קליטה סלולרית עד למחרת בצהרים".
"לא הרשינו לעצמנו לבכות כדי שלא ישמעו אותנו, עשינו כולנו שתן בקופסה, היינו בלי מים ואוכל, המשיך. "פשוט שמענו את קולות הנפץ והירי של המחבלים והקרבות של כתת הכוננות מולם מבעד לקירות הממ"ד ולא העזנו לצאת, כמו שהם אמרו לנו. כשהקיבוץ פונה ההורים כבר לא היו שם כי נסעו עם אחי עוד קודם לבית החולים סורוקה שם הם נמצאים לידו עד עכשיו ולא ראיתי אותם עדיין. את רוב השורדים מהקיבוץ פינו לאילת אבל אנחנו נסענו לבית משפחה של חברה בעמק חפר וכאן אנחנו נמצאים מאז. עוד יגיע הרגע שבו אתאבל על סבתא ביחד עם אמא שלי אבל עכשיו היא צריכה לחזק את אחי וכולנו מחזקים אחד את השני מרחוק. הבנות שאיתי הן כמו אחיות שלי כי בקיבוץ זאת משפחה לכל דבר".
"מדי פעם אנחנו בוכים אבל החלטנו לא להתרגש מזה ולתת אחד לשני את האפשרות לבכות. אנחנו לא מעודדים אחד את השני כי אין איך ואין בשביל מה. אני יודע שכולנו נצטרך לטפל בעצמנו כך או אחרת אבל אני עוד לא יודע עד הסוף אם אני מעכל מה קרה לנו ועוד לא היה לי את הזמן. אנחנו שומעים כל הזמן על אנשים מהקיבוץ ומהמועצה שנהרגו, נעדרים או נחטפו לעזה. ואלה אנשים שאנחנו מכירים, שגדלנו איתם", סיפר.
"נקבור את סבתא בבית כשאפשר יהיה לחזור אליו"
"את סבתא נקבור רק בבית העלמין של הקיבוץ כשאפשר יהיה, כמו את כל ההרוגים שלנו. כי זה הבית שלנו ולי אין ספק שכשאפשר יהיה לשם נחזור ונבנה את הקיבוץ מחדש. אם שואלים אותי גם עכשיו איפה הבית שלי, זה רעים, אין לי בית אחר. אני לא מצטער שחזרתי לקיבוץ, היה לי ברור שאני רוצה לחזור ובדיעבד למרות הכל זה היה גם טבעי שאהיה בקיבוץ בזמן מה שעבר עלינו, אני לא יודע איך הייתי מתמודד אם הייתי מחוץ לקיבוץ בזמן חדירת המחבלים. הם התבצרו אצלנו בבתים, שרפו בתים, רצחו משפחות. אבל בזמן שאני שומע את כל זה מחוץ לממ"ד ידעתי שאני אשרוד וכתבתי גם להורים שלא ידאגו גם אם אני נעלם לכמה שעות. הבית היחיד של סבתא כל השנים היה הקיבוץ וזה הכח גם שלנו שנשארנו אחריה. שאנחנו קהילה. כזאת שתתאבל ביחד אבל גם תתאחד בבוא היום ותיבנה מחדש מתוך הפצעים".
אשה גדולה מהחיים
איתמר מספר בדמעות כי סבתא ורדה שלו הייתה אישה משכמה ומעלה: "יש שיגידו כוכבת קולנוע כי ככה הייתה נראית וזה מה ששידרה. מתוקתקת, אוהבת, חומלת, חברת נפש, אוהבת אדם וסבתא אוהבת לנכדים ולנינה שלה הראשונה. אם פגשת את סבתא, כולם היו יודעים כי היה נשאר סימן אדום של אודם לכל היום על הלחי. אישה שהיא לוחמת, אישה שאהבה את החיים ואת הארץ וטיילה בכל העולם כמעט. עבדה עד יומה האחרון במפעל הקיבוץ. כל בוקר רוכבת על האופניים, עובדת, מבקרת חברות, יוצאת לסיבוב קניות בנתיבות, הולכת להצגות ולסינמטק. אישה גדולה מהחיים".
